{ }
חמישי 21 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איור: רות גוילי
    המוסף לשבת • 06.06.2019
    "נדמה לנו שאם רק נחליט, נוכל להיות רזים. זו אשליה"
    פרופסור ג'פרי פרידמן, שקפץ לישראל כדי לקבל את פרס וולף היוקרתי, מתמקד בתחום שמעסיק כמעט חצי עולם: השמנה. לכל אלה שחיים מדיאטה לדיאטה, מציע החוקר פורץ הדרך להירגע ולהשלים עם מה שיש | בראיון ל"ידיעות אחרונות" הוא קובע שמשקל זה עניין גנטי, בדיוק כמו צבע עיניים או מנת משכל, מגלה מה באמת צריך להדאיג אדם שמן, ומסביר למה השאיפה לאכול פחות דומה לשאיפה לנשום פחות
    שרית רוזנבלום | איור: רות גוילי

    תגיד, אני שואלת את פרופ' ג'פרי פרידמן, מגדולי חוקרי ההשמנה בעולם, את שאלת מיליון הדולר: למה אני שמנה? פרידמן, אמריקאי מנומס, שחוקי הפוליטיקלי־קורקט מכתיבים כמעט כל משפט שלו, משתנק קלות, מכחכח בגרונו ולוקח לגימה איטית מהסודה. הוא חוזר על השאלה בקול, כדי להרוויח עוד רגע למחשבה בטרם הוא משיב לי, באופן מדעי ובלתי שיפוטי בעליל. "לדעתי, יש מרכיב גנטי חזק שקובע כמה אנחנו שוקלים. במידה רבה, אנשים נועדו מראש להיות שמנים או רזים, או איפשהו באמצע".

     

    ומה לגבי כוח רצון? אין לו שום תפקיד בסוגיית המשקל שלנו?

     

    "כוח רצון יכול לסייע בהפחתת משקל לתקופות קצרות. אבל כשאתה משתמש בכוח הזה כדי לאבד משקל, אתה מפעיל מערכת ביולוגית חזקה, שמגבירה את הדחף הבסיסי שלך לאכול. הדחף הזה לא נעלם. עם הזמן הוא גובר על המוטיבציה וברוב המקרים גם מנצח. יש הרבה דוגמאות לזה שדחף בסיסי פועל בניגוד לרצון המודע. בטווח הקצר כוח הרצון אולי זוכה, אבל לטווח הארוך, בגלל שהדחף הבסיסי הזה תמיד דוחף אותך לאכול יותר, לרוב ידו על העליונה".

     

    אבל יש כאלה שמצליחים לרדת ולשמור על המשקל החדש.

     

    פרידמן (משמאל) בטקס חלוקת פרס וולף במשכן הכנסת, בשבוע שעבר. הזוכים מקבלים מאה אלף דולר וכשליש מהם הופכים גם לזוכי נובל
    פרידמן (משמאל) בטקס חלוקת פרס וולף במשכן הכנסת, בשבוע שעבר. הזוכים מקבלים מאה אלף דולר וכשליש מהם הופכים גם לזוכי נובל

     

    "היכולת של כוח הרצון להשיג ירידה משמעותית במשקל ולהפוך אדם שמן לרזה, היא מאוד מוגבלת. שיעור קטן מאוד מהאנשים יכול להשיג את זה, אבל זה בהחלט לא רגיל".

     

    העכבר שאהב לאכול

     

    פרידמן (65), הגיע בשבוע שעבר לישראל עם בנותיו התאומות לקבל את פרס וולף לרפואה, הניתן מדי שנה על ידי הקרן הישראלית למדענים ואמנים מרחבי העולם, עבור תרומה ייחודית למען האנושות ולמען יחסי ידידות בין העמים. "לפני מחקריו, מעט מאוד היה ידוע על הרכיבים הספציפיים של המערכות הביולוגיות המווסתות משקל, ורבים הטילו ספק בקיומן של מערכות כאלה", נקבע בנימוקי ועדת הפרס. "גילויה של מערכת אנדוקרינית חדשה לגמרי המווסתת את משקל הגוף, הינה תרומה עצומה וציון דרך חשוב ביותר".

