היזם החברתי רוני דואק מסתכל סביבו, והוא חרד ממפלס ההדתה בארץ. "ההשתמטות משירות צבאי הפכה למגפה מסוכנת, קווים אדומים נחצו", הוא מזהיר. "לא יכול להיות שהילדים שלי, ששירתו ביחידות מובחרות, סיכנו את חייהם במשך שנים ומתחילים ללמוד באוניברסיטה רק בגיל 22, ישרתו בצבא – בעוד שיש מיעוט שבוחר לממש רק את זכויותיו, ולא נותן פה כתף. ההדתה פולשת לצורת החיים שלנו כמו במקרים של חוק המרכולים, מערכי החינוך בבתי הספר ועוד, ואני בכלל לא נכנס לכל הנושא של דיני אישות, שפוגעים במשך שנים בצורה קשה בזכויות האישה. יש בישראל מצב אבסורדי, והוא לא ישתנה עד שלא נרים קול".

דואק, 61, אחד מאנשי העסקים המצליחים בישראל, עשה את הונו מעסקאות נדל"ן וניהול מספנות ונמלים, ידוע כפילנתרופ מרכזי בציבוריות הישראלית, וגם כבעלה לשעבר של השחקנית יעל אבקסיס. את קולו הוא מרים הפעם בעזרת האמנות. ביריד האמנות "צבע טרי", שינעל הערב בתל־אביב, מציג דואק עבודת וידיאו־ארט שהכין ביחד עם האמנית והגרפיקאית עמית גינצלר, תחת השם הנפיץ "דתומדינה". בעבודה, שאורכה כשתי דקות, משתעשע דואק במילים דת ומדינה ובקשר ביניהן, ועושה זאת ביצירתיות רבה ובחוש הומור דק. כשברקע מתנגנת נעימת "התקווה", מותח דואק את הגבולות בין הדת למדינה, מטשטש את ההבדלים ביניהן ואז מחבר ומפריד אותן, והכל תוך שימוש בפונטים שכמו נלקחו מספרי המשנה והתלמוד או מכרזות פרסום עדכניות.

"אני יהודי גאה, אפילו מסורתי ברמה מסוימת", הוא אומר. "אני שומר על כשרות בבית, על כל החגים, והיהדות חשובה לי לא פחות משהיא חשובה לאותם מיעוטים בחברה הישראלית שלקחו עליה בעלות. לכן אני לא מוכן שישתמשו בדת על מנת לפגוע בדמוקרטיה הישראלית".

משעמם להם

לא צריך להיות גאון כדי להבין מה מטריד את דואק יותר מכל, כאשר הוא בוחן את החברה הישראלית ואת התהליכים המתרחשים בה. גם הסערה הפוליטית האחרונה, שהתפרצה על רקע חוק הגיוס, לא מרגיעה אותו. "האג'נדה של הפוליטיקאים פחות מעניינת אותי", הוא מסביר. "מעניינת אותי העובדה שיש בישראל שיח על איך אנחנו צריכים להיראות במאה הקרובה, והוא שיח מהותי שאני רוצה להשתתף בו. החילוניות הפכה לבחירה שצריך להגן עליה".

ואכן, ב־30 השנים האחרונות דואק מקדיש את מרבית זמנו והונו דווקא לקידום מיזמים חברתיים ופילנתרופים, שם נמצאת התשוקה הגדולה ביותר שלו, כאשר הוא אינו מסתיר את האג'נדה הפוליטית שלו.

בעקבות רצח רבין הקים ב־1996 את קבוצת "ציונות 2000", המפעילה פרויקטים חברתיים מגוונים בכל ברחבי הארץ, ובהמשך הקים גם את מרכז "שיתופים" לקידום החברה האזרחית ואת תנועת "עורו", שנאבקה למען שוויון הזדמנויות בחינוך ולמען שוויון בנטל.

אלא שלמרות ההשקעה הרבה במיזמים החברתיים שלו וכל הרצון הטוב, דואק חש לאחרונה שמשהו חסר. "הפעילות של הארגונים החברתיים בהם הייתי חבר לאורך השנים הייתה אמנם אפקטיבית, אבל קיבלה מעט מאוד תשומת לב מהציבור כאמירה חברתית או פוליטית", הוא מסביר. "והסיבה היא שזה משעמם. לא ממש מעניין את האנשים מה מצב הקשישים, החולים בבתי החולים או אלימות נגד נשים".

