על המסך הוא לוחם אמיץ שעף על דרקונים, נלחם בזומבים ומציל את העולם. אבל במציאות קית הרינגטון, ג'ון סנואו בשבילכם, מתקשה להתמודד עם סיום הסדרה שהזניקה את הקריירה שלו והפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. מאז שכוכב "משחקי הכס" אישפז את עצמו במכון גמילה בשל לחץ נפשי והתמכרות לאלכוהול, מעריצי הסדרה לא יודעים את נפשם.
זה התחיל כשהרינגטון, בן ה־32, צילם את הסצנה הסופית בעונה האחרונה של "משחקי הכס". הוא פרץ בדמעות ואמר לחבריו לסט: "אני מרגיש שהלב שלי נשבר. זאת מעולם לא הייתה רק 'עבודה' בשבילי. אלה היו החיים שלי". מיד כשהסיר את מעיל הפרווה המזוהה עם דמותו, אמר שהרגיש כאילו "קילפו ממנו את העור". ואז, בצעד מפתיע, הרינגטון הודה בדמעות לחברי ההפקה וסיפר שקיבל החלטה אמיצה לאשפז את עצמו במוסד גמילה. שכן הסדרה הזאת הייתה יותר מעוד תפקיד ברזומה המצומצם שלו.
ובאמת, אם יש משהו שאפשר להגיד על "משחקי הכס", זה שהיא הפכה להרבה יותר מעוד סדרה עבור מיליוני צופים בעולם. הפנטזיה האפית עמוסת הקרבות וצלילי מתכות השריון, הצליחה במשך שמונה עונות לכונן ז'אנר חדש של טלוויזיה, מעין עולם בדיוני המדמה את תקופת ימי הביניים לצד מוטיבים מעולם הפנטזיה. עד עליית הסדרה ב־2011, הרינגטון היה בכלל שחקן אנונימי שנולד במערב אנגליה ולמד משחק באוניברסיטת לונדון. מאז שנכנס לנעליו של ג'ון סנואו, בנו הממזר של הלורד אדוארד סטארק, חייו התמלאו במשחקי הכס. אפילו את אשתו, רוז לזלי, הוא הכיר על הסט. לזלי גילמה את ייגריט, אהובתו של סנואו. והשניים התאהבו גם במציאות, וביוני 2018 — שש שנים אחרי שהפכו לזוג — הם נישאו בסקוטלנד.
המבקרים החמיאו, התסריטאים התפרעו מפרק לפרק, ונדמה שמי ששילם את מחיר ההצלחה וההפתעה היה בין היתר הרינגטון. "כל מי שקרוב אליו תומך בו מאוד ומקווה שהוא יצליח לנוח", אמרה לזלי אשתו לאחר אשפוזו, והוסיפה: "הוא צריך שקט".
"תעשייה מלאה בקורבנות"
אז מתי עוזב השחקן את הדמות שהוא מגלם והאם נפילתה של הדמות הטלוויזיונית מבשרת על משבר בחייו האמיתיים של השחקן? הרינגטון, מסתבר, ממש לא לבד בסירה. ידוענים רבים בארה"ב התמכרו לאלכוהול ואושפזו בעקבות קריירת המשחק שלהם, בהם מל גיבסון, אל פאצ'ינו, רוברט דאוני ג'וניור, קולין פארל, ברדלי קופר, לינדזי לוהן, דמי מור ועוד.
"כשחקן, אתה צריך כוחות איתנים כדי לעמוד גם בהצלחות וגם בכישלונות, וכולנו למדנו את זה על בשרנו", אומרת גילה אלמגור סביב פרשת הרינגטון. "אנשים חושבים שהצלחה היא רק כיף, והם טועים. שחקן צריך עולם עשיר משלו, אופק לחלום עליו, משפחה תומכת, חברים ובעיקר תפקידים נוספים כדי לקום בבוקר אחרי שההצגה או הסדרה יורדת, ולהמשיך הלאה. אדם נורמלי היה יוצא לאיזו חופשה של התרגעות והתנתקות וחוזר בכוחות מחודשים לעשייה הבאה, לתפקיד הבא. אבל קית הרינגטון ברח לשתייה, וזו הבריחה הכי קלה. הוליווד מלאה בקורבנות של התעשייה, של הטירוף שבה, של הגודל, הכסף וההצלחה, ולא רק היא. גם אצלנו".
את מכירה את זה?
"בוודאי. יצא לי לפגוש בקריירה הארוכה שלי שחקנים שהתקשו להתמודד עם המקצוע. עשיתי בזמנו סרט עם שחקן זר, שהיה גיבור המונים, ובצילומים הוא נהג להיעלם. מסתבר שהיה נעלם כדי להזריק לעצמו סמים ולשתות. הרינגטון, לעומתו, אישפז את עצמו לפני שנפל לתהומות ומחילות שהוא לא יכול היה לצאת מהם. זאת לא בושה להיעזר בפסיכולוגים. הדרך הטובה ביותר היא לא לחכות שיאשפזו אותך אלא להתאשפז לבד".