     

    סכום הפרס עומד על מאה אלף דולר וכשליש מהזוכים בו זכו לאחר מכן גם בפרס נובל. גם פרידמן, כך מעריכים, ינופף אלינו בעוד שנים ספורות מהבמה בשטוקהולם. למרות שרובנו לא מכירים את שמו, לעבודתו יש השפעה עמוקה על הדרך שבה תופס כיום עולם הרפואה את תופעת ההשמנה, והדברים שהוא אומר מערערים את כל מה שחשבנו על התחום הרגיש הזה. אם לדייק: קחו את כל מה שאתם חושבים על השמנה, על הדרכים למנוע אותה או לטפל בה, ובעיקר - את מה שאתם חושבים על עצמכם כשאתם מעלים כמה קילוגרמים מיותרים, ותשליכו אותם לפח. הגוף שלנו, כך מתברר, משחק בנו משחק מתסכל שיש לנו מעט מאוד לעשות לגביו, אם בכלל. זו הגנטיקה אשמה, ובמידה רבה גם האבולוציה שלנו. ויש לזה, מתברר, הסבר ביולוגי.

     

    פרופ' פרידמן. "לא היה אכפת לי לרדת כמה קילו, אבל אפילו זה קשה מאוד"
    פרופ' פרידמן. "לא היה אכפת לי לרדת כמה קילו, אבל אפילו זה קשה מאוד"

     

    "יש חלקים שונים במוח, שמקודדים את הדחף הבסיסי לאכול ואת הרצון המודע לאכול פחות ולהוריד במשקל", מסביר פרופ' פרידמן. "הדחף הבסיסי ממוקד באזור שנקרא היפותלמוס. הרצון המודע להפחית במשקל נמצא באזור גבוה יותר, הקורטקס. ניתן לשער שהאזורים האלה במוח מדברים אחד עם השני. אבל זה לא כל כך פשוט. ייתכן שאצל אנשים שמצליחים לשמור על המשקל החדש לטווח ארוך, שהם פחות או יותר רק חמישה אחוזים מהאוכלוסייה, יש קשרים יותר חזקים בין הקורטקס להיפותלמוס, שמאפשרים לכוח הרצון שלהם להמשיך לדכא את הדחף הבסיסי לאכול".

     

    כדי להמחיש את הפער בין הדחף הבסיסי לרצון המודע, מציע פרידמן לקהל שמגיע להרצאות שלו הצעה מפתה: להעניק מיליון דולר לכל מי שיצליח לעצור את הנשימה עד סוף ההרצאה. "אף אחד כמובן אפילו לא מנסה, כי אינטואיטיבית כולנו יודעים שזה בלתי אפשרי", הוא אומר ברצינות תהומית. "הסיבה שאנחנו מזהים את הנשימה כדחף בסיסי הוא שהיעדרה, אפילו לטווח קצר, אינו אפשרי. כשמדובר באוכל, מסגרת הזמן ארוכה יותר, ולכן כשהדחף הבסיסי גובר וכוח הרצון שלנו נחלש, אנחנו לא מזהים שמה שקורה לנו הוא בדיוק כמו עם הנשימה. אנחנו חושבים על זה ככישלון של כוח הרצון. אבל זה ממש לא ככה".

     

    פרידמן, מנהל המרכז לגנטיקה אנושית באוניברסיטת רוקפלר בניו־יורק, חוקר כבר 35 שנה את מנגנוני ההשמנה של הגוף. ב־1995 זיהה את ההורמון האחראי על ויסות משקל הגוף והשמנה, לפטין. מוטציות בלפטין או בקולטן שלו גורמות להשמנת יתר מסיבית אצל יונקים, וטיפול בהורמון מוביל לשיפור משמעותי בהשמנת יתר אצל מטופלים הסובלים מחוסר בו. המערכת שגילה כוללת גם נוירונים במוח, המווסתים את התיאבון ואת חילוף החומרים. "אנחנו יודעים כבר עשורים רבים שגנים משחקים תפקיד חשוב בלקבוע כמה אנשים שוקלים", הוא אומר. "השאלה הייתה מה הגנים האלה ומה הם עושים".

