{ }
שלישי 10 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: פרנצה גרובנר
    24 שעות • 05.06.2019
    האור הגנוז
    היא הייתה אחת המשוררות המוכרות והאהובות בארץ, עם שירים כמו "האמנם", "ימים לבנים" ו"משירי ארץ אהבתי", אבל ספר חדש המאגד את כל השירים הגנוזים של לאה גולדברג שופך אור נוסף על יצירתה הענפה. בראיון ל"ידיעות אחרונות" מספר עורך הספר, גדעון טיקוצקי, איך הצליח לאתר בין אלפי העמודים שנשארו בעזבונה של גולדברג 300 שירים שטרם ראו אור. וגם מסביר מדוע החליט להוציא אותם לאור למרות הביקורת
    אלעד זרט

    בשנת 1932 שלחה לאה גולדברג שיר לא מוכר לפרסום בכתב העת העברי "פתח", שראה אור בקובנה שבליטא. גולדברג — לימים כלת פרס ישראל ואחת המשוררות החשובות בשפה העברית — הייתה אז סטודנטית צעירה בגרמניה. מוכרת מספיק בחוגי הספרות העברית כדי לפרסם מיצירותיה, אבל צעירה דיה כדי להיות תלויה בחסדם של העורכים והמביאים לדפוס. מאז ועד היום לא נודע השיר. גולדברג עצמה העדיפה לשכוח אותו אחרי שנענתה בשלילה מצד עורכי כתב העת.

     

    "העורכים לא היו מרוצים מהשיר", אומר חוקר הספרות והעורך, ד"ר גדעון טיקוצקי. "הם פעלו בהשראת שלונסקי, שאיכשהו היה מעורב בכתב העת הזה, וחשבו שזה שיר סנטימנטלי מדי. אז הם העתיקו אותו למכתב התשובה שלהם וליד כל מילה בשיר כתבו מה לא טוב בו. מלא הערות שהותירו כנראה את גולדברג פגועה, ושהובילו אותה שלא לשמור עותק מהשיר הזה".

     

    את השיר הנפלא - שנפתח בשורות "התזכור? בכוסי נלכדה קרן־אור־מנורה/ וידית הבדולח ריבבה שמשות" — גולדברג לא שמרה. למעשה, השיר ניצל רק בזכות המענה של עורכי כתב העת שהעתיקו אותו לדף. קרוב לתשעים שנה אחרי שנכתב השיר רואה אור. אף על פי שאינו נופל באיכותו מרוב השירים בספר ביכוריה של גולדברג "טבעות עשן", מה שמעניין בו היום הוא מכתב המענה למשוררת הגדולה שעוד לא ביססה את שמה.

     

    כמוהו השאירה גולדברג בעזבונה שירים רבים נוספים. למעשה - אלפי עמודים ורשימות, אוצר עצום של תהיות ושרבוטים, וגם שירים נפלאים שטרם ראו אור. עכשיו, 49 שנה אחרי מותה, מתפרסמים לראשונה כל השירים הגנוזים של לאה גולדברג, כ־300 במספר, בקובץ בעריכתו של גדעון טיקוצקי בהוצאת ספריית פועלים. בחייה, לשם המחשה, היא פירסמה כ־750 שירים.

     

    השירים הגנוזים
    השירים הגנוזים

     

     

    מעריכים מחדש את שירתה

     

    קשה להישאר אדיש נוכח השירים החדשים־ישנים האלו. גולדברג הייתה אחת המשוררות המפורסמות ביותר בעת החדשה ואחת האהובות ביותר. "ימים לבנים", "משירי ארץ אהבתי", "האמנם", "זה מכבר" ורבים נוספים הקנו לה מקום של כבוד בשירה העברית. ועדיין הרעב לשירתה איננו יודע שובע. כך שפרסום שירים גנוזים של המשוררת האהובה הזאת הוא בהחלט מאורע גדול. אך עם זאת הוא מעלה גם שאלות קשות, סביב החירות שאנו לוקחים בהחלטותינו על יוצר אחרי מותו.

     

    "השיקול העיקרי בפרסום השירים הגנוזים הוא שלנו יש פרספקטיבה שלגולדברג לא הייתה בתקופתה", מסביר טיקוצקי. "לאה גולדברג בחייה איננה לאה גולדברג בחיינו. עבורנו היא גיבורת תרבות, ואילו היא תמיד ייסרה את עצמה בביקורת מחמירה והמעיטה בערך יצירתה. נדמה לי שאני לא היחיד בצמא שלי לקרוא כל דבר שהיא כתבה".

     

    עד כדי כך שאנחנו יכולים להעריך טוב ממנה את השירה שלה? לבחור עבורה מה טוב ומה לא?

