רביעי 30 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום
    המוסף לשבת • 06.06.2019
    האיש שכמעט היה רמטכ"ל
    לא מתרגש מהתקפות המתנחלים, לא מתייאש מהפלסטינים, לא הולך לפוליטיקה | ראש אגף המבצעים היוצא, האלוף ניצן אלון, בראיון פרישה: "פעולה קרקעית היא מרכיב חיוני בהשגת הכרעה. זה אבסורד שכשהעורף נתון להתקפת טילים, מקבלי ההחלטות מהססים אם לסכן חיילים"
    נחום ברנע

    סדר הישיבה סביב שולחן המטה הכללי קבוע. הצבא הוא מוסד היררכי - הכי היררכי שיש. המיקום ליד השולחן הוא המסר. שנים רבות ישב סגן הרמטכ"ל לימינו של הרמטכ"ל וראש אמ"ן לשמאלו. גדי איזנקוט חולל מהפך: במקום ראש אמ"ן הוא הושיב לשמאלו את ראש אמ"צ - אגף המבצעים. מאותו רגע נתפס ראש אמ"צ כמספר שלוש בצה"ל. כך בעיני עמיתיו האלופים; כך בעיני הדרג הממונה, ראש הממשלה ושר הביטחון.

     

    ההחלטה של איזנקוט הייתה עניינית ואישית. לא פחות משלימדה על החשיבות שהרמטכ"ל מייחס לפעילות אגף המבצעים (איזנקוט היה ראש האגף במלחמת לבנון השנייה), היא לימדה על הכבוד שהוא רוחש לניצן אלון, האלוף שעמד בראשו.

     

    אלון, 54, צל"שניק, בוגר ומפקד לשעבר של סיירת מטכ"ל, התמחה בהפעלת יחידות מיוחדות. התחום השני שהתמחה בו היה הפלסטינים. הוא שירת כמח"ט, מפקד אוגדה ואלוף בפיקוד המרכז, הוכיח יושר, אומץ, יכולת אנליטית גבוהה וראש גדול. המאמץ שלו להשליט חוק וסדר בשטח הקים עליו את קיצוני הימין. תקופה מסוימת נהגו להתייצב ליד ביתו, במושב ניר בנים, ולהטריד את בני משפחתו.

     

    הפער בין הדימוי ששדולת המתנחלים והסייענים שלה בתקשורת הדביקו לאלון לבין מעמדו בצה"ל תהומי. יכול להעיד על כך אביגדור ליברמן, שפתח את כהונתו כשר ביטחון בחשדנות עמוקה כלפי אלופי המטכ"ל, וקודם כל כלפי ניצן אלון, וסיים אותה כאוהד מובהק של חלק מהם, ושל האלוף אלון יותר מכולם ("זה התחיל במתח", נזכר אלון. "אחר כך ליברמן הבין שהצלחת צה"ל היא הצלחתו. חשתי בהערכה גדולה יותר מצידו בסוף").

     

    הפער בין הדימוי למציאות לא צריך להפתיע בעידן הפייק־ניוז. מה שמצער הוא שהדימוי השקרי, המופרך, זולג אל מקבלי ההחלטות, מטביע אותם בדעות קדומות, מפריע לקשב, מרתיע מלמנות את האנשים הנכונים לתפקידים הנכונים.

     

    אלון התמודד עם אביב כוכבי, יאיר גולן ואייל זמיר על תפקיד הרמטכ"ל. לאחר שההתמודדות הוכרעה ניסו עמיתים במטכ"ל לשכנע אותו להתמודד, בפעם השנייה, על תפקיד ראש אמ"ן. הוא סירב. בעוד ארבעה חודשים ישתחרר מהצבא.

     

    במהלך שנת ההסתגלות שלו הוא התמנה למנכ"ל קנדוק, חברה־בת של אינטרקיור, שחקנית מרכזית בשוק הלוהט של הקנאביס הרפואי. יו"ר החברה הוא אהוד ברק. החברה אמורה לגדל, לעבד, לייצר ולשווק קנאביס. אני אשאל אותך את מה ששואלים כולם, אמרתי. האם לפני שהפכת למנכ"ל של חברת קנאביס עישנת, בלעת, טעמת את המוצר.

