לטוב ולרע, הבית שלי

אני מחוברת אליה בנימי נפשי. היא־היא תבנית נוף מולדתי. בה נולדתי, בה ילדתי. ברחובותיה למדתי לרכוב על אופניים, במרכזה הפגנתי בנעוריי בעד פתיחת בית קולנוע בערבי שבת. כאן חוויתי את הנשיקה הראשונה ואת האהבה הראשונה. בבית הספר התיכון שבו לומדות כעת בנותיי למדתי גם אני, ואל מסדרונותיו חזרתי כאמא ברגשות מעורבים. כאן פחדתי כמו כולם מפיגועים, כאן נתקעתי בפקקים אין־סופיים בגלל ביקורי אח"מ כזה או אחר.

ירושלים היא הבית שלי. אני לא זקוקה לתוכנת ניווט כדי למצוא בה את דרכי. בבית הזה, בבניין שבו אני חיה, מתגוררות משפחות עם ילדים - חילונים, חרדים וערבים - וכולם שואלים אותי למה יש לי ציורים על הגוף, כשהם נתקלים בקעקועים שלי. ומתגוררים בו אזרחים ותיקים, שזוכרים את העיר מהימים שלפני שנולדתי, וסטודנטים צעירים שלא יישארו כאן לרגע לאחר שיגמרו את התואר.

ורק פה אני יכולה לקטר בתור במכולת עם חבר שלמד איתי בתיכון, לשמוע ממנו שטוב שלא הצבעתי לביבי, אבל שהוא כן הצביע לו ויעשה את זה שוב, "כי ככה זה, את יודעת. ליכוד ובית"ר ירושלים זה לתמיד".

ורק פה מומחי הנדל"ן ממליצים לחכות קצת עם מכירת הדירה, כי החרדים מגיעים. וכן, זה נשמע נורא. ופה תלשו לי מהאוטו מדבקת "ואהבת לרעך כמוך" ממצעד הגאווה, וסיננו לעבר הבנות שלי "סמולנית אוהבת ערבים", כי הן פעילות ב"נוער העובד". ורק פה אומרים לי שאני נראית לא מפה, שאני נראית תל־אביבית, ואני לא תמיד יודעת למה בדיוק הם מתכוונים, אבל לגמרי רואה בזה מחמאה. כי אחרי 46 שנים וחצי בעיר שהיא הבית שלי, בעיר שאני אוהבת ושבה אני כנראה הכי אני, התעייפתי. בא לי לחיות במקום שבו לא צריך להתנצל על החילוניות, ולא צריך להסתיר את הסובלנות ולהילחם עליה בעוד ועוד הפגנות, ואפשר לצאת לשתות קפה בפסח בלי לחטוף נאצות מחרידות ואפשר להניף בו דגלי גאווה. בא לי לחיות במקום שאפשר פשוט לחיות בו, ולנשום.