     

     

    "להעריך בכלל את שירתה באור אחר. כשם שהיא מדירה את ספר שיריה הראשון 'טבעות עשן', כמעט במלואו, מאסופת שיריה הייצוגית 'מוקדם ומאוחר', רק משום שהיא חושבת שזה בוסרי ולא טוב, וכעבור שלושים שנה בא חוקר הספרות דן מירון ואומר שזוהי אחת מפסגות היצירה שלה. אז למה היא העלימה אותה? מתוך 70 שירים היא לוקחת אולי שבעה לאסופה. בזה היא אומרת למעשה שהספר הזה לא טוב בעיניה. או כמו שהיא כותבת ברשימת עיתונות, שאילו הדבר היה תלוי בה היא הייתה אוספת את ספר ביכוריה בפרוזה 'מכתבים מנסיעה מדומה' כי הוא בעיניה לא טוב מספיק, ואילו רבים כיום חושבים שזוהי פנינה של ממש, ספר פורץ דרך. דברים שרואים משם לא רואים מכאן".

     

    איך אתה מסביר את זה?

     

    "נדמה לי שגולדברג פעלה בצל של עמיתיה המשוררים אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, ואולי אימצה את הדרך שבה תפסו אותה בשעתה, כשולית ביחס אליהם. אבל אנחנו רואים אותה אחרת. וחוץ מזה, כל מה שמתפרסם בספר השירים הגנוזים הוא רק לכבודה. אין כאן שיר אחד שאני יכול להגיד שהוא מאיר את לאה גולדברג באור שאיננו לכבודה. אני כללתי הכל מכל, בשונה מהצנזורות שנהגו בעבר. הכל בהסכמת היורשים".

     

    ומה דעתך על הביקורת שמשמיעים נוכח הפרסום?

     

     

    "דווקא אי־הנחת המסוימת שמעורר הפרסום זהו הדבר המפרה. אמנות בנויה על סטייה במובן העמוק, על שבירה של נורמות, על התרסה, על חריגה מן המקובל ומן המצופה. להוציא שירים גנוזים זה אחד הדברים שמחיים את השירה. כמו לפתוח כמוסת זמן שהוטמנה ביסודות של מבנה, שמלמדת לא רק על אדריכלי הבניין ועל תקופתם אלא גם על זמננו, על המרחק בינינו לבינם".

     

    מהשירים הגנוזים בכתב ידה של גולדברג
    מהשירים הגנוזים בכתב ידה של גולדברג

     

    מהשירים הגנוזים בכתב ידה של גולדברג
    מהשירים הגנוזים בכתב ידה של גולדברג

     

    מייצגת העבריות

     

    במשך עשור שקד טיקוצקי על מלאכת מיון העיזבון של גולדברג, שנמצא ב"מכון גנזים מיסודה של אגודת הסופרים". טיקוצקי נחשב אחד החוקרים והעורכים המסורים והבולטים שפועלים כיום, ובעבר הוציא לאור את השירים הגנוזים של דליה רביקוביץ'. אבל הוא לא באמת תיכנן לפרסם את השירים של גולדברג מלכתחילה.

     

    "אני הגעתי לאוצר הזה במקרה, כדרכם של אוצרות", הוא מסביר. "נשלחתי כסטודנט צעיר למצוא סונטות גנוזות של לאה גולדברג, כחלק ממחקר שערכה פרופ' עפרה יגלין. הגעתי למכון גנזים, ששם מופקד רוב העיזבון של גולדברג, ואני זוכר שהופתעתי לגלות את כל השירים המוכרים לצד שירים שאיני מכיר. אתה הולך על קרקע בטוחה וחושב שאתה מכיר את המשוררת, אבל אז אתה מגלה שיש לאה גולדברג נוספת. התחלתי למפות את הארכיון, כמו עבודת נמלים. כעשרים אלף עמודים. לאחר שריכזתי את כל כתבי היד של השירים, שחלקם נמצאו בכלל בתוך מחברות שבהן סיכמה שיעורים כשהייתה סטודנטית, הייתי צריך להבין מהם שירים שלה ומהם תרגומים, ומתוך זה להבין מה היא פירסמה ומה לא".

     

     

    יש שירים שעוזרים לנו להבין את גולדברג אחרת?

     

    "השירים לא מחדשים מבחינה ביוגרפית. צריך לזכור שגולדברג היא משוררת סימבוליסטית שמעדיפה את הסמל על פני האמירה המפורשת. היא נהגה לאגד את רוב שיריה במחזורי שירים, במחשבה שזה מאיר נושא מסוים מכמה זוויות. בין השאר איתרתי שירים שנשמטו מתוך מחזורים ידועים, ופתאום מצטרפות עוד פרספקטיבות, עוד אלומות אור".

     

    איך אתה מסביר את האהבה העצומה לשירתה של גולדברג גם היום?

     

    "גולדברג היא במובן מסוים אחד מהקונצנזוסים האחרונים שנשארו לנו כחברה כי היא מזכירה לנו את העבריוּת: לא ישראליוּת, לא יהדות, אלא עבריוּת. העבריות, כפי שהיא מנסחת אותה בכתיבתה, היא פרויקט חדשני עם שאיפות גדולות אבל שפוי ומפוכח, שיש בו המון אופטימיות ובו בזמן הוא מודע לשבר: תחילה לשבר של המודרניזם ובהמשך לשבר של מלחמות העולם. גם אצל גולדברג רואים כל הזמן את השבר הזה. שירתה חותרת לשפיות ומקדשת את חיי היומיום, את החולין. היא לא רוצה לכתוב על ההיסטוריה ועל התמורות הגדולות אלא על האדם שהיא רואה בשעת האירועים האלה. נדמה לי שכולנו מתגעגעים לגישה הזאת, שרואה בחולין, בשגרה האפורה והקשה של כולנו, איזה ניצחון מתמיד. ובתוך החולין יש רגעי חסד, כפי שהיא כותבת באחד משיריה לילדים, שמתוך שלולית חומה נשקפים השמיים".

