אורי גבריאל התלבט אם לקבל את ההצעה של שלישיית "מה קשור" לגלם את משה ההומו בסדרה "מצולמים". בכל זאת, שנים שהפרצוף הקשוח שלו מזכה אותו בתפקידי פושעים, דמויות שוליים, כאלה שחיים על הקצה. בטח לא כאלה שמתנשקים עם ציון ברוך. "אני מודה שקצת חששתי מהתגובות, חשבתי אפילו לוותר על ההצעה", הוא אומר, וקשה שלא לחוש בחוסר הנוחות שלו כשהוא מספר את זה. "כשאתה שובר תדמית, זה לא פשוט. הרי הקהל שלך אוהב אותך כמו שאתה, אז למה לשנות. התלבטתי איזה שבועיים, אבל החלטתי שזה מצווה, שאני צריך לקבל את התפקיד כדי לחבר את הצופה המצוי עם עולם הגייז ולתרום לקבלת האחר והשונה. ראיתי בזה סוג של שליחות. כשהגעתי לסט והתחלנו לעבוד, הבנתי שהחשש היה מיותר לחלוטין".

איך בדיוק?

"אני לא משחק הומו כמו שאני לא משחק עבריין. אני משחק בנאדם. משה היה בעצמו סוג של עבריין, ואפילו ישב בכלא. זה בא לי בקלות".

"ציון פרטנר מדהים". עם ציון ברוך ב"מצולמים"

גם הנשיקה באה לך בקלות?

"בלי בעיות. זאת נשיקה, לא התנשקות. זה לא כמו להתנשק עם הלשון, זה לתת נשיקה בפה".

איזה תגובות אתה מקבל על התפקיד ב"מצולמים"?

"חבר התקשר אליי ואמר לי בצחוק, 'מה עשית לי?! שמעתי שאתה מתנשק עם גבר. אני הולך לקפוץ מעזריאלי'".

יש עדיין לא מעט אנשים — גם פוליטיקאים — שטוענים שאבא ואבא זה לא משפחה.

"העניין של אבא ואבא או אמא ואמא לא קשור לפוליטיקה. זה החיים שלהם, והמדינה צריכה להכיר בהם ולתת לזה ביטוי מבחינה חוקתית. נכון, זה עדיין סוג של צפרדע שצריכה להחליק להרבה אנשים בגרון כדי שיעכלו אותה, אבל אין מה לעשות".

בסדרה "מצולמים" (שלישי ורביעי, HOT3 ,20:15), סוג של פרודיה על הדוקו־ריאליטי "מחוברים", גבריאל מגלם גרוש בן 55, אבא לשני ילדים שיצא לא מזמן מהארון, ופגש במני (ציון ברוך). יחד הם מנהלים עסק של צ'יינג' וניכיון צ'קים. "היה כיף אדיר לעבוד עם ציון, הוא פרטנר מדהים", אומר גבריאל. "התאמנו ממש כמו כפפה ליד. בכלל, מה קשור הם שלישייה נהדרת".

אגב, גבריאל מגלה שבקרוב הוא עומד להיכנס שוב לדמות של הומו. "זאת סדרה שתצא השנה, אני עדיין לא יכול להרחיב עליה, חוץ מזה שאני משחק הומו עם עם גינונים, עבריין שיושב בכלא ומתלבש כמו נערה בת 16, ויש לו דובי במיטה וספרים של ילדות. זאת יציאה פנטסטית".

"היינו נוער מנותק"

גבריאל, 64, גר בפרדס כץ. דירת רווקים צנועה אליה עקר מאז גירושיו מאשתו, הכי רחוק ממגדלי יו, ממדורי הרכילות ומסצנת הסלבס והריאליטי. כוס קפה שחור מונחת על השולחן, לתוכה בזק גם קינמון. בחוץ חונה מיצובישי מודל 98'. "תרשום שהיא למכירה", הוא מחייך. "למה אני גר פה? זה בית פרטי, ואת זה אני לא יכול להשיג בתל־אביב. זאת גם שאלה של ביטחון כלכלי. במקצוע שלי אתה לא יודע אם תהיה לך עבודה עוד חצי שנה או לא. אתה יכול להיתקע גם שנה בלי לעשות כלום, או שיהיה לך יום צילום פה, הצגה שם. הילדים שלי גם גרים ממש קרוב".

בחרת במקצוע לא פשוט.

