שישי 19 ביולי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אלעד גרשגורן
    24 שעות • 10.06.2019
    "כשאני עומד עם נשק ברכבת,אנשים רואים חייל של גולני. לא שואליםאם אני יהודי או ערבי"
    ע' מחכה ליום שיסיים את המסלול ויהפוך לגולנצ'יק מהשורה. אז, הוא אומר, יחזור לשכונת ילדותו ויצעד גאה לבית הוריו עם המדים, הנשק, הסיכה והכומתה. בינתיים, בתור המוסלמי הקרבי היחיד במחזור הגיוס שלו, הוא גר בדירת חיילים בודדים והוריו מספרים למשפחה והשכנים שהוא לומד בחו"ל. בראיון מהטירונות מספר ע' למה נלחם להתגייס ועוד כלוחם, איך הוא מתמודד עם גזענות, ומה הרגיש כשהתארח בביתו של מפקד החטיבה
    אתי אברמוב

    על מדי ב' ועם תגיות טירון ירוקות, טוראי ע' לא שונה מאף אחד מהחיילים המקיפים אותו בפלוגה ל' של גולני. חמישה חודשים אחרי שהתגייס הוא עובר כמו כולם אימונים קשים ומפרכים, מדבר עם החברה בטלפון בשעת ת"ש, ואפילו אמו שהגיעה להשבעה יחד עם אביו, לא התאפקה ונכנסה לבדוק איך נראית הפינה שלו בחדר שהוא חולק עם עוד חיילים. ובכל זאת, טוראי ע' אינו חייל רגיל. הסיפור שלו מוכר בכל הבסיס — משק"יות ת"ש מספרות עליו למח"ט, שכמובן כבר הזמין אותו לארוחת שבת בצהריים בביתו הפרטי. ע' עצמו לא מבין על מה המהומה אבל הוא מסכים להתראיין כדי לעודד אחרים כמוהו להתגייס. מבין כלל מחזור החיילים שהתגייסו בנובמבר האחרון, רק ע' ועוד חייל אחד הם ערבים מוסלמים, ומבין שניהם, רק הוא קרבי ובחר לשרת בסיירת. המסתורין תחת הפרטים המזהים, לא נועד כל כך עבורו, כמו עבור בני משפחתו המורחבת, שיודעים מפיה של אמו, כי בנה הבכור נמצא בארץ אירופית, לומד הנדסת מכונות ובעיקרון די מבסוט מהחיים. האמת, איך לומר, רחוקה מאוד מאתרי הסקי בהם חושבים סבו, דודיו ובני דודיו שהוא מבלה.

     

    "אני מכניס אותם בשיחות לאן שאני רוצה", הוא מחייך בביטחון של צעירים יודעי כל. "אם הם אומרים 'בוא נדבר בשיחת וידיאו' אני אומר שהמצלמה מקולקלת. אם אומרים שהם רוצים לבקר אני אומר 'חבל על הכסף, אני כבר אבוא לבקר עוד מעט'. כשסבא ביקש ממני להביא לו טפסים מהאוניברסיטה שבה אני לומד כדי לעזור לי, אמרתי לו שלא חשוב, אגודת הפוטבול שפעם שיחקתי בה עוזרת לי עם הכסף. ביום ההולדת כשרצו לשלוח לי מתנות, אמרתי 'תשלחו לבית של אמא'. אבל הכי מצחיק", הוא נזכר, "ביקשו שאשלח תמונה שלי, וכששלחתי אמרו לי 'אתה מאוד שזוף ובאירופה קר ומושלג, איך זה יכול להיות?', והם צדקו, כי אני הגעתי לצבא לבן אבל כאן מרוב האימונים בשלג נהייתי שזוף".

     

    אז איך יצאת מזה?

     

    "עניתי שאני עושה מכון שיזוף כדי להיראות טוב יותר".

