בשום שלב בחייו סמיון רוזנפלד לא התכוון למות. בין אם כשהיה בן 21, שבוי מלחמה במחנה סוביבור בו נרצחו רבבות יהודים ומאות חיילי הצבא האדום כמוהו, וגם לא בגיל 96, כשהמלחמה היחידה שניהל הייתה בבריאותו המתרופפת. אתמול אמנם הכריעה אותו הזיקנה, ועדיין, רוזנפלד נפרד מן העולם כאופטימיסט מושבע ואוהב חיים, כפי שתמיד היה. הוא היה האחרון שנותר משורדי סוביבור, אחד מהקושרים שהוציאו לפועל את המרד והבריחה שהפכו למקור והשראה ליצירות תרבותיות רבות. אתמול אחרון השורדים, סמיון רוזנפלד, הלך לעולמו.
"אבא היה פטאליסט", אמר אתמול מיכאל, בנו הבכור. "איתו לא דיברו על המוות, למרות שבגילו הוא הבין שכל יום יכול להיות האחרון. המוטו שלו היה: חיים היום. גם לפני שנה, כשאבא הפך להיות האחרון ממרד סוביבור שנותר בחיים, הוא לא אמר לי כלום על מוות ועל להיות האחרון. זו הייתה הגישה שלו בחיים. אלוהים גדול, כמה שיהיה — יהיה".
"רצה הגורל ובעל כורחי נהייתי גיבור", אמר רוזנפלד בראיון האחרון שהעניק לערוץ "כאן 11" ושודר ביום השואה האחרון. "אבא לא ידע שזה יהיה הצילום האחרון והכתבה האחרונה, אף אחד לא חשב שהוא ילך לעולמו. הוא אמנם היה בן 96 אבל סיפר על הכל, זכר הכל, שמות, תאריכים. כשהוא ראה את הכתבה הוא מאוד התלהב, כי הוא תמיד אהב לספר את הסיפור של המורדים לאנשים אחרים. אולי בארץ זוכרים אנשים כמו אבא רק ביום השואה, אבל תמיד היו המון אנשים שבאו מרוסיה, סתם לראות את אבא, לדבר איתו. אחרי מה ששודר בטלוויזיה, התקשר הבמאי ושאל: 'אני יכול לתת את הטלפון שלך? המון אנשים רוצים לדבר עם אבא, לפגוש אותו'. הוא תמיד היה שמח לדבר על המרד, ושמח שבאים אנשים ומדברים איתו. בשבילו זה היה כמו לחבר אותו לחשמל. שמישהו רוצה לשמוע על מה שהיה".
מרד בנגריה
סמיון רוזנפלד נולד ב־1922 בכפר קטן באוקראינה. שמו המקורי היה שלמה. בבקרים למד בבית ספר יהודי ביידיש, ובשעות הערב היה הולך עם הוריו לתיאטרון היהודי. "לפני המלחמה לא הייתה אצלנו בכלל אנטישמיות. כולם בכפר הכירו את המשפחה וידעו שאנחנו יהודים", סיפר בראיון שהעניק לחדשות 12 לפני מספר שנים. ב־1940 התגייס סמיון בן ה־18 לצבא האדום, שם למד ועסק בתחומי הארטילריה. בזמן שהוא נלחם נגד הנאצים, כל משפחתו נרצחה ונטמנה בקבר אחים סמוך לכפר בו התגוררו. בשנת 41', באחת מהפעולות נגד הנאצים, נפצע ברגלו בצורה חמורה ונלקח בשבי. השבויים הובלו למחנה ריכוז במינסק יחד עם חיילי הצבא האדום שנתפסו בזמן המלחמה, שם שהה כמעט שנתיים בתנאים קשים מאוד, כמעט ללא מזון. הוא שרד הודות לרופא גרמני, שנתן לשבויים את המשקעים שנשארו מהבירה שהגרמנים היו שותים.
בסוף ספטמבר 1943 פורק המחנה במינסק והאנשים שבו נשלחו בשני טרנספורטים לפולין — האחד למחנה ההשמדה מיידנק והשני לסוביבור. רוזנפלד היה במשלוח לסוביבור. "כשהגענו למחנה העמידו אותנו בשורה ושאלו מי בעל מקצוע ויכול לעבוד במחנה. הארטילריה מהצבא האדום לא יכלה לעזור לי שם, ובכל זאת משהו בתוכי גרם לי להגיד שיש לי מקצוע. הרגשתי שאם לא אגיד שום דבר, יקרה משהו רע".
הגרמנים הפרידו בין החיילים הרוסים־יהודים, כ־80 במספר, לבין הגויים. אבל למרות ההפרדה הגרמנים פחדו לירות בהם, כי היו שבויי מלחמה. רוזנפלד נשלח לנגריה והתחיל לעבוד. זה מה שהציל את חייו בשלב הראשון. "כמה שבועות אחרי שהגענו לסוביבור שאלתי את אחד הקצינים הגרמנים בנגריה 'איפה כל החברים מהצבא שהגיעו איתי ממינסק למחנה?'. הקצין הצביע על הארובה של הקרמטוריום ואמר 'אתה רואה את העשן שם? אלה החברים שלך'".
