דווקא עכשיו, ממשלת אחדות
והנה עוד אפשרות: ממשלת אחדות לאומית. כבר היו דברים מעולם, ובסיטואציות לא פחות מורכבות, שלא לומר טעונות דם רע. קרוב לוודאי שהטלוויזיה של 2019 הייתה מצליחה לתעד את לוי אשכול נוטל כדור נגד בחילה, רגע לפני שהקים, ערב מלחמת ששת הימים, את ממשלת האחדות עם מנחם בגין. שלא לדבר על התיעוב ההדדי וחוסר האמון שאפיינו את יחסי שמעון פרס ויצחק שמיר ערב הקמתה של ממשלה כזאת ב־1984.
במילים אחרות, בלי קשר לתוצאה שתסיים את המשבר הפוליטי: ממשלת ימין, בחירות חדשות או קומבינה שטרם חשבנו עליה, אי־אפשר להמעיט מחומרת הקרקס שמתנהל כאן בשבועות האחרונים, כולל מופע האימים שעלה בשעת השי"ן שעניינו מועד הבחירות הבאות - סוף אוגוסט, תחילת ספטמבר, אולי אוקטובר, או הכי טוב אי־שם ב־2020. והנימוקים? טובים. או יותר נכון גרועים ומופרכים, כמו כל אלה שמסתחררים מעל ראשנו כבר חודש וחצי כמו נחיל יתושים שיצא מאיפוס.
וכל כך למה? כי ראשי כחול לבן והעבודה התחייבו שלא ללכת לממשלת אחדות. כי הם חושבים שהציבור שבחר בהם מעדיף ממשלה שהליכוד יקים עם החרדים, עם הימין הקיצוני ועם ליברמן. בטוחים שמי שהעניקו להם 41 מנדטים - 35 לכחול לבן ועוד שישה מנדטים לעבודה ‑ מעדיפים את סמוטריץ' במשרד המשפטים, את הרב רפי פרץ בחינוך, את ההטבות האין סופיות לחרדים.
41 חברי כנסת מהמרכז ושמאלה, היושבים על כורסאות עור הצבי ‑ או על שמיכה מבודדת ‑ בשורות האחרונות משוכנעים שזה מה שטוב לעם היושב בציון. גועליציה שתשרת את החרדים ותמצב במשרד הביטחון את אביגדור ליברמן, הצדיק התורן בקרב התרים אחר ישועה, עם הרשאה לכל גחמה, או לחילופין בחירות נוספות שמשמעותן כמעט שנה של מדינה בהקפאה. תורמים לדמוקרטיה הישראלית (אם להסתמך על ניסיון העבר, ראה תולדות קדימה עם 28 המנדטים שלה) תוצרת מביכה, תוך שהם מתאיינים.
אז נכון, נתניהו הוא לא אשכול, וגם לא שמיר, והסיכון, כמו שהעריכה אתמול בערב שלי יחימוביץ’, שפנייתו למפלגת העבודה היא קומבינה תוך ניצול של המפלגה, לגמרי אפשרי.
ונכון גם שהעבודה, כמו כחול לבן של גנץ ולפיד, הבטיחו שלא יצטרפו לקואליציה בראשות נתניהו. גבאי, יחימוביץ’ ופרץ לא רק הבטיחו שלא ילכו עם נתניהו, אלא גם דרשו מגנץ להבהיר את עמדתו בעניין. אז מה, עכשיו הם יבצעו פליק־פלאק לאחור? יזגזגו עצמם לדעת?
אולי. כי פוליטיקה היא לא המסע אל האופטימום, אלא מאבק מתמשך של התמודדות עם סיטואציות מורכבות תוך מקסום הצלחות ומזעור נזקים. חבירה לנתניהו איננה בהכרח כניעה אם מי שעושה את זה יודע להציב דרישות. אם חלק, לפחות, מהשותפים הפוטנציאליים הם שועלי קרבות ותיקים, פוליטיקאים משומנים שכבר למדו דבר או שניים.
והכי מצחיק, כלומר עצוב, זה שמי שמעודד אותם לדבוק בהבטחות טרום הבחירות שלהם, להיצמד אליהן ולא לסטות ימינה, זה סמוטריץ' שרגע אחרי הבחירות מיהר לצייץ ולהבהיר כי העם בישראל בחר בממשלת ימין. ו"כל ממשלה אחרת תהיה לא דמוקרטית ולא לגיטימית ותהווה גניבה של המדינה מהעם". √