     

    לשכת הגיוס בהלם

     

    ע', בן 20, הוא בנם הבכור של זוג הורים מעיר ערבית מעורבת. האב קבלן בנייה, האם ספרית. יש לו עוד אח צעיר ממנו, בן 18, שבשנה הבאה יתגייס אף הוא לעתודה האקדמית, ושתי אחיות צעירות. נקודת המוצא שלו, הוא מספר בלי להתבייש, הייתה נמוכה. מגיל צעיר אובחן כסובל מבעיות קשב וריכוז. "הייתי ילד מופרע", הוא אומר, "ככה זה בעיר שבה גדלתי, אנשים שם חושבים אחרת. מחפשים בעיות, אפילו אם אתה לא מסתכל עליהם בכלל. לפעמים כשהייתי הולך ברחוב, נער, ילד, היו מציקים לי. אני לא רוצה לחשוב איך היו מציקים לי אם היו רואים אותי עכשיו, כחייל".

     

    בבית דחפו אותו להתקדם ולהגיע להישגים. "עוד לפני שהחלטתי להתגייס, הייתי בטוח שאמשיך ללימודים גבוהים, כדי להיות מהנדס מכונות. אבל לפני זה, החלום היה להגיע לתעודת בגרות. בעיניי, האזור שבו אתה גדל והאנשים שאיתם אתה מסתובב משפיעים עליך, על המטרות שלך, השאיפות והאופי. הרבה מחברי הילדות שלי עובדים בעבודות שחורות, למדו בבתי ספר מקצועיים ולא הוציאו תעודת בגרות, שלא לדבר על תעודה אקדמאית. ואם אין לך תעודת בגרות יהיה לך קשה להגשים את החלומות, להגיע רחוק".

     

    נקודת המפנה של ע' קרתה לפני חמש שנים. הוא רצה אז להשתלב בבית ספר יהודי בעירו כדי להגיע להישגים טובים יותר. כשסורב, החל לחפש אופציות. בסופו של דבר הצליח לשכנע את הוריו לקחת את כל המשפחה ולעבור דרומה, לבאר־שבע. "שמעתי שיש אמריקאים שתרמו כסף כדי שסטודנטים יתרגלו ילדים כמוני אחר הצהריים ויקדמו אותם", הוא אומר. בני המשפחה שכרו דירה בשכונה יהודית, ו־ע' החל ללמוד בתיכון בעיר. אחרי מספר חודשים של לימודים אינטנסיביים הצליח בבגרות הראשונה שלו — בהיסטוריה. במקביל הצטרף לנבחרת הכדורסל של התיכון והחל לשחק גם בקבוצת "נגב פוטבול". אלא שאז הגיע קושי בלתי צפוי. אביו נכנס לכלא על עבירות תנועה חוזרות ונשנות והמשפחה החליטה לחזור לעיר המוצא, כש־ע' נותר לבדו בבאר־שבע. הוא שכר דירה ועבד למחייתו בדוכני מזון ובסופר השכונתי. בינתיים החלו חבריו לשכבה לקבל צווי גיוס. "כולם דיברו על יחידות כמו מגלן, אגוז, סיירת גולני. כשהחברים כבר התגייסו והיו יוצאים שבת הם היו מספרים חוויות מהצוות, הגעגועים לבית ולחברה, ואני שסיימתי עם הבגרויות בגיל 18 הרגשתי שמה שחסר לי עכשיו זה שירות צבאי, כמו כולם".

     

    כשהגיע ללשכת הגיוס, "כי מוסלמים לא מקבלים צו, צריך ללכת ללשכה לבקש", נתקל בסירוב לא צפוי. "אמרתי שאני רוצה קרבי, אמרו לי שאי־אפשר. הם היו בשוק מזה שבכלל רציתי להתגייס. אבל היה שם בחור בשם אכרם שמטפל בבדואים, והוא אמר 'אני אעזור לך'. העניין היה ששקלתי אז 180 קילו וזה לא היה משקל לקרבי. אמרו לי 'לך הביתה, תוריד 60 ק"ג ותחזור'. הקטע של המוסלמי בכלל לא שיחק אצלם".