     

    "לא", אמר. "אף פעם לא".

     

    גם לא עכשיו? שאלתי.

     

    "אם אהיה חולה שזקוק לזה אוציא מרשם רופא", אמר. "רק אז".

     

    במקרה שלו אני נוטה להאמין.

     

    נפגשנו במחנה גלילות. הוא בא בג'ינס וטי־שירט, אבל התעקש על נוכחות של קצין מיחידת דובר צה"ל. אלה הכללים: אחרים מצפצפים, אבל הוא בשלו.

     

    בלי להשפריץ החוצה

     

    אלון עמד בראש צוות הבחינה שמונה בעקבות התקרית בחאן יונס, שבה התפתחו חילופי אש בין אנשי כוח מיוחד שפעל ברצועה לבין אנשי חמאס. בפעולה שהסתבכה נהרג סא"ל מ' ונפצע בינוני קצין נוסף. "הבדיקה הסתיימה. אני לא יכול לומר הרבה לגבי הפרטים, הם הועברו לגורמים הרלוונטיים כולל הרמטכ"ל. זה אירוע משמעותי שמצריך למידה גם באמ"ן וגם ברמה המטכ"לית. הכוחות פעלו במקצועיות. הם גילו אומץ לב וקור רוח שעזרו למנוע הידרדרות של האירוע למצב עוד יותר בעייתי".

     

    האם המסקנה שלך הייתה להימנע מהפעלת כוחות בדרך הזו בעתיד, שאלתי.

     

    "הפעילות הזו חיונית", השיב אלון.

     

    חלק גדול מהפעילות החשאית של צה"ל בסוריה בשנים האחרונות נפל על כתפיו. אחד מעמיתיו במטה הכללי אומר שאלון דחף למדיניות מאוד התקפית, מאוד נועזת.

     

    אלון מצביע על רצף היסטורי. "התהליך מתחיל בשנות ה־80 וה־90, כשסוריה נתפסה כאויב העיקרי של ישראל", אמר. "הפעילות שלנו שיכנעה את אסד, האב והבן, שישראל יודעת, לפרטי פרטים, מה היכולות שלהם. הם לא יוכלו להפתיע אותנו ולכן מוטב להם לא לפעול. יש פה רצף שנמשך עשרות שנים, עד לכור הסורי. זאת התרומה של המבצעים המיוחדים, של המודיעין, למניעת מלחמה.

     

    "הפעילות החשאית שלנו הרתיעה אותם ומילאה תפקיד מרכזי בקבלת ההחלטות בצד שלנו. ממשלה שיודעת מה מגבלות היכולת של הצד השני חוששת פחות".

     

    לא ידענו די על חיזבאללה ערב מלחמת לבנון השנייה, אמרתי.

     

    "שילמנו על כך מחיר כבד", אמר. "היה לנו קושי להגיע להישגים משמעותיים בימים הראשונים למלחמה. מאז יש לנו יכולת כזאת במכפלה של עשרות מונים. מבצע השמדת המנהרות החודרות מלבנון, לפני חודשים אחדים, הוא דוגמה טובה; המבצעים לעצירת הייצור וההצטיידות של חיזבאללה בנשק מדויק הם דוגמה אחרת".

     

    האם החשש של הדרג המדיני מלוחמים שיחזרו בשקי גופות או יילקחו בשבי לא כבל את ידיכם, שאלתי.

     

    "הסיכון קיים", אמר. "לכן הדרישות גדולות. משקיעים במל"מ (מודיעין לפני משימה); משקיעים בחילוץ הלוחמים - מעטפות של חילוצים; משקיעים באיכות המפקדים. במבצעים לא חשאיים החשש מנפילה של לוחמים משפיע יותר. במלחמת לבנון השנייה היו לא מעט מבצעים כאלה".