     

    המטופל הראשון שחקר, בשנות ה־80 של המאה הקודמת, היה עכבר שזכה לשם החיבה אובי, קיצור של OBESE, שמן באנגלית. זאת על שום ממדי גופו החריגים, שהיו גדולים פי חמישה מאלה של עכבר רגיל, בגלל שינוי גנטי יחיד שמנע ממאגרי השומן בגופו לייצר לפטין. "אובי", הוא מספר, "אכל בלי הפסקה. לא היה צריך להיות מדען טילים כדי להבין שהגן שהיה פגום אצלו משחק תפקיד כלשהו במשקל הגוף. באותה עת פותחה טכנולוגיה חדשה שאיפשרה לנו לזהות פגמים כאלה. העכבר ההוא נתן לנו הזדמנות להבין איך מולקולה אחת יכולה לשלוט בהתנהגות מורכבת".

     

    הלפטין, כך גילה פרידמן, מופרש מרקמת השומן בגוף אל זרם הדם, ואז פועל על מרכזים שונים במוח כדי לשלוט בתיאבון. "כל אחד מאיתנו נועד מראש להיות במשקל מסוים", הוא אומר. "אם המשקל עולה, הלפטין עולה ומדכא את התיאבון. אם המשקל יורד - הלפטין יורד גם הוא ומעודד את התיאבון. כשהגוף לא מייצר לפטין בכלל, כמו אצל אובי העכבר, באופן מוזר המוח חושב שהעכבר הזה גווע, וגורם לו לאכול עוד ועוד. אם אתה מייצר את הלפטין במעבדה ומזריק אותו לאנשים ולחיות הם אוכלים פחות ומאבדים משקל. זה לא נכון לגבי כל השמנים, רק לגבי מי שחסר לו ההורמון".

     

    להבדיל ממוטציות שגורמות למחסור בייצור לפטין, שהן נדירות מאוד, חלק גדול מהאנשים שסובלים מעודף משקל פיתחו עמידות חלקית ללפטין. כלומר הלפטין אולי מאותת להם לאכול פחות, אבל משהו במוח שלהם לא קולט את הרמז. 10־15 אחוז מהאוכלוסייה, כך הוא מעריך, פיתחו עמידות מוחלטת להורמון. "יש טווח רגישויות, וזה תורם להבדלים במשקל. זה פועל בדיוק כמו רדיו: אם יש פגם במשדר אין שידור וכך גם אם יש פגם במקלט. הפגמים ביכולת לקלוט את האותות אינם נדירים בכלל".

     

    המסר שלך די מדכא. בסופו של דבר, אתה אומר שהכל מוכתב מלמעלה, ואין לנו באמת מה לעשות בעניין המשקל.

     

    "משקל הוא נקודה רגישה עבור רוב האנשים, כי אנחנו חושבים בטעות שניתן לשלוט בו. נדמה לנו שאם רק נחליט, נוכל להיות רזים, אבל זו אשליה. אין מה לנסות להשפיע על דברים שאין לנו אפשרות לשנות אותם, ויש הרבה תכונות שאנחנו צריכים פשוט ללמוד לקבל. באותה מידה של הצלחה אפשר להילחם במנת המשכל שלנו, או בעיניים החומות שקיבלנו".

     

    אם כך, אולי אין בכלל משקל תקין או נורמלי.

     

    "האם יש גובה נורמלי? יש נמוכים וגבוהים ואנשים שנמצאים באמצע. מבחינת התרומה הגנטית לתכונות שונות, השמנה נמצאת במקום השני אחרי גובה, יותר מרוב התכונות שאנשים מייחסים להם בסיס גנטי. יותר ממחלות לב או מסרטן השד. יותר מיתר לחץ דם. זה לא אומר בהכרח שאם הורייך שמנים גם את תהיי שמנה, אבל אין ספק שהסיכון שלך גבוה יותר. נהוג לחשוב ש־80־90 אחוז מהגובה נשלט על ידי גנים. לגבי השמנה מדובר ב־75־80 אחוז, ואני חושב שהמספר האמיתי עשוי להיות גבוה יותר".