     

    לא חשבת לעשות קיצור קיבה ולסיים עם זה מהר יותר?

     

    "הייתי בתהליכים וקיבלתי טפסים, אבל כשהבנתי שאם אעשה את הניתוח לא אוכל להיות קרבי, זרקתי אותם. הבנתי שאני חייב לעשות את זה בכוחות עצמי. יצא שקיבלתי מתנה לחיים. הבנתי שהכל אפשרי, זה רק עניין של רצון".

     

    ועוד לא דיברנו מה הייתה התגובה בבית כשהודעת שאתה מתגייס.

     

    "אבא שלי תמך בי. הוא אמר שיהיה לצידי בכל דרך שאבחר, כי הוא יודע שאפשר לסמוך עליי. מגיל 13 אני עובד, מכיר אנשים, מסתדר. אמא, כמו כל אמא, נלחצה בגלל הקרבי. אמרתי לה שאני מאמין במכתוב. הסברתי שאני רוצה להגן על המדינה שלי".

     

    אז אם ההורים תומכים, מה בעצם הבעיה כיום להגיד שאתה חייל?

     

    "האזור שבו גדלתי מאוד בעייתי. לי ממש לא היה אכפת, מצידי שכל העולם יידע שאני משרת בצה"ל, אבל עשיתי את זה בשביל אמא שלי. היא פוחדת, ואמרה לי: 'זה התנאי היחיד שלי, שלא יידעו לאן אתה הולך. אני אגיד שאתה בחו"ל'. עניתי שאין בעיה. אני לא רוצה שהיא תכעס עליי".

     

    ואף אחד לא שם לב? אנחנו מדינה קטנה, אנשים נפגשים.

     

    "אל תשכחי שחמש שנים לפני כבר הייתי בבאר־שבע, כך שלאט־לאט נעלמתי לכולם מהעין. מראש לא רציתי את הבלגנים, הריבים, המכות. רציתי להתרחק. אם הייתי נשאר זה היה לוקח אותי אחורה".

     

    שבת עם המח"ט

     

    לפני ארבעה חודשים וחצי, ב־28 בנובמבר 2018, הגשים ע' את החלום והתגייס לצה"ל. השיבוץ: גולני. בדרך לסיירת. "כשנלחמתי להתגייס לקרבי נתנו לי כמה אופציות", הוא מספר. "כפיר, גולני, הנדסה קרבית. גולני זה משפחה, המפקדים מאוד תומכים בי, דוחפים אותי. לא מוותרים לי על שום דבר, ואני אוהב את זה. אני מרגיש שעוזרים לי יותר, דווקא בגלל שאני לא מחויב להיות כאן. יש לי שיעורים עם מדריכת כושר. אנשים יכולים להגיד לי: 'תתאמן בשעת ת"ש', אבל הם עוצרים את הלו"ז שלהם בשבילי, ואני מאוד מעריך את זה. גם ברגעים הכי קשים אני לא מצטער שאני כאן. אני מרגיש שהכרתי אנשים שיישארו איתי גם אחרי".

     

    הראיון נערך באישור בעת הפעילות. בארוחת הצהריים מגיעים חיילים מפלוגות אחרות, שואלים את מי מראיינים. כשאנחנו עונים ע', הם מנידים ראשם. כולם מכירים את השם הזה. "לא את כולם אני מכיר, אבל בחיים לא שמעתי אמירה גזענית כלפיי, גם לא בצחוק", הוא אומר. "אני מתפלל חמש פעמים ביום, ולידי תמיד יש מישהו שמניח תפילין והכל מסתדר. אני צם ברמדאן והם צמים בחגים שלהם".

