ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יחסי ציבור
    7 לילות • 04.06.2019
    החולמים
    איל קיציס היה קופירייטר עם תוכנית נישה בערוץ המזה"ת. טל פרידמן עוד חיפש את עצמו אחרי שהתהילה שככה. אבל אז הם נפגשו, יחד עם הצוות האנונימי רשף לוי, שי שטרן ודוד ליפשיץ, והשאר היסטוריה. מה שהתחיל כפיילוט ביזארי שאף אחד לא רוצה, הפך לסדרת קאלט שזוכה בפרסים ובונה קריירות. היום היוצרים של 'חלומות בהקיציס' הם אולי מלכי המיינסטרים, אבל לפני 20 שנה, במרתפים טחובים ועם אפס תקציב, הם הולידו את הדבר הכי פרוע בטלוויזיה
    יהודה נוריאל

    "במלחמת לבנון הייתי בחיל הים, על סטי"ל, מפליג בחופי לבנון כל השירות", נזכר טל פרידמן. "אמרו שיש מישהי, כוסית־על, סמנתה פוקס, שמופיעה בסינרמה. ככה היא אמרה, I’m going to the cinemara. האמת, היא לא באמת עניינה אותי. אבל אמרתי, איזה כיף למי שרואה אותה! כי מי לא חושב על אישה כזאת, ועוד בתור חייל בלבנון? ופתאום, כמה שנים אחרי, היא מופיעה איתי ב'חלומות בהקיציס'! (נקרע מצחוק). תשמע, זה כל כך דפוק. פתאום סמנתה פוקס, האישה הזאת, עומדת לידי! והיא כבר מבוגרת יחסית, זה כל כך מוזר. הזיה".

     

    הזיה. ככה הם מדברים על 'חלומות בהקיציס'. והאמת, 20 שנה אחרי שנולדה, עדיין לא ברור איך נתנו לדבר כזה להשתולל על המסך שלנו. לא הכל שרד את מבחן הזמן, כמובן, אבל עשו לעצמכם טובה קטנה ותציצו. "מיכי שפיכי", הוא טל פרידמן, מגיע ל'בטברנה' עם שמעון פרנס, שולף פיאה ג'ינג'ית, ומדביק אותה בכוח לפדחת של איל קיציס. "נו, מה יש לנו היום בטברנה?" הוא שואל.

     

    ברוס־לי רזיאל־ז'קונט מייעץ לאורח שלום אסייג, ופונה אליו כאבי טולדנו. "תעזוב אותה!", הוא אומר, "בזמן קיום יחסים עם אשתך אתה צועק, אוי, סמי הורי". האורחת סוזי מילר פורצת פנימה עם גיטרה ותמונה של שרית חדד, כשנפוליאון פרידמן בונפרטה מתנכל לאביב גפן ואיילת זורר, ומתקן את הפתגם: "הצבא צועד על קיבתו. של שאול יהלום". היה באמת אדם כזה. וגם צדוק הצב שמחפש אימוץ, מלווה בלהקת הסמבה שוקובו, ומגרונו בוקעת לובה, עוד לפני שקראו לה ככה. ומפגן וירטואוזי של יוסף טרומפלדור, כסוכן מכירות רוסי: "גולדה הייתה מפייסת אותי בלילה. תיזהר, אוי, זה כואב". התנשפויות לתמר גוז'נסקי בטלפון. קיציס פונה ללודוויג ואן בטהובן, שעונה, "סליחה? למי קראת גמד בן זונה?" ומתחת עוברים המספרים הזוכים בלוטו. והמספר הנוסף: עירית ענבי.

     

     

    × × ×

     

    "חלומות בהקיציס" התחילה מתוך צורך למלא שעות מסך בערוץ 2, רצוי בזול, ומכמה אנשים שנתקעו פתאום בצומת לא ברור של החיים. שי שטרן היה בוגר רוממה, מחלקת הספורט ביום ושמירה בכניסה בלילה, ומשם הגיע לערוץ 2 המתהווה וחי משאריות. "אחרי עשר שנים הבנתי שמספיק לעבוד בתחתית, ונכנסתי לשותפות הפקה בחברת 'ברודקאסט עבור הפקה', בדיוק כשערוץ 2 היה צריך למלא את השעות הקטנות של הלילה, בשביל הרגולציה", הוא מספר.

     

    יש מפיק, צריך כותב. זה האות לכניסה של רשף לוי. "שי שטרן ואני נפגשנו במסיבה. אשתו ואשתי הן החברות הכי טובות", מספר לוי. "שי אמר לי שהוא 'מפיק לטלוויזיה'. לדעתי באותו זמן הוא בעיקר הפיק משחקי כדורגל בליגה ב' בערוץ הספורט, אבל זה לא מנע ממנו ליצור תחושה שהוא מפיק גדול. אז אני בתגובה אמרתי לו שאני כותב הומור לתוכניות בידור. מה שלא סיפרתי לו, שכתבתי ל'חנן ונתן' של חנן גולדלבלט ונתן נתנזון. ושהם פיטרו אותי.

