ביום שישי שעבר, בפעם הראשונה זה יותר משנה, הסב אלוף־משנה אבי רוזנפלד לשולחן סעודת השבת עם אשתו וילדיו. לא מדובר בטעות: אל"מ רוזנפלד, שסיים לפני שבוע את תפקידו כמפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, יצא הביתה בתקופה האחרונה פחות מכל טירון בצה"ל. את ימי שישי הנפיצים של "צעדות השיבה" נאלץ לבלות על הגדר במקום בחיק משפחתו.
"היה כאן שילוב: גם לא הייתי בבית בימי שישי, וגם למשפחה היה קשה לבוא לבקר בגלל המצב הביטחוני", הוא מסביר. "אין להם מה לבוא לבסיס, כי אני נמצא כל הזמן על הגדר. בניגוד למה שנדמה, אין כאן ארוחת שישי אחת גדולה, אלא כל צוות או מחלקה עורך לו ארוחת שישי מצומצמת בנפרד לפי שעון הפעילות שלו ולאחר סיום האירועים על הגדר. זה יכול להיות מיד אחרי כניסת שבת וזה יכול להיות רק בעשר בלילה. "בתקופה הרגועה יותר, כשהם כן הגיעו, המשפחה מאוד נהנתה. התחברה לגזרה ולאנשים. אבל מאז תחילת האירועים, זה כמעט ולא קורה. יש לי ילדים קטנים יחסית והייתי צריך להסביר להם למה אבא לא בא כל שישי, למה חשוב שאהיה שם ומה אני עושה. בתי בת ה־14 מבינה ואפשר לדבר איתה על המצב. אבל הקטנים מבינים פחות". ולמרות הכל, הוא לא היה מוותר על התקופה הזאת. "התפקיד הזה היה עבורי חוויית חיים", מספר בראיון ראשון האיש שהרזומה שלו כולל, בין היתר, את הפיקוד על שלדג, יחידת העילית של חיל האוויר. "זה היה קשוח ואינטנסיבי. תפקיד שאין בו רגע אחד של שקט, מעט רגעי נחת, אבל המון סיפוק וגאווה. אין כמו להיות בשפיץ, במרכז העניינים".
לחזור עם אבן בכיס
את רוב שירותו עשה אל"מ רוזנפלד בן ה־44 במחשכים. הוא החל אמנם את שירותו כלוחם בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, היה מפקד צוות ומפקד פלגה בפלס"ר וגם מ"פ באחד הגדודים, אך כבר כקצין צעיר יחסית עבר לשלדג, שם ביצע שורה של תפקידי פיקוד, כולל במלחמת לבנון השנייה. לאחר שסיים את תפקידו כסגן מפקד שלדג חזר רוזנפלד לחטיבת הנח"ל, שימש במשך שנתיים כמפקד הגדס"ר (גדוד הסיור) של החטיבה, וב־2012 חזר לשלדג, הפעם כמפקד היחידה.
שלוש שנים פיקד על שלדג, בין היתר במבצעים עמוד ענן וצוק איתן, ובמהלכן הוביל עשרות מבצעים חשאיים מעבר לקווי האויב. "בצוק איתן עשינו הרבה מאוד מבצעים, ואני באופן אישי השתתפתי בלא מעט מבצעים גם בלבנון השנייה. יצא לי די הרבה פעמים להביא אבנים מכל מיני מקומות" – מסורת של יחידות מיוחדות הפועלות מעבר לקווי האויב.
העובדה שנקלט בטבעיות והתקדם ביחידת העילית, למרות שלא גדל בה, אינה דבר מובן מאליו. רבים וטובים לא צלחו את האתגר הזה. מנכ"ל תנובה לשעבר אריק שור, ממקימי שלדג ומאנשי המילואים הבולטים שלה, מלווה יחד עם קצינים אחרים במילואים את מפקדי היחידה וקציניה. הם קלטו את רוזנפלד כבר בתפקידו הראשון כמפקד פלגה, דווקא בפעילות מבצעית בשטחים. "אבי השתלב היטב ומהר", מספר שור. "הוא הביא איתו רמה גבוהה של מקצועיות והפגין מנהיגות שקטה ויוזמה. הרגשנו שיש כאן קצין עם רוח התקפית".
במשך שנים נטען כי למרות היכולות הגבוהות של שלדג וההכשרה היקרה של לוחמיה, היא אינה מנוצלת מספיק בפעילות המבצעית. בקדנציה של רוזנפלד כמפקד הוא דחף לכך שהיחידה תופעל כמה שיותר – בין אם בעזה במבצע צוק איתן ובין אם ביעדים רחוקים במסגרת המב"ם (המערכה שבין המלחמות), תוך שהוא זוכה לגיבוי הן ממפקד חיל האוויר דאז, אלוף אמיר אשל, והן מהרמטכ"ל בני גנץ.