     

     

    צילום: אלעד גרשגורן
    צילום: אלעד גרשגורן

     

     

    די ברור היה ששמו של ע' יגיע חיש מהר לאוזניו של מח"ט גולני שי קלפר. "המח"ט אמר למש"קית ת"ש: 'תביאי לי חייל שיש לו סיפור מיוחד, אני רוצה להזמין אותו אליי הביתה לארוחת שבת בצהריים'", ע' עדיין מתרגש. "ישבתי עם הילדים שלו, אחיו, אשתו. הרגשתי אחד מהמשפחה. אחר כך בהשבעה הוא העניק לי ספר: 'תיאום כוונות'. עדיין לא התחלתי לקרוא, כי אנחנו בעומס עצום של אימונים אבל הוא בטוח מעניין ועוד אקרא. בהשבעה שבה היו הוריי הוא הצטלם איתם, אמר לי 'כל הכבוד', שאל איך המפקדים מתייחסים ואם הכל בסדר, וזה מחזק. הוא אדם כמונו, צנוע. החבר'ה יודעים שהייתי אצלו, גם הם מזמינים אותי אליהם הביתה, ואני מזמין לדירה. זה מפריע שאני לא יכול להביא אותם לבית האמיתי שלי אצל אמא ואבא, אבל זה חלק מהוויתורים".

     

    עם גיוסו עזב ע' את באר־שבע ועבר לדירה צבאית בפתח־תקווה, אותה הוא חולק עם עוד חמישה חיילים בודדים. אף אחד מהם אינו קרבי או מוסלמי, כמוהו. הוא אמנם מגיע אליה מעט מאוד, כי היציאות שלו אינן תכופות, אבל בשבתות שהוא כן יוצא, הוא מרגיש היטב את החוסר. "אני לא בא למשפחה, רק הם באים אליי. לחדר שבו גדלתי לא נכנסתי כבר שנים. אמא מביאה לי קופסאות עם אוכל, לוקחת לי את הכביסה. את הבגדים הרגילים מכבסת בבית, את המדים שמה במכבסה. הייתי יכול להמשיך לגור אצל ההורים, להגיע הביתה על אזרחי, ולצאת ביום ראשון בבוקר על אזרחי. אבל מה פתאום? רציתי להשוויץ במדים שלי, בנשק. אני רוצה לסיים מסלול וללכת בגאווה עם סיכה על החזה. הרי זה לא ייתכן שבצבא אני לובש את המדים של הסופרמן ובבית, בשכונה, אני אוריד. הרבה רוצים להגיע לקרבי ואני הצלחתי, ואין סיבה שאסתיר את זה. כרגע אני מרגיש שאני מתחבא וזו הרגשה לא טובה, כאילו עשיתי משהו רע".

     

    "להגן על המדינה, ביחד"

     

    לדבריו, בחר לגור בדירה צבאית בפתח־תקווה כי שם המראה של חיילים שחוזרים לשבת עם המדים ושאר האקססוריז אינו חריג ואפילו מוערך. "היה איזה יום שלדירה הגיעו שתי בחורות שמביאות אוכל לחיילים הבודדים. אני בדיוק הגעתי כשהן עזבו והילדים שלהן שהיו איתן ביקשו שנצטלם עם המדים והנשק. את יודעת איזו הרגשה טובה זו בשבילי, שאני משרה ביטחון על אנשים, כשאני עומד עם נשק בתחנת הרכבת או באוטובוס? הם לא שואלים אם אני יהודי או ערבי. הם רואים מולם חייל של גולני".

     

    ואז אתה פותח את הפייסבוק וקורא את הפוסט של רותם סלע, ואת ביבי עונה לה שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של היהודים בלבד, ושומע את איתמר בן־גביר ומיכאל בן ארי מדברים נגד ערבים.

     

    "אני לא מכניס את הפוליטיקה לשירות הצבאי שלי. אני אזרח ישראלי. פה בפלוגה, לא מעניינת אותנו פוליטיקה. פה אנחנו מדברים בשפה של משימות, וכרגע המשימה היא להגן על המדינה, ביחד. אנחנו קבוצה, לא נלחמים בעד יהודים או בעד ערבים".