     

    "בקיצור, בעיקר ניסינו להרשים אחד את השני. התחלנו לדבר וגילינו ששנינו אוהבים את אותו הומור ושנינו מרגישים את אותו זעם. כמו כל יוצר צעיר, אתה רוצה להראות לכל אלה שאומרים לך 'לא' שאתה יותר מצחיק מהם. זה טבעו של המקצוע הזה. כל קומיקאי מנסה 'להראות להם'".

     

    הפרטנר השלישי המתבקש היה עוד משועמם, אחד איל קיציס. "במסדרונות פגשתי את קיציס, משוטט", ממשיך שטרן. "שנינו אותו גיל, אותו ראש, ובעיקר סולדים מהתוכניות המעונבות של הטלוויזיה הממלכתית". קיציס החזיק אז במשרת יום מהוגנת, קופירייטר ב'גיתם', עבר של מנחה שעשועונים בחינוכית ועתיד עמום כסטנאדפיסט. "ופתאום שאלו אותי, מעניין אותך להיכנס לטלוויזיה? בוא, תשב עם המפיק שלנו, שי שטרן", אומר קיציס.

     

    לוי: "את קיציס הכרתי באותו זמן מהקאמל קומדי קלאב. הוא היה עולה ובעיקר מאלתר עם הקהל אבל היה ברור שהוא כוכב. לקיציס הייתה תוכנית בערוץ המזרח התיכון. זה היה ערוץ ששידר היאבקויות רסלינג, תוכניות של מטיפים נוצרים, ואת קיציס, שאם חושבים על זה - זה ליין־אפ מאוד הגיוני בשנות ה־90. עד היום אני לא מבין מה היה הערוץ הזה, מאיפה הוא שודר, ומי היה אחראי עליו ואני מת לשאול את קיציס מי שילם להם, אם בכלל".

     

    "זה נכון", מאשר קיציס. "אנשים לא יודעים אבל לפני זה הנחיתי תוכנית של הקאמל קומדי קלאב בערוץ המזה"ת. מה שנקרא אז 'לבנון', ערוץ 24. ובגלל שזה היה מול דן שילון בערוץ 22, השם היה 'שתי אצבעות משילון'. ומה שאני זוכר זה שהמלבישה שמה עלי ז'קט ומתחת בגד גוף. אז זה נראה לי מגניב, משום מה. עד שבאיזשהו שלב הגיעו איומים מהחיזבאללה. כי זה שודר בלבנון".

     

    אבל עם כל הכבוד לחסן נסראללה, הפיגוע האמיתי היה טל פרידמן. שטרן: "נורית גפן הייתה המפיקה בפועל, ושאלה: מה אתם אומרים על טל פרידמן? הוא בדיוק יצא מ'עלילות משה בעיר הגדולה'. לא האמנו שזה יקרה, מבחינתנו הוא היה רוקסטאר. נפגשנו, צחקנו כמה שעות, הבנו שזה האיש". לוי: "את טל פרידמן הערצתי עוד מהימים של 'עלילות משה'. חשבתי כבר אז שהוא מגדולי הקומיקאים שיש בישראל".

     

    אלא שתהילתו של פרידמן, באותה שעה, הייתה כבר הרחק מאחוריו. "פרידמן הגיע אחרי הצלחה גדולה ב'עלילות משה', אבל גם אחרי אכזבה גדולה. שנים שהוא לא מצא את עצמו, בחיבורים לא נכונים", מספר חברו דוד ליפשיץ, שיצטרף בהמשך ל'חלומות' ויהפוך אחר כך לכותב הראשי של 'ארץ נהדרת'. "וגם לקיציס לקח זמן. הוא היה בן 30. אז זה היה נחשב 'מבוגר'. זה שמר על התוכנית בהמשך מ'קרבות אגו'. זה לא שכולם הגיעו כוכבים שהתפוצצו על המסך. בדיוק ההפך. ב'ארץ נהדרת' יש הרבה יותר את ההרגשה הזאת, כי אתה מגיע ל'ספינת הדגל', לנושאת מטוסים. פרידמן מאוד חשש אז. אחרי שנים של ניסיונות, הוא לא היה זחוח בכלל. מאוד חרד. כי עוד פעם נפתחה לו הדלת".

     

    פרידמן: "'חלומות' זה הדבר ששינה לי את החיים. בדרך כלל אני אוהב לקחת על עצמי אתגרים שאני לא יודע מה יקרה איתם. בהרבה מקרים לא קורה עם הפרויקט כלום. אבל כשזה קורה, זה מדהים. מדי פעם בחיים אני עוצר הכל, הפסקה, לא עושה את זה יותר! והולך למשהו אחר. כמו שקרה לי עם 'ארץ': קול חזק שאומר לי, עצור, די. לך לכיוון חדש. והאמת, בתחילת 'חלומות' הייתי בתקופה שחשבתי בכלל לפרוש מהתחום. רק עשיתי פיילוטים כל הזמן. הייתה לי הרגשה שאני לא עושה משהו שאני טוב בו. משוטט במסדרונות הפיילוטים. מחפש את עצמי מקצועית.

     

    "עד שיום אחד הגעתי לחדר עם רשף, קיציס ושי. ובפגישה הזאת הרגשתי שיש משהו שאני לא מבין, אבל מאוד נעים לי. אווירה מאוד יצירתית. אנשים עם רעיונות. משהו עסיסי. כמו לנגוס בסברס. בחדר הזה כולם צוחקים, נקרעים מצחוק. עד היום זה קורה כשאנחנו נפגשים. ואמרתי, בוא'נה, זה אנשים שמדליקים אותי".