"אני חי ברווחה, ואני יכול להרשות לעצמי כל דבר, אבל אני לא בזבזן ולא פזרן. אוטו חדש לא מעניין אותי".

גבריאל הוא משחקני הקולנוע והטלוויזיה המוכשרים שצמחו כאן. עד היום, 37 שנים אחרי, מזכירים לו ברחוב את תפקיד סמי בן־טובים בסרט הקאלט "מתחת לאף". מאז הספיק לשחק בתיאטרון, בקולנוע ובעשרות סדרות (יגאל הנאצי ב"הבורר", ראובן אמויאל ב"עספור", אבי דהרי ב"להיות איתה", שר הביטחון גדעון אביטל ב"פאודה"), ואפילו לזכות בפרס אופיר על משחקו בסרט "איזה מקום נפלא".

הפנים החזקות והקשוחות־משהו של גבריאל מטעות. תתבוננו בהם מקרוב ותגלו רגישות אינסופית, ודוק של עצב. "הקנקן לא מעיד על מה שבתוכו", הוא אומר. נולד במעברה במגדיאל, ומתגורר בבני־ברק מאז שמלאו לו עשר. עכשיו, בין תפקיד לתפקיד, הוא כותב לעצמו את זיכרונות ילדותו, גם כדי להתמודד ולפתור כל מיני מועקות. "אני זוכר את עצמי כילד בגיל שנתיים וחצי, יושב על מדרגות הבית במגדיאל", הוא מספר. "הרים באופק, גגות אדומים, אמא שלי תולה כביסה, ואני מתבונן בשיירה של נמלים שמטפסת על הקיר", הוא מספר. "פתאום נשמעה ירייה. אמא שלי נבהלה, הרימה אותי, ואימצה אותי אליה. ואז נשמעו עוד יריות. ראיתי בחור עם בגדי חאקי, רובה ביד, מתחיל לירות בכלבים. אחד מהם נהרג לי מול העיניים. ניגשתי לוואדי לראות למה הכלב לא מתעורר, והנעל נשארה לי בבוץ. חזרתי הביתה עם נעל אחת. עד היום אני מרגיש שאני הולך עם נעל אחת".

הוריו עלו מעיראק בגיל צעיר. "הם באו לפה והשאירו את החלומות והכישרונות שלהם בצד", מספר גבריאל. "לא הייתה להם שום פלטפורמה כדי להגשים את החלומות שלהם, וזה יצר מצוקה. אני ושתי האחיות שלי נולדנו לתוך זה. זאת הנדוניה שהם העבירו לנו. זה יצר תסכול שאי־אפשר היה להסתיר אותו".

בני־ברק לא בדיוק האירה לו פנים. "בני־ברק היא הפריפריה הכי רחוקה בארץ", הוא אומר. "זאת לא עיר, זאת מדינה שמתנהלת על פי חוקי ההלכה. אתה מרגיש לא שייך לארץ הזאת כי בני־ברק לא שייכת לארץ הזאת. אין לך שום כלים לצמוח כאן. כל מה שקשור לתרבות ולספורט לא קיים. אין פה שום מסגרת, הבילוי היה לשבת על הברזלים ולצחוק אחד על השני. היינו נוער מנותק, לכן הרבה כאן הידרדרו לפשע או לסמים".

פחדת שזה יקרה גם לך?

"לא, אבל הייתי ליד זה כל הזמן. יצאתי מהר מאוד מהשכונה. התחתנתי עוד לפני שהייתי בן 20. הייתי בצבא ארבעה חודשים, וביקשתי להשתחרר. פשוט לא הצלחתי להסתגל. מצד אחד כן רציתי, ומצד שני חששתי מזה נורא, לא ידעתי איך אני אוכל בכלל להשתלב במערכת כזאת".

מבית הספר נפרד בגיל 14. "סיימתי כיתה ח' ונזרקתי לרחובות", הוא מספר. "כל הזמן חיפשתי איזו מסגרת. למדתי קצת בבית ספר ערב, למדתי גרפיקה. שמרתי על הגחלת האמנותית, אבל לא הייתה לי חברה מתאימה".

הרגשת שאתה חי בארץ ישראל השנייה?

