פיה וליבה של נחמה ריבלין היו שווים. את מי שאהבה ואת מה שאהבה אהבה בלי די. את מי שתיעבה ואת מה שתיעבה תיעבה בלי חשבון. היא הייתה כל כך אמיתית ביחסה לאנשים, כל כך ישירה, שאוהביה - ואני הייתי אחד מהם - דאגו שמא האיפוק הנדרש מאשת נשיא המדינה יקשה על חייה. טעינו בה, כמובן: היא הייתה גברת ראשונה נפלאה, קרן אור וחום לכל מי שהחיים או הנסיבות החמירו איתו ודוגמה ומופת לכל הישראלים כולם.
מעל הכל, היא הייתה הפנים של ישראל כפי שרצינו שתהיה, כפי שנועדה להיות. כל אורח רם מעלה שהתארח בבית הנשיא, כל ראש מדינה שאירח את הנשיא ורעייתו בארמונו, התחבר אליה מיד, ללא גינונים של טקס. הישירות שלה, כל כך נדירה בסביבה דיפלומטית ופוליטית, שבתה כל לב. היא נולדה באחד המושבים השורשיים ביותר בארץ, מושב חירות בגוש תל מונד, משם הביאה את אהבת האדמה, הצומח, הפורח, אהבת הארץ וידיעת הארץ. עץ מלבלב דיבר אליה; כסף לא דיבר אליה, גם לא מתנות מכספי זרים.
היא אימנה את עצמה לא לדבר על הכל, אבל ראתה הכל. הייתה לה יכולת יוצאת דופן לראות אנשים כפי שהם, מתחת לתארים הנוצצים ולשכבות של חשיבות עצמית. הפומפוזיות שלהם שיעשעה אותה.
הנשיא איבד לא רק רעיה - גם שותפת שוות ערך בעבודתו, ויועצת קרובה ודקת אבחנה. "אנחנו נחזיר אותך הביתה", הוא הבטיח לה במהלך האשפוז הממושך שלה בבילינסון. במובן מסוים ההבטחה התמלאה - מקום מנוחתה, בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, משקיף על הדירה הצנועה שלהם, ברחוב למטה. נחמה חזרה הביתה.