ובכל זאת, אחד מחבריו של רוזנפלד, שניצל כמוהו, היה אלכסנדר (סשה) פצ'רסקי, קצין בצבא האדום שהפך למפקד הצבאי של הבריחה מסוביבור. "כבר מההתחלה כשהגענו למחנה סשה התחיל לדבר על זה שהוא לא יכול לסבול את מה שעושים לנו, ושהוא רוצה להרוג את כל הנאצים ולצאת לחופשי, אבל כל הזמן שמענו סיפורים על אנשים שניסו לברוח ומתו בדרך, כי הנאצים היו חזקים מדי. ככה התחיל פצ'רסקי לחשוב על התוכנית של המרד והבריחה", סיפר. "אמנם לא הייתה לנו דרך להשיג כלי נשק, אבל כל מי שעבד במחנה ולא נשלח ישר להשמדה התעסק עם כלי עבודה. לי, למשל, בנגריה, היו כל מיני פטישים וסכינים. הרעיון שלנו היה שכל אחד יהיה אחראי על קצין נאצי שהזמין ממנו עבודה מסוימת. החלטנו שנזמין את כולם בצהריים כדי לבדוק את העבודה שעשינו עבורם, וכשהם יגיעו ניתן להם עם הגרזן או הפטיש מכה בראש או בגרון ונהרוג אותם.
"בגלל שהייתי רק בן 21, פצ'רסקי שאל אותי אם אני מסוגל להרוג בנאדם. אמרתי לו שאני מסוגל להרוג מישהו רק אם הוא נאצי. בסופו של דבר לא הרגתי אף אחד, כי לקצין שהייתי צריך להרוג כנראה הייתה תחושה פנימית כמו שלי הייתה כשהגעתי למחנה. הוא הגיע לדלת הנגריה — אבל הסתובב והלך לפני שנגע בידית".
תוכנית הפעולה של החיילים היהודים הצליחה כמעט באופן מלא: 11 קציני אס־אס נאצים חוסלו על ידי עובדי הכפייה היהודים. אלא ששלושת הקצינים שנותרו בחיים וגילו על התוכנית גרמו ליהודים לברוח על נפשם ולא לצאת החוצה כפי שתיכננו בתחילה, בראש מורם דרך השער הראשי. "יצאנו מסוביבור בערך 300 אנשים אבל בדרך כמעט כולם נהרגו", שיחזר רוזנפלד. "החיילים האוקראינים שהיו במגדלי השמירה ירו על האנשים, וגם מי שהצליח להתחמק נהרג במוקשים שהקיפו את המחנה. לא ידענו שיש פצצות באדמה אבל כשהתחלנו לרוץ זה התחיל להתפוצץ. ברחנו ליער בלי להסתכל מה קורה לידנו, ושם שרדנו עד סוף המלחמה עם הרבה מזל". סיפור הבריחה הדרמטי היווה את הבסיס למספר ספרים וסרטים, הראשונים בהם הופקו כבר בשנות ה־60.
לא כעס על השכנים
עם תום המלחמה חזר רוזנפלד לעיר הולדתו באוקראינה. לדברי בנו, לא היה בליבו על שכניו. הוא לא חשב שצריך להאשים אותם במשהו. "אחרי המלחמה הוא התחיל לחפש את המקום שבו נולד ואז גם סיפרו לו שהנאצים הרגו את כל המשפחה", מספר הבן. "בחיפושים אחרי קרובי משפחה הוא הלך לדוד שלו, אח של אבא, שם פגש את אמי, יבגניה, והם נישאו". לשניים נולדו שני ילדים: מיכאל, היום בן 70, ורומן, בן 63 - שניהם חיים בארץ ולכל אחד מהם נולד בן. בנו של מיכאל גר עם שלושת ילדיו בארצות־הברית ומשפחתו של רומן, על שני נכדיו, גרה בארץ. "עד העלייה לארץ אבא עבד כצלם סטילס", מספר מיכאל. "הוא למשל צילם את כל התמונות לטפסים הממשלתיים, אבל גם תמונות רגילות של משפחות ואנשים. צריך להבין שבשנת 60' תמונות לא היו נפוצות והמקצוע היה מבוקש. כשהיינו ילדים", ממשיך מיכאל, "אבא היה מספר לנו על המרד. אני שמעתי את הסיפורים של אבא לפני השינה, כמו שהורים אחרים מספרים לילדים שלהם אגדות. ממש גדלתי על הסיפורים שלו, שאסור היה בילדותי לספר אותם בקול רם, מפחד של הקג"ב. אחרי המלחמה אי־אפשר היה לסמוך על אף אחד. הרוסים חשבו שכולם מרגלים של הנאצים, ואבא פחד שכך יחשבו עליו אפילו שזה היה לגמרי הפוך. ב־64' אסור היה להגיד שהיהודים עשו את המהפכה נגד הנאצים. רק אחר כך, כשהתחילו לצאת ספרים וסרטים, הרוסים הבינו שהיהודים בסדר ומותר היה לדבר. הקג"ב היו מדברים עם אבא, יודעים שהוא בסדר. הוא היה במשפטים של הנאצים באוקראינה כעד. אחרי 64' המורדים התחילו למצוא אחד את השני ופתאום נהייתה קבוצה גדולה וכבר אי־אפשר היה לסגור את הפה לכולם, ופתאום היו כתבות בעיתונים ותמונות. המילה 'גיבור' מעולם לא נאמרה, אבל אני יודע שאבא כל שבוע נסע לבית ספר אחר, שם סיפר לתלמידים על כל מה שקרה. הוא קיבל כל מיני אותות על זה שהיה בצבא".
