כך הפך הכומר האדוק ליהודי שגר בהתנחלות

דפיקה בדלת בית משפחת ואן דאובנבודה ברוטרדם שבהולנד שינתה עבורם את החיים מקצה לקצה. משלחת מטעם הכנסייה הפרוטסטנטית ביקשה לשוחח עם הכומר, אבי המשפחה. "המדריכים בקהילה שאותה הנהגתי התיישבו מולי", משחזר ישי הראל, 46, שאז, לפני כעשר שנים, עוד נקרא מרקו. "הם אמרו לי שמשהו רע עובר עליי. שהם מרגישים שאני כבר לא אותו אדם ולא אותו הכומר שהכירו. הם צדקו". 

כמה חודשים קודם לכן החל ישי להתעמק בהבדלים שבין הנצרות ליהדות. מי שביקשה ממנו לעשות זאת הייתה רעייתו, חנה, 43, שאז נקראה פטריסיה. "כשהחלטתי שאני מתחיל ללמוד את הנושא, ידעתי שאני מתחיל מהתחלה, ממש מבראשית", מסביר ישי. "אמרתי לעצמי שכל פעם שתהיה לי שאלה, לא ארוץ לחפש ישר את התשובות בעולם הנוצרי הכל כך מוכר לי, אלא אפנה לחפש את התשובות בצד היהודי. דרך האינטרנט הגעתי ליהודי בשם אריאל ציון והתחלתי לשאול אותו שאלות באנונימיות. עקרונות היהדות, של אמונה באל אחד ולא בשילוש, של תפילה בלי מתווכים, היו מסקרנים. אחרי לימוד עצמי מעמיק של שלושה חודשים הבנתי שאני כבר לא מאמין בברית החדשה". 

השינויים התיאולוגיים שחווה הראל השפיעו על דרשותיו בפני 120 חברי הכנסייה שבראשה עמד. "לא רציתי לשקר. אבל כבר לא הייתי מסוגל לדבר על ישו. השינוי שעברתי התחיל לחלחל גם לדרשות. לא דיברתי במפורש על היהדות, ניסיתי ללכת בין הטיפות. הרגשתי שיש עליי אחריות כבדה כמנהיג, ואני לא יודע מה לעשות איתה. הייתי במלכוד והתלבטתי אם עליי לחשוף בפני חברי הקהילה את מה שעובר עליי".

ההתלבטות הסתיימה כשהמשלחת דפקה בדלת. "עניתי להם בכנות: 'אתם צודקים. עברתי שינוי. אני כבר לא מאמין בברית החדשה. לא מאמין בישו". המשלחת הגיבה בהלם שהתחלף מהר מאוד בכעס, והודיעה לכומר הסורר שהוא מפוטר ושכל בני המשפחה מתבקשים לא ליצור מגע כלשהו עם מי מחברי הקהילה.

"בבת אחת איבדנו את כל החברים שלנו", מספרת חנה. "במשך שנים היינו מאוד פעילים בכנסייה. הפעילות, החסד, הדרשות היו מרכז חיינו. בדיעבד, אני מודה לאלוהים על החרם הזה. הבידוד גרם לנו לדייק את עצמנו וללמוד עוד ועוד על היהדות".

מה גרם לך לבקש מישי להתעמק בהבדלים שבין יסודות היהדות ליסודות הנצרות?

"זה סיפור ארוך", היא מחייכת והעיניים שלה נדלקות בהתלהבות. "סיפור חוצה יבשות שמתחיל בקולומביה, נמשך בהולנד ומסתיים כאן ביישוב עלי בישראל".

חנה נולדה בקולומביה. אביה נרצח כשהייתה בת שישה חודשים. אמה גידלה אותה יחד עם סבתה, אלוהינה, והעניקה לה חינוך קתולי אדוק. "העולם שלי התחלק בין הבית לכנסייה. אסור היה לי להסתובב בחוץ. חייתי בעולם שיש פחד תמידי מעונשו של אלוהים ומגיהינום", היא נזכרת. כשאמה נישאה מחדש להולנדי, עזבה חנה את מולדתה ואת סבתה ובגיל 14 מצאה את עצמה בארץ חדשה. "הכרתי תרבות אחרת, פתוחה יותר, בלי פחדים. אהבתי את זה הרבה יותר". בגיל 17 צד את עיניה בחור שהיה שקוע בקריאת ספר בקפטריה של בית הספר הסמוך.