     

    אבל אם הכל גנטי, איך אתה מסביר את זה ששיעור השמנים באוכלוסייה הוכפל לעומת העבר? איפה המרכיב הסביבתי?

     

    "שואלים אותי את השאלה הזאת הרבה. אנחנו מגדירים את מי שה־BMI שלו מעל 30 כסובל מהשמנת יתר. לפני 40 שנה, 15 אחוז מהאוכלוסייה סבלו מהשמנת יתר והיום 30 או 40 אחוז מוגדרים כשמנים. הסיבה לכך היא שמדובר בהגדרה חד־ערכית של שחור או לבן. אין משהו באמצע. במהלך העשורים האחרונים המשקל הממוצע של כלל האוכלוסייה עלה במספר קילוגרמים בלבד, אבל זה מספיק כדי להעביר חלק ניכר מהאוכלוסייה מעבר לסף הזה. כשיש מספיק אוכל, כל מי שיש לו פוטנציאל השמנה יממש אותו. יותר מכך, אנחנו רואים שאצל בעלי פוטנציאל ההשמנה, ההשמנה הופכת ליותר ויותר קיצונית. זו ההשפעה של הסביבה. בגלל השפע הקלורי שנמצא סביבנו היום, מי שנמצא גנטית בקבוצה של בעלי פוטנציאל ההשמנה, נהיה שמן. אבל למרות השפע הזה, חצי מהאוכלוסייה עדיין רזה. הכל עניין של גנטיקה".

     

    הרעב לא נעלם

     

    יותר קרוב מזה לפתק מהרופא שמותר להיות שמנים — מה זה מותר, אפילו טבעי והגיוני — כבר לא נגיע. בעידן השמנופוביה, רגע אחרי שהשמנה הוכרזה על ידי גופי בריאות מובילים כמגפה עולמית שיש למגר, זה כמעט מהפכני. "המשקל שאנשים תופסים כמושך הוא מאוד תלוי תרבות", אומר פרידמן. "ידוע שבמהלך ההיסטוריה, שמנים נחשבו מושכים יותר ואפילו היום לתרבויות שונות יש תפיסות אסטתיות אחרות. בחלקים מסוימים של העולם, למשל בצפון אפריקה, נערות צעירות שאינן כבדות מספיק עדיין נשלחות למחנות להעלות במשקל".

     

    גם זה, לדבריו, אינו כל כך פשוט, משום שלמערכת המווסתת את כמות השומן בגוף יש תפקיד גם בקביעת המשקל שלנו מלכתחילה. "הגוף מקפיד לשמור את רמת הסוכר והחום בתחום מאוד צר, כדי לשמור על סביבה פנימית יציבה. הוא גם מאוד להוט לשמור על מסת השומן בטווח צר יחסית. למה זה קורה? כי לאורך ההיסטוריה שלנו, היה מסוכן להיות רזה מדי ושמן מדי. אם אתה רזה מדי, אולי לא תשרוד את הבצורת הבאה. אם אתה שמן מדי, אתה חשוף לטורפים. המערכת בנויה לאזן את הסיכונים בין שני מצבי הקיצון האלה".

     

    האם ניתן לשנות את המשקל הבסיסי הזה?

     

    "ככל שתרצה להתרחק מהמשקל הטבעי שלך, זה יהיה יותר קשה. ההוכחה לכך היא שאצל מי שיורד במשקל, תחושת הרעב לעולם לא נעלמת. גם שנים אחרי שרזו, הם תמיד צריכים להתגבר על הדחף לאכול. לכן, לא נראה שירידה במשקל עשויה להשפיע על זה. אפשר להעלות אותו, אבל לא להוריד אותו. כלומר המשקל יכול לטפס, אבל קשה מאוד לתכנת אותו נמוך יותר".