     

    אתה פיקדת על מבצע כזה, בבעל־בק, בבקעת הלבנון, אמרתי.

     

    "במבצע בבעל־בק נהרגו עשרים מחבלים והכוח חזר בשלום", אמר. "צריך לומר, עם זאת, שהתרומה של המבצעים האלה להכרעה הייתה מוגבלת. במלחמת לבנון השנייה נהרגו בסך הכל 121 חיילים".

     

    המספר לא הבהיל אותו. איך אתה מסביר, שאלתי, את השינוי שחל בחברה הישראלית בשנים האחרונות. נדמה שהחיילים קדושים יותר מהאזרחים. דעת הקהל מוכנה להשלים עם מותם של אזרחים במלחמה, אבל מסרבת לקבל נפילה של חיילים.

     

    "אני חושב שתפקידם של חיילים הוא להגן על אזרחים ולא להפך", אמר. "זה אבסורד שכאשר העורף בישראל נתון להתקפת טילים, מקבלי ההחלטות מהססים אם לסכן חיילים. אני מאמין שברגעי מבחן התפיסה הזאת תשתנה. הכל עניין של מנהיגות".

     

    שרים בקבינט, אמרתי, מאשימים שבכל דיון על פעולה קרקעית בעזה הפחדתם אותם במספרי הרוגים.

     

    אלון דחה את הטענה על הסף. "השאלה כמה חיילים עלולים להיהרג צריכה להיות שיקול", אמר. "עם זאת, בדיונים בקבינט שאני השתתפתי בהם, שאלת ההרוגים לא עלתה אף פעם כנקודה מכרעת. פעולה קרקעית כרוכה בסיכון לכוחות, אבל היא מרכיב חיוני בהשגת הכרעה. הצבא לא מפחיד אף אחד. הוא מציג לקבינט את המשמעויות של פעולות מבצעיות.

     

    "ההחלטות לגבי עזה מתקבלות על ידי הדרג המדיני, לא על ידי הצבא. הן בלתי מנותקות מהמדיניות כלפי הפלסטינים בכלל. משפיעים עליהן אילוצים פוליטיים פנימיים ומצב בינלאומי מורכב. את התשובות לא אני צריך לתת, בראיון הזה".

     

    טענו כלפי אלופי המטה הכללי של איזנקוט שהם מתייצבים כאיש אחד מאחורי הרמטכ"ל, אמרתי. זה טוב? זה רע?

     

    "זה שלא השפריצו דברים החוצה לא אומר שלא היו מתחים פנימיים", אמר. "במטכ"ל לא יושבים ילדים ולא יושבים פראיירים. תסתכל עליהם, אחד־אחד. אלה אינם אנשים שמתקפלים".

     

    כשבוחנים, אמרתי, את מה שאנחנו עושים עכשיו בעוטף עזה, בגבול לבנון, נדמה שהמדינה הזאת מגינה על עצמה למוות, מקיפה את עצמה בעוד ועוד גדרות, עוד ועוד חומות. במקום להתמודד עם שורשי העימות מתקפלים פנימה. וילה בג'ונגל, אמר ברק. וילה מוקפת חומות בג'ונגל, אמר נתניהו.

     

    "תסתכל על מצבה של ישראל בעשור האחרון", אמר. "הייתה טלטלה גדולה בעולם הערבי. עימותים אלימים התרחשו גם קרוב אלינו - בסיני, בסוריה, בעיראק. שום דבר מזה לא זלג לשטחנו. קרה ההפך; מצבנו האסטרטגי השתפר משמעותית. מערכת היחסים הביטחונית בין ישראל לירדן ומצרים רק התחזקה, ומהווה אבן יסוד ביחסים.

     

    "הרחבנו את היחסים עם מדינות סוניות נוספות - קוטב נגדי למהלכים האיראניים. זה הישג גדול, שצה"ל היה במוקד שלו. תרמנו גם ללחימה בדאעש.