מאז ומעולם התרחק מתקשורת. "לא נוח לי באור הזרקורים", הוא מסביר. "זה לא המקום הטבעי שלי ולא של שלדג, בוודאי בכל מה שקשור לפעילות עצמה. בסך הכל זה היטיב עם היחידה". רוזנפלד היה מעדיף להמשיך עם אווירת השושו של יחידת העילית, "אבל כמח"ט צפונית בעזה אתה מהווה דמות עבור החיילים והתושבים, כך שאין ברירה".
ביולי 2017, לאחר פיקוד על חטיבת חי"ר במילואים, מונה רוזנפלד למח"ט צפונית באוגדת עזה וקפץ היישר למים הסוערים. "האירועים על הגדר החלו מיד כשנכנסתי לתפקיד, במקביל למשבר המגנומטרים בהר הבית. אחר כך תקפנו מנהרה של הג'יהאד, ואז הגיעה ההצהרה של הנשיא טראמפ על העברת שגרירות ארצות־הברית לירושלים". אבל כל זה היה רק הפרומו לאירועים שהחלו ביום שישי, 30 במארס 2018 – ונמשכו מאז בכל יום שישי, כשעשרות־אלפי פלסטינים התרכזו בכמה מוקדים לאורך גדר המערכת במה שכונה "צעדת השיבה הגדולה".
הופתעתם מעוצמת האירועים?
"לא הופתענו. זיהינו את ההתארגנות. השטח ביעבע. ראינו את הניצנים אצל חמאס, ומאז היציבות התערערה והאירועים הפכו יותר ויותר אלימים ומאורגנים. למשל, מגיעים שלושה חבר'ה עם רימון עד לגדר וזורקים אותו. או חותכים את הגדר ומשאירים מטען. ואז התחילו סבבי הלחימה, והחל גם טרור האש של העפיפונים ואחר כך הבלונים. בהמשך נערכו כמה וכמה מבצעים שלנו מול המנהרות, ובמקביל בונים כאן מכשול לאורך כל הגזרה, שזה בפני עצמו אתגר אבטחתי גדול מאוד. יש כאן המון מטרות פוטנציאליות לאויב. ובכל זאת, לא עצרנו ולא האטנו את עבודות הקמת המכשול לאורך כל התקופה".
בצה"ל אין עוררין על כך שמח"ט צפונית, לצד מקבילו בדרומית (אל"מ לירון בטיטו), הוא כיום אחד התפקידים הקשים והתובעניים ביותר בצה"ל. "מדובר ב־35 קילומטרים שכוללים בתוכם עיר אחת, שדרות, וכמה מועצות אזוריות, לצד חוף זיקים, שהומה אלפי רוחצים בשבתות, ומעבר ארז", מתאר רוזנפלד. "המסה הגדולה של הרצועה היא העיר עזה, והבעיה בחטיבה הצפונית היא שהמרחק קטן. לכן, הדבר הכי חשוב בעיניי היה שלא יחדרו מחבלים. אינספור האירועים שהיו בתקופה הזו, כולל אלפים שהגיעו עם מטעני חבלה ועם אמצעי חיתוך, נשארו כולם באזור הגדר. בסיומו של אחד האירועים האלה אספנו ליד הגדר יותר ממאה רימוני רסס שלא התפוצצו".