     

    מכל זה התחילה 'חלומות'. "שי אמר שנעשה תוכנית והוא ילך לזכיינים לנסות למכור להם את זה", אומר קיציס. "הוצאנו 5,000 דולר, הפקנו פיילוט, ושלחנו את זה לכל מה שקרא לעצמו תוכנית טלוויזיה. לא קרה כלום. חזרתי למשרד פרסום ושכחתי מזה".

     

    × × ×

     

    הפיילוט הראשון לתוכנית היה תאונה מתגלגלת. "התפקיד של טל בפיילוט הצטמצם למערכון אחד שכתבנו לו. הוא שיחק את מרדונה שנכנס לאולפן ומתראיין", מספר לוי. "כתבנו לו מלא בדיחות סמים כי אז כמו היום, הייתה תחושה שזה עניין של ימים עד שהקוק ימחק אותו. הפיילוט יצא נוראי. התוכנית הייתה ענייה, מבולגנת, עם תקלות טכניות ולא ברורה. מה שכן, היא הייתה מאוד מצחיקה. צחוק מהסוג שאני הכי אוהב — שאתה צוחק ומרגיש שרק אתה הבנת את הבדיחה".

     

    שטרן: "הלכתי עם הפיילוט לזכיינים, רשת־קשת־טלעד, ופשוט זרקו אותי מכל המדרגות. יום אחד אבא שלי (יאיר), שהיה מבכירי ערוץ 1, שאל אותי, 'תגיד, מה אתה עושה בחיים?' הראיתי לו את הקלטת. הפנים שלו התעוותו בצורה לא נעימה. 'מה זה הקשקוש הזה? איך אתה חושב שתוכל למכור את זה?' הייתה לו הבעת ייאוש של מה יהיה עם הילד, בזמן שאני חשבתי שזה הכי טוב שאפשר".

     

    לוי: "לקח להם חצי שנה לחזור אלינו עם תגובה. שי כינס את קיציס ואותי וסיפר לנו שהם פשוט שנאו כל חלק בתוכנית, אבל שהם חייבים לייט־נייט ואנחנו הכי כלכליים. שי נאנח, 'אני בתור מפיק טלוויזיה חייב להיות כלכלי'. נדמה לי שזאת הייתה הפעם הראשונה שרציתי לקום ולהתעמת איתו, ולשאול על בסיס מה הוא טוען שהוא מפיק", הוא צוחק. "קשת הזמינו פיילוט שני. הפעם קיציס ופרידמן ביחד, וטל שיחק את הדמות הפיקטיבית של מדונה, שבאה להתראיין לתוכנית. לשם שינוי, הפעם כתבנו לו הרבה בדיחות סמים, כי באותה תקופה הייתה תחושה שמדונה תוך שנייה נמחקת מהתודעה על רקע שימוש בסמים".

     

    הללויה. קשת הסכימה לקבל את החבורה הצולעת. פחות או יותר בחינם. "ואז היה בינינו ריב גדול כי הסתבר שמצפים מאיתנו לכתוב את התוכנית בהתנדבות", מגלה לוי, "וזה היה לא נעים בכלל. כי מצד אחד כולנו היינו כבר חברים, ומצד שני אני הייתי אבא לילדה ואשתי הייתה בהיריון עם ילד נוסף. אני זוכר שאמרתי להם שאני בטוח שהולכים להיות לי לפחות שלושה ילדים ואני חייב להרוויח כסף. זה נגמר בזה שעזבתי את התוכנית עוד לפני שהיא התחילה ולא השתתפתי בכתיבה של העונה הראשונה".

     

    שטרן: "קשת לא רק נתנו לנו תוכנית. אלא גם אמרו, יופי, תעשו מאה דקות! בתקציב כולל שהוא כמו תקציב המוניות לתוכנית היום. אז חוץ מחומר הגלם המעולה, קיציס ופרידמן - פשוט לא ידענו מה לעשות בכל כך הרבה זמן. התחלנו להמציא המצאות. האח הקטן של קיציס, אושרי כהן, מגיע לאולפן. ועוד שני דודים שלו. ופינות כמו נעמה יוגב והקליפים - רק כדי לשרוף זמן".

     

    צרה אחרת הגיעה מתוך הבית, קשת, ומתוכנית חדשה ופרועה אחרת במשבצת הלייט־נייט, 'יחסים מסוכנים' עם דנה מודן. "התחלנו מול התוכנית של דנה, שערך מולי שגב שהיה אז בן זוגה, והיא הייתה הצלחה מסחררת", מספר קיציס, "לא הייתה כתבה בעיתון שלא הזכירה את המילים 'יחסים מסוכנים'. ואנחנו, מין אח מגעיל שלא ידעו איך לאכול אותו. היינו משודרים בשבת, אחרי סרט הקולנוע, בשעה לא קבועה. תנאים בלתי אפשריים, אחרי חצות, הומור פסיכי, אורחים שרוטים, ומאה דקות של הכיתה הטיפולית".