     

    ובכל זאת, אתה לא יכול להיתמם מול המציאות. אפליה, גזענות, חיילים דרוזים שלא מכניסים לברים, ערבים שלא מוכנים להשכיר להם דירות. קריאות גנאי של "בית"ר נקייה מערבים".

     

    "אני אישית לא חוויתי גזענות. יש ויש, ואני לא אגיד לך שאין. יש ערבים בעייתיים, יש יהודים גזענים. לא כולם אותו דבר. כשהייתי בכיתה ו' ילד מהכיתה אמר: 'שימותו כל הערבים, שישרפו'. אני עניתי לו: 'יש לי חברים יהודים, ואני לא אגיד עליהם דברים כמוך', והוא התנצל. זה נושא מורכב וכשבאתי לצבא החלטתי להשאיר את זה בצד. אני בעיקר מתראיין כי אני רוצה שהסיפור האישי שלי, של המוסלמי הקרבי היחיד במחזור הגיוס שלו, יגיע לבכירים בצבא, כדי שיידעו איך להתנהל עם האוכלוסייה הערבית, שישנו את היחס כלפיהם. אני חושב שהרבה ערבים צריכים להתגייס אבל לא יודעים בכלל איך להתחיל, ולאחרים אין את כל המידע. את זה אני רוצה לשנות".

     

    לך עצמך יש קרובים ברשות הפלסטינית?

     

    "כן, יש לי קרובים בחברון. הם לא יודעים עליי, אבל אין לי שום בעיה עם זה. וזה לא אכפת לי שיגידו שאני בוגד או משת"פ".

     

    פגשת בעצמך חיילים מוסלמים אחרים?

     

    "כן, הכרתי מוסלמי שהיה כבר חצי שנה בצבא, וסיפר לי שהוא נכנס לכפר עם המדים והנשק למרות שמסתכלים עליו עקום. הייתי מבסוט ממנו, אבל הוא לא קרבי. היה מישהו אחר שכבר סיים ואמר: 'מה אתה צריך את זה, לא שווה', אבל לא הקשבתי".

     

    בעוד חודש עם סיום המסלול המפרך, יקבל טוראי ע' את הכומתה ויהפוך לגולנצ'יק מן המניין. אז, החליט, הוא יתחיל להגיע הביתה לעיר שבה גדל עם מדים, סיכה, כומתה ונשק. "כי אז אני יכול להגיד וואלה, הצלחתי. יש לי הוכחות. יש הרבה שיושבים בבית, יוצאים לבלות, עושים שטויות, אני פה שומר על הבית. מתי שמגיע טיל, הוא לא מבדיל בין בית ערבי ליהודי. וגם מחבל שדוקר לא שואל את הקורבן אם הוא יהודי או ערבי".

     

    איפה אתה רואה את עצמך עוד עשר שנים?

     

    "חי בארץ, נשוי למוסלמית. למרות שאני יכול לראות את עצמי גם חי עם יהודייה. כל אחד יחיה בדת שלו ונגדל יחד את הילדים. אני רוצה לחנך את הילדים כמו שאני גדלתי: שאנחנו בני אדם וצריכים לחיות יחד בשלום. כמובן שאני רוצה שגם הם ילכו לצבא, כי אני יודע מה זה עושה לבנאדם. בטווח היותר קצר, אני רוצה להיות מ"כ, לחנך חיילים, להשפיע על האוכלוסייה המוסלמית. אני רוצה שיהיה אחוז גבוה יותר של מתגייסים מוסלמים. כשאסיים את המסלול, אוכל לעמוד מול כל העולם ולהגיד: 'התגייסתי ותראו לאן הגעתי'. ואנשים לא יגידו: 'הוא מערבב אותנו'. כי אני כמוהם, ואם אני הצלחתי אז גם הם יכולים. אישית אני מכוון הכי קרבי והכי גבוה שיש. אפילו להיות מח"ט גולני". •

     


    פרסום ראשון: 10.06.19 , 19:47