הגזרה הקטנה יחסית איפשרה לאל"מ רוזנפלד להגיע לשטח ולנהל מקרוב כמעט כל אירוע. בשתיים מההיתקלויות עם חמושים שניסו לחדור לישראל הוא הצטרף בעצמו לכוחות המסתערים שהרגו את המחבלים. "באחד המקרים הגיעו שני מחבלים חמושים לגדר. התפתח קרב קצר – רימונים, יריות. הבאנו לשם מסק"ר (מסוק קרב) וטנק. הספקתי להגיע תוך כדי. הכוח פעל יפה. הם הפעילו רחפן תוך כדי ההיתקלות, ובעזרתו הצליחו להבין איפה המחבלים. החיילים עברו את הגדר כדי לסגור את האירוע. בקצה, מפקד אגוז וחייליו סיכלו את האירוע". רוזנפלד מצטנע, אבל כשהוא לא בסביבה, חיילי החפ"ק שלו מתארים: "הוא אמיץ מאוד. מיד כשהגענו הוא פרק מהג'יפ עם הנשק והסתער עם הכוחות". "באירוע אחר", ממשיך רוזנפלד, "מחבלים פתחו באש על רכב צה"לי. יום אחרי זה אנחנו מגיעים לאותו מקום ועושים תצפית על הנקודה של ההיתקלות. פתאום אני רואה אדם עם חולצה שחורה וסלולרי הולך כאילו מישהו מכוון אותו. החלטתי שאני חייב לחצות גדר עם הכוח של מגלן כי נראה שיש שם משהו חשוד. היה אישור מהיר, נכנסנו פנימה. היו שם אקדחים, קאטרים ורימונים. זאת הוכחה שאנחנו לא מספרים סתם סיפורים". אחת הנקודות המורכבות ביותר בגזרה שבאחריותו היא הגבול הימי בצפון הרצועה, שבו מוקם בימים אלה מכשול באורך של כ־200 מטר אל תוך הים. החלק התת־ימי כבר קיים, וכעת נשלמות העבודות בחלקו העליון של המכשול. "מעבר לכך שלפי הסיפורים יש באזור הזה אחלה לוקוסים, מבחינה מבצעית זו אחת הנקודות הכי מאתגרות", אומר אל"ם רוזנפלד. "המרחק מכאן לבתי עזה הוא בערך קילומטר בקו אווירי. שני קילומטרים מכאן זה קיבוץ זיקים, ואלה הדיונות שאליהן יצאו המחבלים מהים בצוק איתן".
איך נערכים מול הקומנדו הימי של חמאס?
"יש לנו הרבה מאוד מודיעין עליו, והרבה מטרות שהותקפו בסבב הלחימה האחרון היו שייכות למערך הזה. אנחנו רוכבים על כל סבב לחימה כדי לקזז לקומנדו הימי של חמאס עוד ועוד יכולות. עד שהמכשול כאן יושלם, הסכנה היא חדירה בצלילה או בשחייה רדודה. לכן יש לנו כאן שיתוף פעולה הדוק מאוד בין ים ליבשה. כל מפקד פלוגה שמגיע לגזרה יוצא קודם כל להפלגה עם חיל הים. אני רואה בחיל הים כאן חלק מהחטיבה שלי. הסיור שיוצא לגדר נמצא בקשר עם לוחמי חיל הים שמפליגים בדבורה".
במהלך סיור על הציר, מול בית לאהיא, מצביע אל"מ רוזנפלד על בניין הרוס. "זה היה מתחם אימונים של חמאס. תקפנו אותו ועוד מאות מטרות. עכשיו הם משפצים את המקום. ככה אנחנו יודעים שתקפנו עמדה טובה: אם הם משקיעים בבנייה שלה בחזרה".
סמוך לגזע עץ ישן ויבש עוצר רוזנפלד את הג'יפ שלו. "ממש כאן", הוא מצביע, "בנקודה הזו, הייתה ההיתקלות שבה נהרגו דולב קידר והצוות שלו במבצע צוק איתן". סא"ל קידר ז"ל היה אז מפקד גדוד גפן בבית הספר לקצינים, בה"ד 1. "הכרתי את דולב היטב. הוא היה בן שכבת גיל שלי בצבא. איש מרשים".
סמוך לאותה נקודה, מעל המכשול התת־קרקעי, מתנשאת היום גדר ענקית, ומעבר לה סוללת עפר גבוהה שאמורה להפריע לירי טילי נ"ט מכיוון עזה. "אנחנו קוראים לה 'סוללת דניאל' על שמו של הנער דניאל ויפליך ז"ל, שנהרג ב־2011 מירי טיל נ"ט על אוטובוס תלמידים בנחל עוז", מספר רוזנפלד.
ובכל זאת לפני חצי שנה טיל כזה פגע באוטובוס רגע אחרי שירדו ממנו עשרות חיילים. זה יכול היה להסתיים באסון נורא.
"את המקום שבו נורה הנ"ט על אוטובוס החיילים חסמנו עוד קודם בסוללה כזו, כדי שזה לא יקרה. תוך כדי האירוע הגעתי לשם מיד, כי רציתי לראות איך מטפלים בזה, שזה לא יקרה שוב. איום הנ"ט ימשיך ללוות אותנו. המרחקים בין השטח הבנוי העזתי שממנו הם יורים לבין השטח שלנו הם לא גדולים, לכן המיגון הוא לא המרכיב היחיד. בסבב האחרון גם סיכלנו וגם מנענו לא מעט אירועים כאלה. בעיקר על ידי איתור ותקיפה".