     

    מרבית העונה הראשונה של 'חלומות' נרשמה ככישלון חרוץ. "חבטו בנו ללא רחם. 'פרידמן, הביזיון של השנה'. דברים שלא אשכח. וגם לא אסלח", אומר פרידמן. "וזה נורא־נורא פגע בי. באמת! חבר'ה, המטרה שלנו זה שאנשים ייהנו ויצחקו. אז לא תמיד פוגעים בהתחלה. ממש הרגשתי כמו המיתוס של סיזיפוס".

     

    שטרן: "קטלו אותנו בלי רחמים. היה מבקר אחד שאפילו כתב, 'קיציס אפס'. אני זוכר את היום הזה. קיציס ואני הסתכלנו אחד על השני: איך בנאדם מעז לכתוב דבר כזה? ואיך זה שכולם מפספסים פה משהו, שרק אנחנו רואים?"

     

     

    × × ×

     

    'חלומות" עמדה בפני הורדה מבישה מהאוויר. "התכוונו להעיף אותנו", אומר שטרן. "אורי שנער, המנכ"ל, אמר: 'עשיתם עונה מאוד לא טובה. יש לכם שש תוכניות להיות הכי טובים בעולם. ואם לא, אתם הולכים, לתמיד'". "ובסיום העונה השנייה זכינו בפרס תוכנית האירוח של השנה. טלטלה מטורפת", מחייך קיציס.

     

    בדרך לשם הוחזר רשף לוי לחילוץ. "בעונה השנייה קראו לי לפגישה. שי הבטיח לי שכל תקציב הכתיבה שיש ילך אליי", הוא מספר. "כששאלתי כמה יש בתקציב הכתיבה, הוא הודה שאין תקציב כזה כרגע. הוא ביקש ממני להישאר והכניס את חוקרת הקהל של קשת, שהסבירה לנו כמה אנשים שנאו את העונה הראשונה. היא אמרה ש־50 אחוז מהקהל מתים על קיציס ואוהבים אותו, ו־50 אחוז שונאים את טל פרידמן.

     

    "הסיטואציה כל כך הצחיקה אותי, שאמרתי שאני מוכן לעבוד שבועיים ולכתוב בהם את כל הבדיחות החוזרות של העונה - ואז שיביאו כותבים אחרים שישתמשו בהם. וככה נוצר המנהג המוזר הזה: כל עונה הייתי מגיע, כותב את הבדיחות החוזרות בצורה של נוסחה קומית, ובמהלך העונה היו ממלאים את החסר ומצלמים כל פעם עם דמויות פיקטיביות אחרות. וככה במהלך העונה, אם היה עולה לי לראש משהו קאלטי כזה, אז הייתי רושם אותו על פתק ובתחילת כל עונה בא ומציע אותו לחבר'ה".

     

    הקאצ' פרייז — משפט או כינוי שדבק למוח של הצופה ולא עוזב — היה עוגן חשוב בהצלת התוכנית הכושלת. שטרן: "בתחילת העונה היינו יושבים ומעלים רעיונות וקאצ' פרייזים, וטל היה לש את המילים על הלשון. הרעיון היה, לא חשוב איזה דמות טל יעשה - הוא יחזור על הקאצ' פרייז בכל אחת. גם אם הוא ישו או הדבורה מאיה, הוא יגיד, למשל, 'זה לא סקורסיזי'".

     

    לוי: "את 'זה לא סקורסיזי' המצאתי בבית של טל. באתי לספר לו על רעיון שיש לי לסדרה חדשה, 'הבורר', שזה כמו 'החבר'ה הטובים' של סקורסזה. אבל הרגשתי לא נעים מהיומרה ומיד סייגתי: 'זה לא באמת סקורסזה, זה היה מת להיות סקורסזה, זה מצחיק, זה מרגש אבל לא כמו סקורסזה, זה גם לא מצחיק וגם לא באמת מרגש. זה חרא של דבר. וזה לא סקורסזה'. זאת הייתה מין שטות כזאת שנורא הצחיקה אותנו".

     

    בהמשך הגיעו גם "אל תלך סחור־סחור", "מה, כבר נגמר??" וכמובן - "סקס סמים וטל מוסרי". "פרידמן בדיוק עשה דמויות של חיות, והייתה לו איזה חיה, רוקר כלשהו", מספר ליפשיץ. "המשפט שהוא אמר היה: 'מה קורה, מה נשמע? הכל טוב אח שלי?' ותמיד היינו אומרים, 'בננה אגוזים'. במקום זה יצא לי: 'הכל טוב. סקס סמים וטל מוסרי'".

     

    חוץ מלתת פוש רציני לקריירה של טל מוסרי, החבורה גם התגבשה בתוך עצמה, נהנית מתחושת המרדנות והחתרנות. הם גם באמת קיבלו יד חופשית, בוודאי בערכי הפי־סי של היום, לחתור תחת ההומור הישראלי המקובל ותרבות ערוץ 2 השמרנית. "גם פרידמן וגם אני אוהדי כדורגל שרופים, ועד היום האחרון התייחסנו ל'חלומות' כקבוצת כדורגל", אומר שי שטרן. "מספר האנשים בהפקה לא עלה על 11. לכל אחד היה מספר על הגב. קיציס היה 9, חלוץ מרכזי. פרידמן 11, קיצוני סופה. ואני 10, כי אז עוד החזקתי מעצמי קשר בונה. וגם כשקיבלנו פרסים עלינו עם המספרים לבמה. קיבלנו פעמיים את פרס הטלוויזיה. כל הטקס צחקנו על המשתתפים, היינו הבאד־בויז. וכשקיבלנו את הפרס, עלינו וחשפנו את הכתובת על החולצה: 'סקס סמים וטל מוסרי'. הרגשנו שאנחנו נגד הסיסטם.