גם יונה אליאן, מכוככבות הסדרה "סברי מרנן", מכירה את ההרגשה הזאת אצל רבים מהשחקנים בתום עונה. "אנשים שמתנהגים כך הם מראש אנשים לא בריאים בנפשם", אומרת אליאן. "הם באים לעבודה על הסדרה או ההצגה עם מום ופגם. פגשתי, ואני עדיין פוגשת, במהלך הקריירה שלי שחקנים צעירים, ואומרת להם שוב ושוב שכדי להיות שחקן, אמן, אתה צריך להיות הכי בריא בנפשך. הכי שפוי. לפעמים הצעירים טועים לחשוב שאם אתה קצת מופרע ומוטרף ויוצא דופן, המשחק הוא המקצוע בשבילך. והם טועים ובגדול. המשחק הוא לא טיפול פסיכולוגי. כשחקנית אני משתמשת המון בנשמה שלי, בשדים הפרטיים שלי, אבל ב־11 בלילה, כשההצגה מסתיימת, אני חוזרת להיות יונה האמיתית ומשאירה את השדים בצד. מעבר לקריירה יש לך חיים ומשפחה ואנשים שאתה אוהב, והם העיקר".
אפשר אולי להגיד שהכתובת הייתה על הקיר ושהרינגטון גילה כבר במהלך הדרך סימני משבר. אבל הנפילה הגדולה החלה אחרי שהתסריטאים החליטו "להרוג" את דמותו בסוף העונה החמישית. הרינגטון העביר את הזמן יחד עם המוני המעריצים בהמתנה מורטת עצבים לעונה השישית, ובה חזר מן המתים. "זה היה הזמן שבו התחלתי טיפול פסיכולוגי, והתחלתי גם לדבר עם אנשים, אחרי תקופה ארוכה שבה הרגשתי חוסר ביטחון נורא", הודה בראיון למגזין "וראייטי". "לכאורה הייתי אמור להיות מאוד מרוצה ואסיר תודה, אבל הייתי מלא חרדות ופאקינג לא בטוח בכלל ביכולת שלי לשחק".
סיום העונה השמינית היה הקש ששבר את גבו של מלך הצפון. הפרק האחרון בסדרת הקאלט שבר שיאי צפייה — 19.3 מיליון צופים ברחבי העולם. עם סיום הסדרה פורסם סרטון מאחורי הקלעים שבו נראה הרינגטון פורץ בבכי בזמן קריאת התסריט לפני צילום הסצנות. "הייתי מאוד המום מהאופן שבו סצנות מסוימות נכתבו, ובכיתי", הוא סיפר. הרבה שחקנים היו בשוק כשקראו את התסריט של העונה האחרונה אבל הרינגטון ככל הנראה קיבל את זה הכי קשה, יותר ממעריציה האדוקים של הסדרה, ושקע לתחתית.
"הרגשתי שאני צריך להרגיש כמו האיש הכי בר־מזל בעולם, כשלמעשה הרגשתי מאד פגיע", אמר בזמן הצילומים האחרונים של הסדרה. "בימים האחרונים הרגשתי בסדר, אחר כך הלכתי לצלם את השוטים האחרונים, וכשהגיע רגע הסיום נתקפתי חרדה, הרגשתי הקלה וגם שלא אוכל לעשות את זה יותר. המוזר ביותר היה כשירדנו מהסט והתחילו להפשיט מאיתנו את התלבושות. זה הרגיש כאילו מפשיטים אותנו מעורנו, שמפשיטים אותנו מהדמות בפעם האחרונה".
פרופ' אביב וינשטין, חבר ומרצה במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת אריאל, העוסק בייעוץ ובטיפול בהתמכרויות, מסביר: "אחת הבעיות המרכזיות בהתמכרות לאלכוהול זו ההסתרה. שקרים ומניפולציות. הרבה אנשים לא מודים בזה, מה שמאוד מקשה על הטיפול בהם. לכן, כשאדם מאשפז את עצמו, זה כבר סימן טוב, שיש מודעות ומכירים בעובדה שיש בעיה וצריך לטפל בה".
במקרה של הרינגטון, התמיכה ללכת לאשפוז הגיעה מצד אשתו.
"הסביבה היא מרכיב מאוד חשוב בזיהוי התהליך. יש שבוכים כשהם שיכורים. יש שמכים את עצמם. יש שמסתגרים בבית ולא יוצאים ממנו. אלכוהול גם משחרר. אנשים שיש להם קשיים חברתיים, מרגישים שהם יכולים להיפתח בקלות. אני יכול להבין בהחלט אמן בסטרס, אחרי שכבש את הפסגה, שפונה לאלכוהול כאופציה לנחמה ומרגוע. אבל מהר מאוד זה עלול להפוך להתמכרות. המלצתי, גם לידוענים ובכלל לכל אדם שעובר חוויה של סטרס שהכניסה אותו למערבולת רגשית, לצאת לחופשה יזומה מהתפקיד, מהעיסוק שהוביל אותו להתמכרות".