     

    אז איך בכל זאת אפשר לרדת במשקל?

     

    "אני יכול לשאול שאלה אחרת: למה המשקל שלנו בכלל חשוב? בעת הנוכחית, הנושא העיקרי שצריך לדבר עליו בהקשר של משקל הוא בריאות. השמנת יתר עלולה להיות קשורה בבעיות בריאות משמעותיות, כמו סוכרת, מחלות לב ויתר לחץ דם. אפילו ירידה מתונה של שלושה־חמישה קילוגרמים מספיקה לשפר את הבריאות אם אתה שמן ויש לך תחלואה נלווית".

     

    זה נכון באופן מוחלט, בלי קשר לכמה אתה שוקל מלכתחילה?

     

    "זו הצהרה כללית על סמך מחקרים שונים שנעשו. צריך להיות הגונים ולציין שלא בדקו מידע כזה על אנשים שסובלים מהשמנה חולנית. בקרב הסובלים מהשמנה רגילה, לירידה מתונה יש השפעה גדולה למשל על סוכרת, וכוח הרצון שלנו הרבה יותר משמעותי בהשגת ירידה מתונה במשקל, מאשר בשאיפה למשקל נורמלי".

     

    ומה לגבי ילדים שמנים?

     

    "היחס לילדים מעניין, כי כשמסתכלים על ילדים כאלה, ברור שכוח רצון אינו רלוונטי. אנחנו לא מאשימים ילדים על כך שהם לא מסוגלים לשלוט בתיאבון שלהם. זו הוכחה נוספת לכך שהשמנה היא עניין ביולוגי.

     

    "יש כאלה שמאשימים את ההורים, אבל אני לא חושב שזה העניין. ילדים אוכלים מה שהם אוכלים, ולהורים יש שליטה מוגבלת בנושא. אין ספק שקל יותר למנוע השמנה מאשר לטפל בה, ולהיות ילד שמן מעלה דרמטית את הסיכון להפוך למבוגר שמן. הבעיה שעד היום לא מצאנו דרכים טובות שיכולות למנוע מהם להשמין".

     

    מה קרה לדיאטה ופעילות גופנית?

     

    "זו לא שיטה חדשה. היא הועלתה לראשונה על ידי היפוקרטס לפני אלפיים שנה, אבל רובנו יודעים שהיא לא עובדת. אני בעדה, כל עוד נזכור שזה רק ניסוי. אנחנו לא באמת יודעים מה המפתח להרזיה יעילה. כבר הרבה שנים בוחנים דרכים אפשריות לעשות את זה, אבל לא מצאנו אותן עדיין. לאחרונה פסיכולוגים מנסים לפתח שיטות הרזיה קהילתיות, שמבוססות על רעיון דומה לזה שמיושם ב'ביגסט לוזר' (הגרסה האמריקאית של "לרדת בגדול", ש.ר). ברגע שאתה חלק מקבוצה, יש לחץ חברתי ומוטיבציה חברתית לעשות דברים יחד. אולי באמצעות הגברת הפן החברתי תהיה יותר הצלחה".

     

    בריאות, לא משקל

     

    הוא הוסמך כרופא בגיל 22, אבל התאהב במחקר והעדיף קריירה כמדען על פני זו של קלינאי. "כרופא, מחנכים אותך לספוג את העובדות שמגישים לך ולקבל אותן כמו שהן", אמר בעבר. "כמדען, אתה עושה בדיוק להפך".

     

    בחקר ההשמנה בחר משום שהיטיב, לדבריו, לייצג תחום רחב שעניין אותו: כיצד מולקולות שולטות בהתנהגות שלנו. על גילוייו בתחום זכה בפרסים יוקרתיים רבים.