     

     
    המכתב וההערות של עורכי כתב העת "פתח" לגולדברג
    המכתב וההערות של עורכי כתב העת "פתח" לגולדברג

     

    פַּעַם אַחַת בִּלְבַד אָמַרְתִּי תְּפִלָּה

     

    וּבַלַּיְלָה נָשָׂאתִי קוֹלִי:

     

    סְלַח לִי וְאֶסְלַח לְךָ,

     

    וֶהֱיֵה שָׁלוֹם,

     

    כַּפֵּר לִי

     

    וְאֶמְחַל לְךָ

     

    עַל הַחֻרְבָּן

     

    וְעַל כָּךְ

     

    שֶׁלֹּא בָּחַרְתָּ בִּי

     

    כְּקָרְבָּן

     

    וְהָיִיתִי לְעֵד אִלֵּם

     

    וְאֵין מִלִּים

     

    לְנַחֵם אֲבֵלִים.

     

    סְלַח לִי, אֵלִי,

     

    וְתֵן

     

    שָׁלוֹם לְנַפְשִׁי

     

    וּבָרְכֵנִי בַּמָּאוֹר הַקָּטָן

     

    וּבַמָּאוֹר הַגָּדוֹל

     

    וּמְחִילָתְךָ עֲטֶרֶת רֹאשִׁי.

     

    וְלֹא נִשְׁמְעָה תְּפִלָּתִי,

     

    וְלֹא נִבְלְעָה דִּמְעָתִי

     

    וּפְנֵי הַמַּיִם חוֹדְרִים

     

    וְהַדִּבֵּר נִשְׁאָר עִם אֱלֹהִים.

     

    ****************************************************************************

     

    אַחֲרֵי הַרְבֵּה שָׁנִים,

     

    אַחֲרֵי מוֹתֵנוּ,

     

    הָלוֹךְ יֵלְכוּ עֲנָנִים

     

    עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם.

     

     

    יַעַמְדוּ יָמִים לְבָנִים

     

    וְלֵילוֹת יַשְׁחִירוּ

     

    וְיֵרְדוּ גְּשָׁמִים רוֹנְנִים

     

    עִם פְּרוֹס הַחֹרֶף.

     

     

    בֶּחָצֵר יְשַׂחֲקוּ יְלָדִים

     

    וּבִשְׁעוֹת הָעֶרֶב

     

    מֵחַלּוֹן יִקְרָא קוֹל הָאֵם:

     

    "יְלָדִים, הַבַּיְתָה!".

     

     

    וְזוּגוֹת יַעַמְדוּ צְמוּדִים

     

    בִּמְבוֹי הַשַּׁעַר,

     

    וְאִישׁ בָּעוֹלָם לֹא יִזְכֹּר

     

    כִּי אֲהַבְתִּיךָ.

     

    **************************************************************************

     

    מַה יּהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ?

     

    פָּתַחְתִּי

     

    הַרְבֵּה דְּלָתוֹת.

     

    רָאִיתִי

     

    הַרְבֵּה אֲנָשִׁים.

     

    הֵם אָמְרוּ לִי:

     

    "שָׁלוֹם יַקִּירָה, שָׁלוֹם".

     

    חָשַׁבְתִּי מַחְשָׁבָה אַחַת

     

    טוֹבָה עַד מְאֹד,

     

    עַל הַרְבֵּה אֲנָשִׁים,

     

    שֶׁפָּתְחוּ לִי דְּלָתוֹת

     

    בְּחִבָּה

     

    וְעַכְשָׁו

     

    מָה יּהְיֶה בְּסוֹפֵנוּ?

     

    *****************************************************************************

    מַה יָּפְתָה הַשְּׁמָמָה בְּיוֹם הַדִּין,

     

    בְּאֵין נוֹי וְקִשּׁוּט

     

    עֵירֹם וְעֶרְיָה

     

    אֶבְיוֹנִית עַד מַלְכוּת

     

    דַּלּוּתָהּ לָהּ עֲדִי -

     

    הַלְלוּיָהּ!

     

     

    רוּחַ־עַד יְדוֹבֵב אֲבָנִים,

     

    שֶׁמֶשׁ־עַד יְפַזֵּר חוֹלוֹת.

     

    גְּאֵיוֹנִית,

     

    אַמִּיצָה בְּלֹא בֹּשֶת פָּנִים

     

    מְשֹׁעֶרֶת כְּנִגּוּן שֶׁל תְּפִלּוֹת -

     

    וְהִיא חֲשׂוּפָה וּגְלוּיָה,

     

    הַלְלוּיָהּ!

     

     


    פרסום ראשון: 05.06.19 , 20:25
    ידיעות אחרונות