זה היה מרקו. 

היא הייתה בת 17 והוא בן 18. בתוך שנה נישאו, למרות שבני משפחתם לא אהבו את הקשר בין קתולית ופרוטסטנטי. במשך שבע שנים, תקופה שבה למדו שניהם עבודה סוציאלית, לא הצליחו להביא ילדים לעולם. התפילות לילד חיברו אותם לכנסייה הפרוטסטנטית ברוטרדם. לצד התפילות הפכו לפעילים בולטים בקהילה, בהתנדבות ובעשייה חברתית. כששתי בנות נולדו לזוג, החיים הפכו למאושרים. דבר לא חסר. בית נאה, משפחה, קהילה, ופרנסה. היא כעובדת סוציאלית עם פגועי נפש. הוא כמרצה בבית ספר לעבודה סוציאלית וכאחד מהמדריכים הראשיים בכנסייה. "לכאורה היה לי הכל. הייתי דוגמה לסיפור הצלחה של הגירה מתרבות של עולם שלישי וקליטה מצוינת באירופה. אבל בתוכי הרגשתי שמשהו לא נכון. שאלה לא החיים שאני רוצה לחיות. אני זוכרת את עצמי מתפללת, אומרת לאלוהים שאני יודעת שהרבה אנשים היו רוצים חיים כמו שלי, ומתנצלת על זה שאני לא שבעת רצון. הייתה עליי אחריות כבדה בעבודה ובקהילה, יחד עם גידול הבנות. נשאבתי אל העומס הזה והמשכתי הלאה".

ב־2007, אז כבר מונה ישי לכומר, משהו החל להיפרם בחייהם. "חלמתי חלום", מספרת חנה. "בחלום הייתי עם בני משפחתי מקולומביה בתוך חדר. עמדנו לפני ארון יפה. הם אמרו לי שזה ארון נעליים, הזיזו את הווילון שסגר את הארון", היא קמה ומדגימה את התנועה. "פתחו את שתי דלתות ההזזה לימין ולשמאל והוציאו מגילות ואז הארון נלקח. התחלתי לבכות בחלום מתוך תחושה שנעשתה כאן טעות קשה. כשהתעוררתי הזעתי והפנים שלי היו רטובות מדמעות. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'אוף איזה סיוט מזעזע היה לי'. לקח לי זמן להתאושש וזרקתי את החלום המשוגע הזה. המשכתי הלאה לחיים העמוסים שלי. אחרי שלושה חודשים חלמתי שוב את אותו החלום ושוב בכיתי ושוב מילאה אותי עצבות גדולה. לא סיפרתי על החלום לישי".

המחשבות על החלום לא הרפו ויחד איתן הדאגה. "כמי שמטפלת באנשים עם בעיות נפשיות, ידעתי שאחד הסימנים למחלת נפש זה בלבול בין מציאות לדמיון. התחלתי לחשוש שאני מפתחת תסמינים של מחלת נפש. מצד שני היו בתוכי קולות שאמרו לי, אל תיתני לחלום ללכת, נסי להבין מה זה אומר על המשפחה שלך. התחלתי לחפש באינטרנט תמונות של ארונות. אני מחפשת ותוך כדי אומרת לעצמי: 'זהו. עכשיו את חולה. את כבר עושה במציאות מעשים בגלל חלום'. אבל זה היה חזק ממני. חיפשתי תמונות עד שמצאתי תמונה של ארון דומה לזה שהופיע בחלומי. מתחת היה כתוב ארון קודש של ספרים יהודיים. בקושי הצלחתי לבטא את המילים". 