     

    "האיראנים ניסו לפתוח במלחמת התשה נגד ישראל, באמצעות סוריה, חיזבאללה וארגונים פלסטיניים. הצלחנו למנוע את זה. הפעילות שלנו נכונה, אמיצה ונמרצת. ואנחנו עושים את זה תוך ניהול מערכת יחסים עם הרוסים ועם האמריקאים".

     

    האמריקאים יוצאים מסוריה, אמרתי. גם הרוסים ייצאו.

     

    "זה לא מהותי", אמר. "מצד אחד הם תרמו לריסון; מצד שני הם הגבילו את הפעולות שלנו. ומעבר למהלכים ההגנתיים, הפעולות ההתקפיות שלנו היו מאוד אינטנסיביות. בזכות הפעילות ההתקפית שלנו אנחנו חיים בשקט יחסי".

     

    אין לי אשליות לגבי רמאללה

     

    בבוקר הפגישה שלנו הוא התחיל לקרוא את "זה אנחנו או הם", ספרו של דני רובינשטיין על עבד אל־קאדר אל־חוסייני, הקרב על הקסטל ומפלת הפלסטינים ב־1948. הפלסטינים מרתקים אותו. שאלתי אותו אם קרה לו מה שקרה לבוגי יעלון, המפגש עם הפלסטינים גרם לו לאבד את האמון שלו בהסכם.

     

    הוא חייך. "גם לי שיקרו", אמר, "אבל אני לא לקחתי את זה באופן אישי. אין לי אשליות בקשר לרמאללה. זה לא אומר שאין מה לעשות. יש הרבה מה לעשות. הקשיים לא צריכים לרפות את ידינו".

     

    גם אנחנו משקרים לא מעט, אמרתי.

     

    "נכון", אמר. "עבדתי הרבה מול גורמי הביטחון הפלסטיניים. הם אויבים פוטנציאליים ושותפים. בהרבה נושאים האינטרסים שלנו ושלהם סותרים, וזה עלול להתפרץ בפעילות עוינת. יחד עם זה, יש מרחב גדול של אינטרסים משותפים.

     

    "המגמה שלי הייתה להגדיל את מרחב השיתוף. זה היה האינטרס שלנו: במקום שאין בו אינטרס משותף צץ הטרור. אין כאן אהבה. הם יודעים שההישרדות שלהם והסיכוי לקיים חיים נורמליים תלויים בשיתוף פעולה איתנו. רק צריך לזכור שזה לא מחזיק לנצח - חברות לא תמיד פועלות על פי האינטרסים שלהן. לפעמים, כדי להכאיב לנו, הם מוכנים לסבול".

     

    האם היו יחסי אמון בינך לבין מפקדי המנגנונים, שאלתי.

     

    "התפתחה מערכת של כבדהו וחשדהו", אמר. "היה לי ברור שבתנאים מסוימים זה יכול להתהפך".

     

    חברך האלוף פולי מרדכי מספר עליך את הסיפור הבא, אמרתי. לאחר אחד המשברים עם המנגנונים הוחלט לקיים מפגש פיוס. הכינו ארוחה טובה. אתה היית אמור לשאת נאום מלא רגש. כשדיברת רק השפתיים שלך נעו - אפס רגשות. פולי תירגם אותך לערבית. המילים היו אותן מילים, אבל הוא נופף בידיים, הרים קול, דפק על השולחן. הפלסטינים הבינו שמשהו קרה בין המקור לתרגום. אתה לא יודע לחבק.

     

    "יש לי הדרך שלי", אמר. "לחבק זה לא הנקודה החזקה אצלי. כשנוצר קשר ענייני, לאורך זמן, החיבוקים פחות חשובים. אני לא מזלזל בחשיבות הכבוד. אף פעם לא שידרתי להם שאנחנו המעצמה והם הקטנים. מצד שני, הם אף פעם לא שכחו שאני יכול לעצור אותם בדרך הביתה. בסוף הם היו ענייניים".

     

    לא הופתעתי. התאכזבתי

     

    גם עם ראשי המתנחלים לא הסתחבקת, אמרתי.