     

    "ובכלל, היה לנו תיעוב כלפי הבלוף של הטלוויזיה המסחרית ותרבות הכלום, וניסינו לדקור עם סיכות את הבלון. לא היה מגזר שלא עלבנו בו. הייתה לנו אמירה בחדר הישיבות המעפן: או שזה מצחיק, או שזה מצחיק. ואם זה מצחיק זה נכנס, לא משנה כמה זה פרוע".

     

    תוכנית כזאת היום הייתה מתאפשרת?

     

    ליפשיץ: "ברור שלא! ב'חלומות' יש מלא בדיחות, שבדיעבד הן הומופוביות וסקסיסטיות. אבל זה באמת עידן אחר, ועובדה שעם הזמן ידענו לעשות את ההתאמות. היה אז צורך לעשות יותר קיצוני. ומה שעזר זה הדרייב שלי ושל פרידמן לבעוט בתוכנית ובסמלים של ערוץ 2. כולנו הרי היינו יושבים בבית, ורואים דן שילון, ואנשים אוכלים כפית סחוג אצל אמנון לוי, כל מיני טוק־שואוז מסריחים כאלה. אז הרצון לבעוט היה מאוד חזק. והלכנו צעדים קדימה, מעבר למה שבאמת היה צריך לכתוב. בדיחות גסות שקשה להאמין. בוטות מאוד".

     

    למשל?

     

    "באותה תקופה הייתה הסדרה 'לגעת באושר' עם אילנה אביטל. כתבתי קטע. פרידמן היה איזו דמות בסדרה, וקיציס שואל אותו: 'אילנה אביטל, איך היא בחיים?' פרידמן: 'סבבה. היא אחלה'. קיציס: 'לא, איך היא בחיים? למה אף אחד לא גומר עם זה כבר?' (נקרע מצחוק) תשמע, אלה דברים שאי־אפשר אפילו לחלום לעשות היום. בדיחה איומה ונוראית. היא גם קיבלה אחר כך אייטם ברכילות של 'העיר'".

     

     

    × × ×

     

    ההצלחה ההדרגתית לא שיפרה את התנאים העלובים, ואלה רק חיזקו את האופי השרוט, הפרוע והמאולתר־לכאורה, של התוכנית. שידור חי שבו הכל באמת יכול לקרות. "עבדנו מאוד קשה על הקטעים האלה", אומר קיציס. "כל השבוע, מהבוקר עד הלילה, כל יום, בשקל וחצי. 'חלומות' צולמה במרתף, באולפן למטה, שאפילו לא מצלמים בו פרסומות כי אין מקום למצלמה שתעמוד מספיק רחוק. ועוד הכנסנו קהל של 20 איש.

     

    "בגלל המבנה של האולפן אי־אפשר היה לשים פרומפטר. פרידמן היה צריך ללמוד בעל פה, מה שלא מקובל, וכמובן שפרידמן לא אוהב ללמוד בעל פה, אין לו כוח לזה. אז ברוב הדמויות היינו מוצאים סיבה למה יש לדמות קלסר ביד. נגיד רופא ששואל שאלות, ובעצם קורא את הטקסט. חוץ מזה, שי שטרן ישב בקונטרול עם אוזנייה לפרידמן, אומר לו את השורה הבאה".

     

    שטרן: "כשטל היה שוכח את הטקסט, איל היה זורק לו: 'אז מה רצית לומר, בחור יפה? אולי את זה ואת זה...?' אבל טל, בכוונה, היה נותן שורה אחרת, לא פחות מצחיקה".

     

    קיציס: "כל היתר היה מאולתר לגמרי, בעיקר הקטעים של האורחים השרוטים. יש מלא זמן למלא, אמצע הלילה, הצופים שלך מסטולים ברובם - אין בעיה, זה חלק מהכיף. רק שאסור היה לקרוא להם 'שרוטים'. השתמשנו בביטוי 'צבעוניים'. אורחים צבעוניים'".

     

    'חלומות' הורכבה משני חלקים עיקריים. האחד, מפגן הווירטואוזיות ההיסטרי של פרידמן, בשלל דמויות שונות, שוחט כל פרה אפשרית, מיחסי מין עם חמור ועד ישו קטוע גפיים, עם הסייד־קיק האולטימטיבי קיציס; החלק השני, האורחים השרוטים/צבעוניים. אוסף של, איך נאמר בעדינות, אנשים מורכבים, שלא הייתה להם שום בעיה לבוא ולהציג את כישרונם בפני האומה בשעת מתנ"ס - והתוכנית יותר משמחה לאמץ. איציק איינשטיין, האיינשטיין האמיתי, שבא לשיר קונטרה ל'יושב על הגדר': "יושב לי על החבל, וכל השאר בזבל". איציק פז, 'כל מופע פגז', בלהיטו 'כולם חושבים על סקס'. אניטה פללי והתמקדות בוטה, שלא הייתה עוברת היום אפילו לדקה, בחזה הנשי בכלל.