"זה לא היה ארץ ישראל, זאת הייתה הגלות. כשהגעתי לכאן בגיל 11 ונכנסתי לבית הספר, המנהל עשה לי מבחן כמה זה שש כפול ארבע, וכשלא ידעתי לענות הוא הכניס אותי לכיתה של טעוני טיפוח. כבר בגיל 11 מישהו שם עליי את הפלומבה מה אהיה בחיים, לכן גם לא הרגשתי צורך ללמוד. אמרתי, ממילא אין לזה ערך. אמרתי, אם אני אלך להיות מסגר או רתך, מה אני צריך אנגלית?"

מה ההורים אמרו על כך שלא למדת?

"מן הסתם לא היו להם ציפיות גבוהות ממני, כי גם מעצמם לא היו להם ציפיות גבוהות. גם תקרת הזכוכית שלהם הייתה נמוכה. יש פה אדונים ומשרתים, ואנחנו שייכים למשרתים. אני לא מאשים אף אחד, ואני גם לא בא להגיד שהיה פה קיפוח מכוון. היו פה הרבה ריחוק, ניכור, חוסר הבנה, חוסר פתיחות לתרבות של יהדות ערב ולאנשים שבאו משם. זה מפגש בין שני כוחות לא שווים. זה כמו תאונה בין משאית לסוסיתא".

"ראיתי בכל תפקיד מתנה"

המשחק היה המפלט שלו. "כל הזמן הייתי עושה טיפוסים, סטנד־אפ", הוא אומר. "זה היה בשבילי אמצעי תקשורת עם החבורה שגדלתי איתה. לא יכולתי לדבר איתם על כדורגל, אז הייתי עושה להם סטנד־אפ. הייתי תמיד מסמר החבורה".

רוב השחקנים מתגוררים בתל־אביב, קרוב למוקדי הכוח התרבותיים. אם לא היית נשאר בפרדס כץ היית מצליח יותר?

"האדם הוא תבנית נוף מולדתו. המקום שאתה חי בו מטביע בך סוג של זהות מסוימת. זה קובע לך גם את תקרת הזכוכית, ושלי הייתה כאמור מאוד נמוכה. זה אקווריום. הדבר שדחף אותי לעשות את מה שעשיתי היה השכל הישר, לא מה שהרגשתי, כי אם הייתי הולך לפי מה שאני מרגיש לא הייתי מגיע לשום מקום. הפנמתי את העובדה שתקרת הזכוכית שלי נמוכה. ראיתי בכל תפקיד שקיבלתי מתנה, לא זכות".

תנועתmetoo זורקת אותו לילדות בפרדס כץ. "כשהייתי בן 15 הסתובבתי עם חבר'ה שלא ידעו איך להתחיל עם בחורות ולפעמים היו חוסמים להן את הדרך או נוגעים בהן ומטרידים, ואני הייתי מעמיד אותם במקום. פעם אפילו חטפתי מכות כשמנעתי מחבר'ה צעירים להטריד מישהי. יש לי נטייה טבעית להזדהות עם הקורבן".

מה הרגשת כשחברך הטוב משה איבגי הואשם בהטרדות מיניות?

"אני מעדיף לא לדבר על זה. זה נמצא בערכאות משפטיות, ומה שאני חושב ומרגיש כלפיו זה שלי בלבד".

בגיל 21 נרשם גבריאל ללימודים בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, ומאז הוא משחק כמעט ללא הפסקה. כרגע הוא משחק בתיאטרון חיפה ב"חצוצרה בוואדי" ובשנה האחרונה הצטלם למספר לא מבוטל של סדרות, ביניהן "המרגל" עם סשה ברון כהן ו"הבית של סדאם" של הבי־בי־סי.

מה המעריצים זוכרים לך יותר — את תפקיד סמי בן־טובים או את יגאל הנאצי?

"בדרך כלל הצעירים קוראים לי יגאל הנאצי והמבוגרים זוכרים את סמי בן־טובים. פעם אפילו פגשתי שני אנשים שהתווכחו ביניהם. אחד אמר שאני סמי והשני התעקש שאני יגאל הנאצי".

איזה תפקידים אתה עוד חולם לשחק?

"עוד הרבה תפקידים. כמו ששמוליק קראוס שר — 'השיר האחרון עוד לא נכתב'. בינתיים אני גם עובד על ההתפתחות הרוחנית שלי, כדי להשתחרר מכל הדעות הקדומות שלי על עצמי". •

התפקידים הגדולים של גבריאל: סמי בן־טובים ויגאל הנאצי

הסדרה "מצולמים" זמינה בסופ"ש ב־HOT VOD