ב־1987, כשיצא הסרט "הבריחה מסוביבור", הוא עורר מיד עניין רב במערב, וגם זכה בפרס גלובוס הזהב. רוזנפלד, לעומת זאת, עדיין חי אז ברוסיה הסובייטית, ונאלץ לצפות בסרט שגולל את סיפור המרד בו השתתף באמצעות עותק בלוי, העתק של העתק, שהגיע אליו לרוסיה בדרך־לא־דרך. "מאה פעמים ראיתי את הסרט. בזמן שהוא יצא בווידיאו, וידיאו ברוסיה היה משהו בעייתי. את הפעם הראשונה של הסרט ראיתי ברוסיה, אבל רק בארץ ראיתי אותו באמת. אבא היה שמח שעשו את הסרט. לא ממש עשו את הדמות שלו, רק פצ'רסקי, אבל הוא לא התבאס, הוא פירגן. הוא אמר שפצ'רסקי היה ראש המהפכה והוא היה חייל".
להעביר את הסיפורים
לארץ הגיע רוזנפלד ב־1990 כשהוא כבר פנסיונר, עם אשתו שנפטרה גם היא בינתיים ושני בניו. בתחילה גרו בתל־אביב בשכירות. "אף אחד לא הכיר אותו ורק אחרי שהבינו מי הוא, ההורים הצליחו לקנות דירה", נזכר מיכאל. "גם אז, אבא לא התייחס לעצמו כגיבור. הוא אמר שעשה מה שעשה בלי מילים או מחשבה שתהיה שם גבורה. הוא עשה מה שצריך. הוא היה בן אדם שעבר את הצבא מהיום הראשון עד היום האחרון. עד 46' הוא היה בצבא. הוא עשה את העבודה שלו".
ב־2013 זכה סמיון להדליק משואה לזכר הנספים בשואה בטקס הנעילה של אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ לוחמי הגטאות. בנו, כמוהו, הפך לצלם, בעיקר של וידיאו וסרטי תדמית. "הנינים של אבא שלי, הנכדים שלי, גדלו בארצות־הברית והם רואים את הסרט ואת התמונות, ואבא שלהם הסביר להם באנגלית הכל. אבא לא אמר לנו שאנחנו צריכים להיות אלו שימשיכו לדבר על השואה, אבל אני בעצמי מבין שהדגל שהיה בידיים שלו עכשיו הוא בידיים שלי ואני חייב להעביר הלאה את הסיפורים שלו על החיים שלו. אני כבר מבין שאני חייב, אחרת מי יעשה את העבודה שלו. אבא היה ראשון, עכשיו אני הראשון במשפחה, ואני צריך להמשיך. כמה אנשים יודעים שהיו נאצים? שהיה סוביבור? שהרגו 250 אלף יהודים, כשבכל המלחמה נהרגו 6 מיליון? בארץ זה לא מעניין היום, מדברים פה רק על החיילים בישראל. אבא הופיע פעם מול סטודנטים בטכניון והם היו עם פה פתוח. הם לא יודעים מה זה סוביבור, מי זה פצ'רסקי ומי זה אבא שלי. הם יודעים על ששת הימים ויום כיפור. אבל מה עם המלחמה שלפני 48'? יצא במשפחה שאני הייתי יותר קרוב לאבא ושמעתי יותר סיפורים. זה היה בלי מילים שאני צריך לשאת את הדגל. הוא לא אמר 'אתה חייב' - זה משהו שעושים מהלב".
רוזנפלד גר בתל־אביב עד פטירת אשתו ולפני מספר שנים עבר לבית אבות ברחובות, קרוב לבניו. גם לפני כמה שנים, כשעבר ניתוח שלאחריו נשאר עם עין אחת, החליט לשים רטייה ולא שכח להתלוצץ: "הוא אמר שעכשיו הוא סמיון דיין", אומר מיכאל. הפעם האחרונה בה דיבר עם אביו הייתה שלושה ימים לפני מותו. "הוא היה עם המסכה, מחובר למכשירים. האמונה שלי הייתה שהוא יצא מזה, התפללתי לאלוהים שהוא יצא מזה. אבא היה בנאדם. מענטש. אני לא שוכח שקודם כל הוא היה אבא וזה מה שחסר לי. לא גיבור, ולא השורד האחרון. אבא". •