     

    "זה היה בתקופה של טרום־הריאליטי", מזכיר פרידמן. "אז הרגשנו כאילו כולנו ככה, כאילו שהדמויות שלנו נראות כמו האנשים שמתארחים. היום אני מסכים שזו לא חוכמה לצחוק על חולשות ועיוותים של אנשים. אבל בגלל שכולנו היינו שם ככה, זה היה מפגן של אוטיזם משותף".

     

    לוי: "שי שטרן הביא את הרעיון של האורחים ההזויים. חבורה של חולים בראש בלי מודעות, שבאו לדבר בטלוויזיה והצחיקו מאוד. סביר להניח שכולנו היינו בכלא אם היינו מנסים ליצור תוכנית כזאת כיום. אני מודה שאת החלק הזה בתוכנית אף פעם לא הבנתי. אני צריך הומור שמייצרים קומיקאים. אבל זה חלק שהקהל עף עליו".

     

     

    × × ×

     

    לימים יהפוך כל אחד מהם לכוכב גדול בתחומו. אלא שבערש הלידה, כולם סבלו מדימוי הילד הדחוי. ליפשיץ: "היינו עושים פגישות כתיבה אצל קיציס, שגר אז ב'מגדלי תל־אביב'. היה בכניסה שוער. פעם אחת הוא לא זיהה את פרידמן ולא הכניס אותו. פרידמן נורא התעצבן והפגישה כמובן התפוצצה. 'אתה לא מכיר אותי? אני מערוץ 2!' איזה ערוץ 2? מי אתה בכלל?!

     

    "יש רגע אחד שחוזר אליי ממש חזק", ממשיך ליפשיץ. "הבאנו באיזו תוכנית את פנינה רוזנבלום. שעה שלמה והיא לא מחייכת אפילו. פרידמן קורע שם את נשמתו, ואפילו גיחוך לא יוצא. בסוף התוכנית הקלטנו קטע מעבר ל'רק בישראל' שהייתה לפנינו, עם ארז ואורנה. ואז לימור אומרת, 'אינטרטנט!' - ופתאום פנינה נקרעת! (צוחק). בואי הנה, שעה ישבת פה, לרגע לא חייכת! מה זה?! 'אינטרטנט'? זה רגע שאתה אומר לעצמך, אוקיי, אנחנו לא המנה המרכזית. אנחנו חתיכת אנדרדוג".

     

    למזלם של האנדרדוגים, התברר שיש לדבר המוזר הזה שהם עושים אחרי חצות קהל מתאים. בעיקר אם משנים את מצב צבירה. "עד היום אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים, אתם חייבים להחזיר את 'חלומות'. ומה שמצחיק, כל האנשים, כמעט בלי יוצא מהכלל, מספרים על אותה חוויה: יושבים מלא חבר'ה, מעשנים ורואים את התוכנית", צוחק קיציס.

     

    כך או כך, בסוף גם ההצלחה הגיעה. "בעונה השנייה נדלקה אש, חבל על הזמן", אומר שטרן. "ביקורות מעולות, קהל קבוע. קשת הבינו שיש פה משהו שמדבר לצעירים ונתנו לנו יד קלה. הם אפילו הסכימו לקצר את התוכנית, ממאה דקות, ל־85 דקות. שזה אורך של פיצ'ר, כן?

     

    "אגיד משהו לא צנוע", הוא מסביר. "היינו הרבה אנשים מוכשרים יחד, צירוף שלא תמיד קורה, וכולם עם אותה שאפתנות וחריצות ורצון אמיתי להוכיח. רק אחר כך התברר שקיציס הוא מנחה מעולה, ופרידמן קומיקאי מהגדולים שהיו פה, והכותבים, רשף וליפשיץ, וגם אמיר בן סירא וליאור כפיר, ויובל פרידמן — תשמע, היה קל ללהק את הטובים, לפני שהם ידעו שהם כאלה".

     

    פרידמן: "מה ששמר עלינו זה הסבלנות של אותה תקופה, השעות המאוחרות, והרעות בינינו. להראות שאנחנו רוצים להביא לכם דבר חדש שעוד לא היה. וזה היה מאוד קשה. אבן בוחן למאמץ ולעקשנות. ההצלחה שלי הייתה בגלל שהחבר'ה יצרו עבורי תנאים מתאימים. אני צריך להרגיש באזור ידידותי, שסומכים עליי ונותנים לי לעוף על עצמי ולרוץ כמה שיותר רחוק. תן לי להיות שחקן חופשי. והיה עוד דבר אחד חשוב: היה קהל. כשיש כמה פנאטים כשמגיעים לכל תוכנית, שהולכים איתך באש ובמים, באים עוד פעם ועוד פעם — אתה מבין שאתה עושה פה משהו נכון. זה מה שמאוד חיזק אותנו".