זה נכון שאנשי חמאס שירו את טיל הנ"ט על האוטובוס חיכו שהחיילים יירדו ממנו כדי לא לגרום להרג המוני, שהיה מחייב את ישראל להגיב בעוצמה?
"הסיפור הזה, שהם חיכו שהחיילים יירדו, הוא לא נכון. הם כן רצו לפגוע בחיילים".
בוא נדבר על המנהרות. קיימות עדיין מנהרות חוצות גדר?
"אני לא יודע להצביע כרגע על מנהרה ספציפית, אבל הנחת העבודה שלי כמח"ט היא שיש כאלה. יש לנו מגוון שיטות לתקיפת מנהרות – גם מהאוויר וגם מהקרקע. אנחנו משנים אותן כל הזמן כדי להפתיע ולא לאפשר להם להיערך. אבל הם לא יוותרו על הכלי הזה. הם יודעים שכשהם מתקרבים אלינו עם המנהרות, אנחנו מאתרים ומשמידים אותן. אז הם לוקחים אותן אחורה, מכינים את השטח בפנים. גם בסבב האחרון תקפנו להם כמה מנהרות פנימיות".
אז למה הציבור יצא מהסבב האחרון עם כזו תחושת חמיצות?
"אי־אפשר להסתכל על זה בראייה של סבב אחד. לנו ברור מה יחסי הכוחות ומה ניתן לעשות. זה מאוד מורכב. מוקדם לדבר על כן חמיצות או לא חמיצות. אנחנו עדיין בתוך אירוע מתמשך שמתנהל מאז 30 במארס של השנה שעברה. לא הגענו לא להסדרה ולא להסלמה. אני האחרון לשפוט את תושבי עוטף עזה ולהתווכח עם התחושות שלהם. זכיתי להתחבר אליהם ואני אוהב אותם. בסופו של דבר אנחנו ממלאים את הנחיות הדרג המדיני".
תמונת הניצחון
כמי שנולד וגדל בקיבוץ עין השופט, אל"מ רוזנפלד מבין לנפשם של חקלאי עוטף עזה. "זו תמונת הניצחון בעיניי", הוא מצביע על טרקטור גדול שחורש את השדות. "בעיניי זו גאווה שהחקלאים שלנו מעבדים את האדמה עד התלם האחרון, עד הגדר. כקיבוצניק, אני נפעם מזה".
עופר ליברמן, מנהל החקלאות של ניר־עם, הגיע לקיבוץ ב־1978 כנחלאי צעיר וקבע בו את ביתו. "זו אחת התקופות הקשות ביותר שלנו", הוא אומר. "הפרות סדר, שריפות בשדות, הרעשות מכוונות בלילות. הקיבוץ שלנו מחזיק בשיא שלילי של 750 דונם שנשרפו בשנה שעברה. עשר הסלמות או סבבים במשך שנה וחצי. ובכל זאת, אבי והצוות שלו השרו הרגשת ביטחון על החברים. בכל יום שישי הם עשו את ישיבת הבוקר שלהם אצלנו בניר־עם. רואים את המח"ט, את המג"דים, את המ"פים. זה נותן תחושת ביטחון. לצערי, הסבב הבא יקרה אחרי שאבי כבר יעזוב".
"יש לי חברים טובים כאן בהתיישבות", אומר רוזנפלד, שצפוי להתמנות למפקד חטיבת ביסלמ"ח (בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות חיל הרגלים). "חלק מהעניין בשיח בינינו הוא לשים את הדברים על השולחן, גם כשהם קשים. האנשים שחיים כאן זו ציונות 2019. הם גיבורים, חד־משמעית, והם מושא ההגנה שלנו. אנחנו כאן בשבילם. בשבילי, כבן קיבוץ, לראות שדה חיטה שעולה באש, זה צובט בלב. אבל אני לא חושב שאם היינו פועלים אחרת, זה היה משנה את התמונה".
חקלאי העוטף, ולא רק הם, חושבים שהיה צריך להתייחס הרבה יותר ברצינות לבלוני התבערה.
"הבלונים לא עמדו בפני עצמם. לצד הבלונים התמודדנו במקביל מול הפרות סדר, מנהרות, הקמת המכשול, סבבי לחימה. אי־אפשר להפריד ולהתמקד רק בבלונים, אבל בהתמודדות מול כל מערך הטרור המשולב הזה למדנו תמיד את דפוס האירועים, ובכל פעם דייקנו עוד יותר את התגובה שלנו. גם אנחנו, מבחינה התקפית, לא דרכנו במקום".
גם את הירי תלול המסלול (תמ"ס) של רקטות ופצצות מרגמה לא הצלחתם לעצור.