לדברי פרופ' וינשטין סטרס יכול להיגרם גם מאירועים חיוביים, מהתרגשות גדולה. "ובוודאי כשמדובר בעומס על סט צילומים של סדרה כל כך פופולרית כמו "משחקי הכס". אפשר להבין כיצד שחקן צעיר שהופך לגיבור ולכוכב גדול בכל העולם, מתמוטט מיד עם תום צילומי הסדרה. זה שיש לך מיליון עוקבים זה אומר שהם מכירים אותך? אוהבים אותך? בטח שלא".
"נראה משוגע לגמרי"
עם כל הכבוד למכוני גמילה המוצעים לציבור הרחב, כשמדובר בכוכב בסדר גודל של הרינגטון הרי שהתמונה שונה לגמרי. פחות מ־24 שעות לאחר האשפוז כבר התחיל לצוץ מידע על המקום שבו הוא אושפז, וכן — הוא לא נופל ממכונים אחרים שבהם אושפזו בריטני ספירס ומפורסמים אחרים. 120 אלף דולר בחודש עבור טיפול צמוד, אימוני כושר, מדיטציית מיינדפולנס וקבוצות להתמודדות עם רגשות שליליים.
ולצד זה צצו גם עדויות מטרידות שסיפרו על מצבו של הרינגטון, שהלך והחמיר במהרה. "זה היה לילה גשום מאוד בינואר 2018, אותו לילה שבו קית הרינגטון נכנס לבר שלי", סיפר בעל הבר לאתר "דיילי מייל", והוסיף: "הוא ניסה לקחת חלק במשחק 'פול' שנערך בבר אבל הוא לא הצליח. הוא פשוט לא הצליח לקלוט את חוקי המשחק ונראה משוגע לגמרי.
"קית לא הפסיק להזמין שוטים של ויסקי, תוך כדי שהוא מזמין שתייה גם לשאר יושבי הבר. זה היה מאוד נחמד מצידו אך באותה מידה מדאיג. ניסינו לתת לו להשתתף במשחק אבל הוא לא היה מסוגל לקחת חלק, הוא היה כל כך שיכור, עד שאנשי הצוות של המקום נאלצו לבקש ממנו לעזוב את הבר וליוו אותו החוצה".
"צריך לזכור תמיד שכל סוף של פרויקט בשבילנו השחקנים הוא סוג של מוות", אומר טוביה צפיר. "אבל זו יכולה להיות גם התחלה ולידה של משהו חדש. ירידת 'ניקוי ראש', שזכתה בזמנו להצלחה גדולה כל כך, גרמה לחלק מהמשתתפים בה לטראומה שבעקבותיה קרו לשניים מהם דברים דרמטיים: אחת המשתתפות נכנסה לדיכאון ומשתתף אחר הפך לאקדמאי. התמכרות היא תגובה קיצונית, אבל גם תגובה צפויה כשנגמר פרק משמעותי כל כך בחיים שלך. בעיניי, אם שחקן מודע למצבו, זה כבר חצי מהדרך לריפוי. שחקן צריך בן זוג או בת זוג, חברים קרובים ומשפחה אוהבת כדי שיתמכו בו".
"אני יכולה להבין מדוע קית הרינגטון הלך לאיבוד", מוסיפה סנדרה שדה. "גם דודו טופז שלנו, סיפור הצלחה גדול, לא ידע איך להתמודד עם עוצמת הקריירה שלו. לו ידע, סופו כנראה היה אחר. כשנגמרת עונה של 'סברי מרנן', להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני מרגישה את התחושה הזאת של פרידה ממשהו שבהחלט נותן לי מעמד אצל נהגי המוניות והאחיות בבתי החולים. בגלל שאני אוטוטו בת 70, אני מרשה לעצמי לצחוק על עצמי ולזהות את חוסר הרצון להיפרד מההרגל המופלא והמושחת גם יחד של אהבת הקהל. ואהבת הקהל היא בהחלט התמכרות ששחקן רגשן ורך לב לא תמיד יודע להתמודד איתה ועם הפחד שהיא תיעלם".
ומה לגבי החזרה לשגרה אחרי הטיפול? "אני מניח שבמוסד שבו הוא אושפז מקבלים טיפול טוב", מסביר פרופ' וינשטין. "זה מאוד אינדיבידואלי. תלוי כמה המכור באמת רוצה להיגמל וכמה הוא משתף פעולה. אצלנו בישראל לצד מגוון מטפלים מקצועיים ומומחים בתחום, יש קבוצות תמיכה כמו אלכוהוליסטים אנונימיים, ויחידה לטיפול בהתמכרויות במשרד הבריאות. אפשר בהחלט לעמוד על הרגליים ולהסתכל אל העתיד".