     

    השיא נרשם כשלתוכנית הגיעה סמנתה פוקס, זו מההזיות של החייל פרידמן. "לא היו אז מיילים, והקהל שהיה מגיע, היה נרשם בפקס. היו מגיעים בקביעות 300 איש, שהיינו דוחפים על המדרגות, איפה שרק אפשר", מספר שטרן. "לכבוד סמנתה פוקס, עברנו לאולפן הגדול של 'מימד'. הצלחנו לדחוף פנימה 400. אני עולה במדרגות מהמרתף החוצה, ורואה עוד 600 איש. אמרתי לעצמי, רוקנרול".

     

     

    × × ×

     

    כל ניסיון לפענח את סוד הקסם של מופע הביזאר הזה, יתחיל ויסתיים בקיציס ופרידמן, אולי הזוגיות המצליחה ביותר בבידור הישראלי החדש. "ראיתי למשל את 'טלוויזיה מהעתיד', סוג של לייט נייט פרוע מאוד, ויש שם מערכונים מבריקים", מסביר ליפשיץ. "אני מאוד אוהב את האנשים שמשתתפים שם, אבל אין אף אחד שהוא כוכב כמו קיציס, אין אף אחד שמתפוצץ על המסך כמו פרידמן. אולי הדבר היחיד ששיחזר את זה היה 'הרצועה' עם יובל סמו. כי שם המשחק זה לא להיות רק פרוע. אתה צריך את הכוכב הגדול שיעשה את זה. ופה היו שניים. פרידמן וקיציס, עם השפה שלהם, הווייב שלהם, הקצב שלהם".

     

    "זה כמו הרולינג סטונז", מנסה פרידמן לזקק. "הגיטריסט שלהם, זה שנראה כמו מכשפה, והמתופף - שניהם בקצב לא טוב. אבל זה מה שגורם להם להישמע יותר טוב כלהקה. קיציס נורא מבין את ההפרעות־קשב שלי בלי הרבה מילים. ואני כל הזמן מנסה לראות מתי אני מפיל אותו. אז היה בינינו משחק, מי מצחיק את השני".

     

    מהצד של קיציס, מלאכת המספר 2 לא הייתה תמיד קלה. "היו לי הרבה בעיות עם התפקיד שלי. הרבה פעמים הרגשתי שפרידמן מקבל את כל הקרדיט", הוא מודה. "הדמויות שלו היו ה־דבר! ואני באמת הייתי מרים להנחתות. לא סיפרתי אפילו בדיחה אחת, למרות שכתבתי הכל ביחד איתם, הכל עשינו ביחד - כל הקרדיט הלך אליו. ואני מודה: בתור בחור צעיר, זה מאוד ביאס אותי. בוא'נה, זה לא פייר! ממש שכבתי עבורו על הגדר. ואז גם כל הטוקבקים היו תמיד, 'מה פרידמן צריך את קיציס? הוא סוחב אותו על הגב'.

     

    "אבל עם הזמן אתה מבין שהכל בסדר, ולכל אחד יש את מקומו. גם ב'ארץ' אני קצת כזה. ובתור מי שעשה סטנדאפ, זה לא קל. עכשיו אני עובד על מופע סטנדאפ כדי לחזור לזה. ולוקח זמן, אתה פוחד שאיבדת את זה, כבר לא בטוח ביכולת שלך להביא את הפאנץ'. כי אתה כל כך רגיל שמישהו אחר עושה את זה בשבילך ואתה רק מרים לו. לא משנה כמה טוב אתה עושה את זה, אתה כבר לא בטוח שאתה מספיק לבד. מצד שני, פרידמן היה כל כך טוב, וכל כך מגיע לו - אז מה שפייר פייר. אלה החיים".

     

    אחרי כמעט 15 שנה של עבודה משותפת, השניים כבר לא עובדים יחד, אבל המשפחתיות עדיין שם. "היינו עובדים כל יום ביחד, אחד בתחת של השני. באותה תקופה גם גרנו דקה אחד מהשני. אני הייתי גרוש, טל נשוי, אבל המשפחה בטבעון והוא בתל־אביב. היינו מסיימים לעבוד והולכים לשתות משהו. כל הזמן ביחד! כשהוא פרש מ'ארץ', ובקושי נמצא בתל־אביב, היה ברור שמתרחקים קצת. אבל ברור שאנחנו עדיין חברים. לא נראה שמשהו בעולם יכול להפסיק את זה. אנחנו מאוד אוהבים ומאוד מצחיקים אחד את השני. אף פעם לא נמאס. הזוגיות המושלמת". "קיציס זה לנצח", מסכם פרידמן.

     

     

    × × ×

     

    'חלומות' הגיעה לעונה 4, וכמו שקורה לפעמים, ההצלחה המפתיעה גם ציינה את סופה. הקונספט השתנה והשעה הוקדמה. ולפריים־טיים, כידוע, חוקים משלו. אבל גם מי שלא הספיק ליהנות מהטרלול שפשה בערוץ 2 בשעות הלילה כנראה זכה לראות מה יצא ממנה: על חורבות 'חלומות בהקיציס' הוקמה מדורת השבט של "ארץ נהדרת'.