חנה התקשרה לאמה, סיפרה לה על החלום ושאלה אותה אם יש למשפחה קשר לארון ספרים יהודי. האם לא ידעה על שום קשר כזה והציעה לחולמת העקשנית להתקשר לסבתה בקולומביה. "התקשרתי לסבתי, ושאלתי אותה אם היא יודעת משהו על היהודים. היא פשוט שתקה במשך זמן ממושך. ואז אמרה לי, אני הולכת למות, בואי להיפרד ממני בקולומביה. אני רוצה לראות אותך".

חנה סיימה את השיחה כשהיא אומרת לעצמה שלא רק שהיא מאבדת את השפיות בגלל חלום, עכשיו היא גם הורגת את סבתה. "נסעתי לשבוע לקולומביה. כשפגשתי את סבתא, שאלתי אותה מה גרם לה להתרגש ככה בשיחת הטלפון. ראיתי שוב איך היא מתרגשת. איך כל הוורידים ביד שלה מתחילים לקפוץ. היא ענתה לי: 'למה את מחפשת צרות, יש לך חיים טובים. יש לך בעל מקסים, שחררי את זה. תרפי'. אמרתי לה שאני לא יכולה להרפות. ואז היא אמרה: 'אנחנו יהודים, אבל עכשיו אנחנו קתולים, אז תשכחי מזה'. ניסיתי לברר למה ואיך, אבל היא לא ענתה. הבנתי שזה לא הזמן ללחוץ". כששבה חנה להולנד, החלה לחפש באינטרנט מידע על היהדות. "הוקסמתי. קראתי מאמרים בספרדית על פסח ושבועות ובשלב מסוים התחלתי להדליק נרות שבת והסברתי לכל בני הבית שאני יהודייה".

"אני זוכרת את עצמי הולכת לבית ספר של הכנסייה ומכריזה שם שאני יהודייה וכל הילדים לא מבינים מה אני מקשקשת. איך יכול להיות שאני יהודייה אם ההורים שלי נוצרים אדוקים", נזכרת יעל, ניקול לשעבר, הבת הבכורה שהייתה אז בת שבע.

ישי: "גדלתי בבית מאוד נוצרי, אבל גם כזה שאוהב את ישראל. ההורים שלי היו שותפים בכל מיני קמפיינים לטובת ישראל. קיבלתי את זה כעובדה שחנה יהודייה, אבל הכל היה מאוד מוזר. בחג המולד היא ביקשה שלא נעמיד עץ אשוח בבית. לא ידעתי מה לעשות. בסוף לא שמנו עץ, אבל כן חגגנו".

חנה: "התחלתי לשאול את עצמי איך אני רוצה לגדל את הבנות. מגיל צעיר האמונה אצלי מבוססת על רגש מאוד עמוק. פעם זה היה בעיקר פחד. היום זו אהבה ואמונה גדולה. השאלות התיאולוגיות השכליות פחות העסיקו אותי. זה היה העולם ששייך לישי. הוא זה ששקוע כל הזמן בספרים. לכן באתי אליו ושאלתי אותו אם הוא יכול להסביר לי לעומק את ההבדלים בין הנצרות ליהדות. אחרי שלושה חודשים ישי חזר עם תשובות. אני זוכרת שהתעוררנו יחד בשבת בבוקר והוא אמר לי, יש לנו בעיה".

ישי: "אמרתי לה שהיא יהודייה, ולכן צריכה לקיים את מצוות התורה ולהתנתק מהעולם הנוצרי — ושגם אני כבר לא רוצה להיות חלק מהעולם הזה. שאני לא רוצה יותר לדרוש על ישו, שאני רוצה להיות חלק מהעם היהודי".

במשך שמונה שנים חיה המשפחה בבדידות מוחלטת בהולנד. מצד אחד נידוי מצד הקהילה הנוצרית, מצד שני ניכור מצד הקהילה היהודית שלא הסבירה להם פנים. "בימות השבוע המשכנו לעבוד, ישי במשרה חלקית כמרצה ואני בעבודתי הקודמת. השבתות הוקדשו למשפחה. נולדו לנו עוד שתי בנות, אנה ושרה, שהצטרפו ליעל ומיטל הגדולות. ניסינו להתקרב בכוחות עצמנו ליהדות, התהליך היה הדרגתי מאוד".