     

    "לא התפקיד שלי להיות סחבק", אמר. "לא התחנפתי. פעלתי בשירות המדינה, לא בשירות סקטור מסוים. אם הייתי צריך לעשות את זה עוד פעם הייתי עושה אותו דבר. האמת היא שגם מפקדים שעיגלו פינות זכו לקיתונות של שופכין".

     

    בעיני חלק מהם, מי שמנסה לאכוף עליהם את החוק פסול אידיאולוגית, אמרתי. הוא בוגד באומה.

     

    "כן", אמר. "יש מאפיינים כאלה. אני אכפתי את החוק על כולם. האמן לי, הציבור היהודי לא קופח בהשוואה לפלסטינים. כשהייתי מח"ט בית־לחם חנן פורת בא אליי בטענות על המצב בקבר רחל. מלוכלך שם, אמר. אין מים. אמרתי לו, אם מלוכלך תנקו; אם אין מים תביאו מכלית. אנחנו נגן על המקום, אבל לא נשלח חיילים לאסוף חיתולים מלוכלכים בקבר רחל.

     

    "בהנהגת המתנחלים היו אנשים שידעו להעריך את הענייניות, את הפעילות למען הביטחון. אז היו כל מיני רעשים נגדי. המשפחה שלי התרגשה פחות ממה שהצטייר בתקשורת".

     

    איתמר בן־גביר יהיה חבר כנסת, אמרתי.

     

    "בהצלחה לעם ישראל", אמר.

     

    בפרשת אלאור אזריה, אמרתי, דעתך הייתה נחרצת.

     

    "המקרה של אלאור אזריה חריג ולכן היה צריך להגיב עליו כחריג", אמר. "המציאות ביהודה ושומרון כרוכה בחיכוך מתמיד. לכן חשוב לזהות חריגים ולפעול כלפיהם בתקיפות. אם לא נעשה זאת המערכת תתפרק ותהיה פאודה, אנרכיה, משני הצדדים. צה"ל צריך לעמוד איתן נגד המגמות האלה. הוא צריך לדרוש מהחיילים למלא משימות בהתאם לחוק. אני חושב שהצבא, בהובלת הרמטכ"ל איזנקוט, הגיב בסדר".

     

    הופתעת מהתגובה ברחוב, שאלתי.

     

    "לא הופתעתי", אמר. "בתוך עמי אני יושב. התאכזבתי. אבל לא התפקיד של צה"ל לחנך את החברה האזרחית. הוא חייב לפעול בתוך הצבא".

     

    יש מי שטען שבעקבות משפט אזריה חיילים יפחדו ללחוץ על ההדק, אמרתי.

     

    "חיילים לא מפחדים לירות כשצריך", אמר. "יש יותר מקרים שבהם טועים כאשר ממהרים ללחוץ על ההדק מאשר להפך. לכן טוב שחושבים רגע לפני שלוחצים על ההדק. גם אני הייתי במצבים שבהם הייתה התלבטות. כשנמנעתי לא הצטערתי".

     

    שילמת מחיר על אכיפת החוק, אמרתי. כאשר הוצע לך לראשונה להתמנות לראש אמ"ן, בימין סיכלו את המינוי. ייתכן שזה גם מה שעצר אותך בדרך ללשכת הרמטכ"ל.

     

    "נו", אמר. "אז מה? בסוף אין לי טרוניה. ההחלטות התקבלו על ידי מי שמוסמך להחליט. מונו אנשים טובים, וזה מה שקובע".

     

    איך החיים באזרחות, שאלתי.

     

    "אני מגשש את דרכי", אמר. "אני באמצע מסע הלימוד שלי, מתמודד עם סביבה אתית חדשה, סביבה אחרת".

     

    חשבת ללכת לפוליטיקה, שאלתי. גנץ הלך, אשכנזי הלך, טל רוסו הלך, יאיר גולן משמיע את דעותיו.

     

    "חשבתי שלא", אמר. "היו גישושים ראשוניים - לא נעניתי לאף אחד מהם. פוליטיקה זה לא בשבילי". ¿

     

    nahumb@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 06.06.19 , 18:26