"הירי הזה הוא טרור מובהק. הם יורים במטחים הרבה מאוד רקטות בבת אחת כדי להתגבר על כיפת ברזל ולפגוע באזרחים, ויש להם ראשי קרב יותר כבדים. השילוב של כיפת ברזל עם הממ"ד, התרעת צבע אדום והתקיפות שלנו הוא שילוב מצוין שמטפל בבעיה".
ועכשיו הם משתמשים גם ברחפנים.
"הם השתמשו ברחפנים גם בעבר, כולל רחפני נפץ. זה לא ממש חידוש. יש לנו נשק שמיירט ומשבש רחפנים, ויש לנו צוות משולב ייעודי לאיסוף ואיתור רחפנים, שכבר סיכל איומים כאלה. אבל העובדה שעכשיו – אחרי שבנינו מכשול, פיתחנו מערכות מיגון מתקדמות ופגענו להם במנהרות – הם מנסים רחפנים, מראה שהם מתקשים להפעיל את האמצעים האחרים שלהם".
להערכתך, חמאס מורתע?
"הרתעה היא דבר מורכב. בינתיים הם נמנעים מעימות, אבל אני לא מתבלבל לרגע. העיניים צריכות להיות כל הזמן פקוחות. הם מקפידים לירות את הרקטות, את הנ"ט וגם להפעיל את הרחפנים שלהם מתוך שטח אזרחי בנוי. הם יודעים למה לא כדאי להם לצאת ולפגע עם חוליות. ואני לא אומר את זה מתוך זלזול. בסבב הנוכחי חיסלנו חוליות בפרדסים, בפאתי שטח הבנוי. כולל חוליית צלפים של הג'יהאד האיסלאמי. פגענו בפעילים. 28 נהרגו. התקיפה שלנו, מבחינת אש וארטילריה, הייתה גדולה יותר מאשר בפעמים הקודמות, ויש לנו עוד מטרות שהן בעלות ערך עבורם. בסבב הזה, ובכלל, בשנה האחרונה, אחרי כל הנזקים שגרמנו להם, היו להם מספיק סיבות להיכנס איתנו למערכה. לא במקרה הם בחרו שלא לעשות את זה. הם מודעים ליחסי הכוחות. הם מתמחים בלשחק על החבל הדק. למתוח אותו, בלי להביא לעימות ממשי".
בסבב האחרון גם לג'יהאד האיסלאמי היה משקל רב.
"הג'יהאד הוא ארגון טרור עם יכולות לא מבוטלות. אין לו שום מחויבות מדינית או אחרת. אין לו כמעט רסנים. הוא פועל במידה רבה כמו כנופייה. הוא ממומן ברובו על ידי איראן, ואנחנו יודעים עליו לא מעט. ובכל זאת, כשחמאס מחליט, הוא יודע לכפות על הג'יהאד ולקבוע מה קורה. חמאס שולט בענק. הנה, רק עכשיו, ביום הנכבה, כנראה על רקע ההבנות עם המצרים, לא קרה כלום. הם נימקו את זה בצום הרמדאן ובמזג האוויר החם. בשנה שעברה זה גם היה בצום, והיה אפילו יותר חם, אבל מבחינת ההפגנות והפרות הסדר זה היה טירוף ממש".
על בירה וגיטרה
כשיש לו קצת זמן פנוי – מה שלא קרה בכלל בשנתיים האחרונות – אוהב אל"מ רוזנפלד לרוץ להנאתו, לשתות בירה עם החברים שלו ואפילו לנגן בגיטרה, "בקטנה", כמו שהוא אומר בחיוך. אבל יותר מהכל הוא אוהב להיות עם המשפחה הקרובה, אשתו וארבעת ילדיו – "שלוש בנות (14, 10 ו־7), ג'ינג'יות קסומות, ובן (5). התפקיד האחרון שלי לא היה כיף למשפחה. מבחינת הנוכחות, או יותר נכון אי־הנוכחות שלי, ומבחינת הפניות שלי אליהם. היו רגעים לא קלים. היו פעמים שכבר הגעתי הביתה והייתי צריך להסתובב חזרה מיד בגלל אירוע כלשהו בגזרה. אני חושב שמגיעה להם לא פחות הערכה מאשר לי על התפקוד שלהם בשנתיים האלה".
וכל זה גם לצד הדאגה. אתה יודע אם חמאס ניסה לפגוע בך?
"אני לא מכיר מידע מודיעיני שלפיו הייתי אישית על הכוונת שלהם. אם זה היה קורה, לא נראה לי שהם היו מתנגדים להוריד אותי. אני כן יודע שהם לא מחבבים אותי שם במיוחד". n