     

    אחד המטופלים שזכה בזכותו למזור, למרות שמעולם לא פגש אותו, היה ילד אנגלי בן ארבע, ששמו לא פורסם מעולם, שבדומה לאובי העכבר לא ייצר לפטין באופן טבעי. הילד הזה הגיע בגיל ארבע למשקל מפלצתי של כמעט 40 קילו, אבל כשהחל לקבל את ההורמון החסר בזריקות, התיאבון שלו התמתן. בגיל שש כבר שקל כמעט כמו ילד נורמלי. "הוא יצטרך כמובן להיות מטופל בלפטין כל חייו, אבל זה מאפשר לו להישאר במשקל נורמלי. אחד הדברים שאנחנו מנסים להבין כעת, הוא למה אנשים מסוימים מיצרים פחות לפטין ואיך אפשר לזהות אותם. היינו גם רוצים לדעת יותר על הדרכים שבהן המוח מגיב אליו".

     

    פרידמן לא מהסס להיכנס בתעשיית הדיאטה העולמית, שמגלגלת מיליארדים בניסיון לסייע לנו להשיג את החלום החטוב. "לפני כמה שנים מינהל התרופות והמזון האמריקאי התעקש שחברות הדיאטה יפרסמו את התוצאות שלהם בפומבי", הוא מספר. "שיעורי ההצלחה, כך התברר, אינם גבוהים. הרוב המוחלט של אלה שמאבדים משקל משמעותי, עשרה קילו ויותר, יחזרו למשקל המקורי שלהם בתוך כמה שנים. לאורך השנים קיבלתי טלפונים מהמפיקים של ה'ביגסט לוזר', כי האנשים האלה שמורידים כמות עצומה של משקל כשהם בטלוויזיה ויש להם מוטיבציה, כולם מחזירים את המשקל בחזרה. הם רצו לדעת אם אני יכול לעזור להם. הייתי שמח, אבל לצערי התשובה היא לא. שאלה מעניינת היא אם לפטין שהיה ניתן לאנשים האלה אחרי ההרזיה, כדי לאותת למוח שיש מספיק מרקמת השומן, היה יכול למנוע חלק מהחזרה של המשקל. יש עדויות ראשוניות שזה עשוי לעזור, אבל אנחנו עדיין לא יודעים".

     

    מה בכל זאת אפשר להפיק מהמחקרים שלך, אם הרזיה היא לא מטרה מעשית?

     

    "לשים לב לבריאות, לא למשקל. העצה שהייתי נותן לשמנים שיש להם בעיה בריאותית שקשורה למשקל היא תתעמל, אבל את זה הייתי אומר לכל אחד; תאכל תזונה בריאה ללב, גם זה טוב לכל אחד; ותעשה מאמץ להוריד חמישה קילוגרמים, כי זה בדרך כלל יספיק לשפר את המצב הבריאותי שלך. לא הייתי מתאמץ להגיע למשקל 'נורמלי', כי זה מוּעד מראש לכישלון".

     

    ומה אם אתה שמן ואין לך בעיות בריאות?

     

    "שאלה טובה. במקרה כזה יש ויכוח גדול אם צריך בכלל לעשות משהו".

     

    פרידמן ממשיך במחקריו בניסיון לפצח את סודות המשקל של הגוף, אבל החלום הגדול שלו, מתברר, הוא בכלל בתחום החברתי, לא המדעי. "הייתי רוצה לחשוב שהזיהוי של לפטין יפחית, עם הזמן, את הסטיגמה שקשורה בהשמנה, כדי שלאנשים לא יהיה אכפת שהם שמנים", הוא אומר. "שיקבלו את עצמם כפי שהסביבה תקבל אותם והשמנה תהיה בחלק מהמקרים בעיה בריאותית שחלק מהאנשים צריכים לטפל בה. לא תכונה שאנשים שופטים אותך לפיה".

     

    מה מכל הדברים שלמדת בתחום אתה מיישם באופן אישי?

     

    "בכנות, לא היה אכפת לי לרדת בין שלושה לחמישה קילוגרמים, אבל אפילו זה קשה מאוד", הוא מודה. "יש לי מוטיבציה לזמן מסוים, אבל בסופו של דבר גם אני נכנע". 

     

    sarit_r@netvision.net.il

     

     


    פרסום ראשון: 06.06.19 , 18:18