להוריו של ישי לא היה קל לעכל את השינויים ולהתמודד עם הבן שהורחק מהכנסייה, אך עם השנים למדו לכבד את הבחירה שלו. במקביל ניסתה חנה להבין את הסודות של משפחתה. "בסוף ימיה הבאנו את סבתי אלינו להולנד. היא עברה שינוי גדול ונפתחה וסיפרה לנו את הסיפור שלה, שהיה סוד גדול שהם הסתירו מהסביבה ומהילדים. ממציאות שבה פחדה מאוד לדבר על העבר, היא החלה לדבר באהבה ובשמחה על היהדות".

סבה של חנה, עלי מונטרו, והסבתא אלוהינה מרטינס נולדו בהרים, לשתי המשפחות היהודיות היחידות בכפר. בעקבות מלחמת האזרחים בקולומביה שהחלה בשנת 1948 נאלצו לברוח ויחד עם מיליוני אזרחים הם נדדו במשך שנים עד שהגיעו לבוגוטה. בעיר הבירה פגשו נזירות שהסכימו לפרוש חסות עליהם ועל חמשת ילדיהם, בתמורה להמרת דתם. בלב כבד המירו את דתם והותירו מאחור כל קשר לשורשים היהודיים. "מצאו את התעודות של שינוי השם שהם עשו, אבל לאתר תעודות בכפרים שבהם נדדו, שיוכיחו בוודאות את היהדות, זה קשה מאוד".

אחרי כמה ביקורים בישראל ומפגש עם הידיד האינטרנטי, אריאל ציון, תושב סוסיא, החליטה משפחת הראל שמקומה בארץ. לפני שנתיים עזבו הכל, מכרו את הבית והמכונית והגיעו כתיירים ארצה. את הכלבה "נגילה" הקטנטונת לא השאירו מאחור. היא מקשקשת בזנבה בבית הנעים והצנוע ששכרו בעלי. לאט-לאט נגילה מתרגלת אל החום הארצישראלי. בהולנד היה צונן יותר.

"הגענו אל הלא-נודע. אמרו לנו שיש עבורנו דירה בעלי, אז באנו", מספרת חנה. "במשך שבועיים היינו בלי גז וכל יום הגיעה לכאן ארוחה חמה ועוגות בלי סוף. למרות שרשמית היינו רק תיירים, הבנות נקלטו מיד בבתי הספר. אנחנו לא יכולנו לעבוד, אבל הקדשנו זמן ללימוד יהדות ועברית. קיבלו אותנו באופן מדהים. בכל יום שבו אני מטפלת בגינה, אני מתרגשת מחדש מהעובדה שגם אני חלק מהסיפור של שיבת העם היהודי לארצו".

"מי שמלווה את תהליך הקליטה והגיור שלנו בשנתיים האחרונות הוא הרב ישי צור מעלי. אנחנו מאוד מקווים שהגיור יסתיים בימים הקרובים", אמר בשבוע שעבר. "ואז גם נתחתן שוב, הפעם עם חופה וקידושין. כבר קניתי את הטבעת".

"הכל כבר ברוך השם מוכן לחתונה, הבגדים, הקייטרינג. אנחנו רק מחכים לזימון לדיון האחרון של בית הדין. מאחר שקשה להביא תעודות שמוכיחות את הסיפור של סבתי, גם אני והבנות עוברות את התהליך. נתגייר כולנו יחד כמשפחה. רצינו מאוד שזה יהיה לפני חג השבועות, החג שבו קוראים על רות המואבייה שהתגיירה".

ביום ראשון השבוע זה אכן קרה. בית הדין הרבני בירושלים חתם על תעודות הגיור. ברגע המרגש הזה, שנרקם לפני עשר שנים בחלום מוזר, הדיינים והמתגיירים שרו ובכו יחד.

ההתרגשות הגיעה לשיאה אתמול, כאשר ישי וחנה הראל ערכו חופה כדת משה וישראל, רגע לפני החג וישי הנרגש סיכם "ערב חג השבועות, שכולו אהבה לאדם, לאלוהים ולתורה, זה הזמן המושלם לחגוג מחדש גם את אהבתנו".