אבל דואק לא יוותר וכבמה להפצת משנתו אימץ לאחרונה דווקא את שדה האמנות, ובעיקר את תחום הווידיאו־ארט.

"עדיין יש לי קושי להגדיר את עצמי כאמן", הוא מודה. "תמיד הייתה לי תשוקה לאמנות, אבל יותר כאספן וכמתבונן. יש לי למשל את אוסף הכרזות הציוניות הגדול ביותר בעולם. אבל בשנים האחרונות, מתוך התבוננות באמנים כמו ביל וויולה, אמן וידיאו־ארט אמריקאי, הבנתי איזה כוח יש למדיום הזה. אם פעם הכרזות היו המדיום העיקרי שדרכו העבירו מסרים, היום דרך אמנות ובעיקר אמנות ויזואלית, אפשר להעביר מסרים מאוד חזקים".

וזה בדיוק מה שדואק עשה בשלוש השנים האחרונות, בעבודות וידיאו־ארט כמו "קומה 9" שעסק בבדידותם של קשישים, "קפסולה" שנוצרה בעקבות הפיגוע ברחוב דיזנגוף בתל־אביב ואפילו "הגמל המעופף", פסל מרהיב שהוצג בפסטיבל "מידברן" ונשרף בסיומו.

הפעם, החליט דואק לצלול לתוך הנושא שמעסיק אותו יותר מכל. "לפני שנה ניסיתי לכתוב מאמר דעה בנושא דת ומדינה, עניין שמטריד אותי המון שנים", הוא מספר. "אבל ככל שחשבתי על זה הבנתי שבנושא הזה נאמר ונכתב כבר הכל. ואז קפץ לי הרעיון – פשוט לקחת את המילים 'דת' ו'מדינה' ולהשתעשע איתן".

הולכים להידרדרות מוחלטת

מערכת היחסים בין הדת למדינה חוזר ועולה בשיחה עם דואק שוב ושוב. כך למשל, הריאיון עמו נערך בעת שהוא שוהה בניו־יורק, שם הוא מקדם מיזמים חברתיים בשיתוף הקהילה היהודית המקומית בנושאי חופש הפרט והדתה. "לאורך השנים אנחנו מקבלים מיהדות ארצות הברית אהבה בלתי תלויה ותמיכה מוחלטת, כספית ופוליטית", הוא מסביר בהתלהבות. "אבל כשזה מגיע לצרכים שלהם, אנחנו יורקים לרובם בפרצוף, כמו שהיה במתווה הכותל או ביחס לזרמים מסוימים ביהדות. אנחנו לאט לאט מצמצמים את מה שקראנו לו פעם 'האומה היהודית', בגלל לחצים ממיעוט קטן וקיצוני במדינת ישראל".

במהלך העבודה אתה משתמש בפונטים שיש להם קונוטציה דתית. לא הפחיד אותך להתעסק בחומר ה"קדוש" הזה?

"אני חושב שמי שמשתמש היום בדת על מנת לכפות ולפגוע בזכויות הפרט ובחופש הביטוי, עושה עוול יותר גדול לדת. אגב, אני הייתי נלחם באותה מידה אם היו מחר פוגעים בזכות של החרדים להתפלל או להגיע לבתי כנסת בשבת. מדובר על הזכות הבסיסית של הפרט לחיות את חייו כפי שהוא רוצה, כל עוד הוא לא פוגע באדם אחר".

אתה לא חושש מביקורת, מאיומים?

"יש פה רוב דומם, שהוא חזק, פרודוקטיבי, עובד, תורם, נלחם, הולך לצבא, מקריב את מיטב בניו ובנותיו. אני אומר לך שאנחנו נמצאים על סף התהום – אם הרוב הזה לא יקום ויגיד 'חבר'ה, עד כאן', אנחנו הולכים להידרדרות מוחלטת. העבודה שלי היא סוג של קול קורא. היא לא נוקטת עמדה אלא אומרת שיש פה בעיה, ושצריך להתמודד איתה לפני שיהיה מאוחר מדי".