     

    "העונה הרביעית הייתה פחות מוצלחת. ואני קצת אשם", אומר קיציס. "הבאתי רעיון ממקום אחר, שהקהל יכול להוריד את מי שאני מראיין. רעיון לא מוצלח כל כך. מצד שני, בגלל שהתוכנית התחילה להצליח, הקדימו אותה בחצי שעה, ואז יש בעיה כי אתה בפריים־טיים ומצפים שתהיה כזה. סירסו אותה קצת. 'חלומות' איבדה את האופי שלה. פתאום לא הייתה מספיק מעניינת. וניצלנו, ביי דה בל, עם 'ארץ נהדרת'".

     

    ליפשיץ: "כשעברנו לפריים, אמרו, 'אולי יותר חיקויים, פחות דברים הזויים. תלכו לסאטירה קצת'. המילה הזאת, 'סאטירה'. ומהרגע שניסו להשתלט על זה, זה כמו שור ברודיאו, זה פחות עובד. אבל זה טוב שזה נגמר כמו שזה נגמר. כי התוכנית הייתה הבסיס ל'ארץ נהדרת'. 'חלומות' הייתה המקום הראשון שבו אפשר להגיד, יש מקום גם להומור יותר הזוי".

     

    אז גם התפצלה החבורה, לפחות חלקית. ליפשיץ, קיציס ופרידמן המשיכו לתוכנית החדשה של קשת, לאנסמבל שהרכיב מולי שגב, ואיתם המשיכו גם כמה דמויות שכיכבו בעונות הראשונות — לובה, עוד לפני שנקראה ככה, חלי, ואפילו החיקוי לפואד בן אליעזר, שפרידמן הוריש לפיניש. פרידמן: "מולי דיבר איתי. הייתה עונת הגלקטיקוס בריאל מדריד, אז הוא אמר: זידאן מספר 5 בריאל - רוצה את החולצה שלו? בא לך? אמר לי את השמות האחרים, ונדלקתי".

     

    שטרן המשיך למחוזות אחרים. "ועד היום, אני לא רואה בהם מתחרים. להפך, אני מתגאה בהם כמו שותפים לדרך. ואיזה כיף שזה מתפוצץ בפריים־טיים של ארץ נהדרת. כי מה שהיה שם בהתחלה, יישאר שלנו. היינו שם, והצלחנו נגד כל הסיכויים".

     

    לוי: "כשמולי הציע לי לכתוב את 'ארץ נהדרת' הוא ידע שאני כבר לא שם. הייתי בדיוק לפני הצילומים של הסרט הראשון שכתבתי, 'אהבה קולומביאנית'. מצאתי את הייעוד שלי והוא היה במקום אחר".

     

    לגבי השאלה אם התוכנית הייתה יכולה להיוולד גם היום, החבורה מעט חלוקה. "בטח שכן", טוען לוי. "פשוט לא בערוץ 12 או 13. זה לא שקומיקאים צעירים לא מוצאים את הדרך שלהם לעשות קומדיה חתרנית. הערוצים המסחריים אז היו חדשים יחסית, והיום הקהל שהם מכוונים אליו הוא יותר מבוגר, יותר שמרני, ורובו ממש מסורתי. אבל אם ישדרו תוכנית כזאת היום בערוץ מסחרי, לדעתי היא תצליח, ודרך ויראליות של הרשת היא גם תביא קהל לצפייה ישירה".

     

    קיציס: "דבר כזה היום? הלוואי שהיו עושים. אבל לא היה קורה, קודם כל תקציבית. תוכן מקורי בחצות? אין חיה כזו בכלל".

     

    פרידמן: "אני תמיד הייתי 'אחר'. למזלי הוצנחתי לפריים־טיים, לא מבין איך זה קרה, אין שום היגיון, בטח לא היום, כשאנחנו בשיא תקופת הצנע בקומדיה. קומיקאי שרוצה להגיד משהו אחר, זה רק ברשת. תוכנית כזו לא הייתה עולה היום בערוץ 2, בשום צורה".

     

    אז 20 שנה עברו, הכיתה הטיפולית הפכה לנסיכת המיינסטרים, תוכניות הלילה הומרו בשידורים חוזרים. אבל כמעט כל החבורה מדברת על 'חלומות בהקיציס' באותה התלהבות וגעגוע כמו בימים הטחובים במרתף.

     

    "האמת? לא יצא לי לראות פרקים מ'חלומות בהקיציס' יותר מאוחר", אומר קיציס. "אבל בראי הנוסטלגי, אולי יהיה כיף לראות אותה. מה היית ואיפה עשית. כשבסתר ליבך, אתה בעצם נורא לחזור אחורה בזמן, 20 שנה, לתקופה הזו".

     

    "כל פעם אני מאתגר את עצמי, כאילו, בוא נשכנע אותם מחדש", מסכם פרידמן. "אני רוצה שתשפטו אותי לגמרי באותו רגע. גם אם תגידו שלא טוב לכם, זה בסדר לי. אז כנראה לא פגעתי הפעם. והיו מקרים אחרי 'חלומות', 20 שנה קדימה, שלא פגעתי. אבל התחושה המדהימה, שעשית משהו נכון, שהקהל התאסף, וכולו איתך בסוף ומוכן לצאת איתך למלחמה - זה ניצחון עצום. גם אם זו תוכנית לייט נייט אחת, שעשית ב־1999. זה היה שווה הכל".

     


    פרסום ראשון: 04.06.19 , 19:00