כאן דוד אבידן, נא השאירו הודעה מוקלטת

את דוד אבידן הכיר אורי דרומר קודם כל על תקן בליין. "בשנות ה־80 ראיתי אותו מסתובב במועדונים בתל־אביב. לפעמים במה שהיה פעם 'הקולוסיאום'. הוא בנה לעצמו דימוי של בליין כי זה מה שאיש העתיד צריך לעשות. אבל באותה תקופה הוא כבר היה קצת עייף, מעט חיוור, רזה מדי. חלק מעולם של אנשים שרוצים עוד", מספר דרומר. "קצת לפני מותו, כשהייתי בן 22, דרך עשן סיגריות ומוזיקת גראנג' של שנות ה־90, החלפתי איתו כמה משפטים מתנצחים שגילמו את פער הדורות בינינו. אמרתי לו אז שאני לא אוהב את השירה העברית, והוא השיב לי שכנראה השפה העברית לא אוהבת אותי. המילים האלה מהדהדות בי עד היום".

מאז המפגש ההוא חלפו כמעט 30 שנה. אבידן נמצא מת ב־1995. דרומר - סולן להקת דורלקס סדלקס בעבר, והיום אמן בין־תחומי וחוקר תרבות - לא התעניין אמנם בשירה, אבל מפגש מאוחר עם היצירה החזותית והקולית של אבידן גרם לו להתוודע גם לשירתו הכתובה, והדליק אותו להמשיך לחקור. את תוצאות המחקר הממושך הזה, שנים של נבירה בארכיונים ובעיזבון, אפשר לראות מהשבוע במוזיאון תל־אביב, בתערוכה 'נביא מדיה' - תערוכה יוצאת דופן שמתמקדת ביצירתו הווקאלית והוויזואלית של אבידן משנות ה־60 ועד שנות ה־80.

קולאז'ים, איורים בטושים ובפחם, תקרינים שנוצרו במכונת זירוקס, סרטים אוונגרדיים - מוצגים בתערוכה על רקע קולו של אבידן, בוקע מרמקולים נסתרים, מעמדות האזנה אקוסטיות וממכשיר טלפון וינטג'י שמשמיע את המשיבון הקולי של המשורר המנוח: "כאן דוד אבידן. קצת עסוק ברגע זה. נא השאירו לי הודעה מוקלטת. לרשותכם 40 שניות הקלטה - לא הרבה אבל גם לא מעט". ולצידם, שווים בין שווים, מוצגים המכשירים שאיתם עבד - מכונת כתיבה חשמלית אדומה, מכשירי הקלטה מסוגים שונים, עשרות קלטות, וגם המזכירה האלקטרונית שלו.

"המכשירים של אבידן הם חלק בלתי נפרד ממנו ומהתפיסה שלו", אומר דרומר. "בגיל 17 הוא הפסיק לכתוב בכתב ידו ועבר למכונת כתיבה, וכשהגיעו לארץ מכונות הכתיבה האוטומטיות הוא עבר אליהן. בעצם הוא עוזב את הגוף שלו, את היד האוחזת בעיפרון או בעט. ניסיתי לחשוב מה קורה לבן־אדם כשהוא עובר למכונת כתיבה, איך התודעה שלו משתנה?"

תשובה אפשרית נותן אבידן בראיון לגדעון סאמט מ־1963, שמופיע בספר התערוכה: "אני חושב שיש השפעה די מרחיקת לכת לכתיבה במכונת כתיבה. אדם הרכון על צידו ורוכן במאמץ נתון בהכרח לקצב אחר של תחושות וביטוי מאשר אדם היושב זקוף כמעל פסנתר".

"מכונת כתיבה חשמלית לא הייתה אז לכל אחד", אומר פרופ' גבריאל מוקד, שהיה מחבריו הקרובים של אבידן. "הוא מאוד אהב את זה, וגם על מכשיר פקס הוא הוציא המון כסף וניצל אותו בצורה מופלגת. אבידן נפל מת על סף עידן אלקטרוני גדול, לפני עידן הסמארטפונים והאפליקציות. לו היה כאן היום הוא כנראה היה חוגג חגיגה גדולה".

ד"ר ענת ויסמן, שיחד עם ד"ר דוד וינפלד ערכה את ארבעת כרכי 'כל השירים' של אבידן, מוסיפה: "עוד לפני המצאת הטלפונים הניידים אבידן לא היה מוכן למגבלה הזאת שאפשר לתפוס אנשים רק בבית. כשהוא היה מנסה להשיג מישהו, הוא היה מחפש אותו בכל העיר - מתקשר לכל בתי הקפה, לכל המקומות. הוא הבין את המגבלה של הטלפון הנייח, ומכיוון שלא הייתה הטכנולוגיה, הוא ייצר אותה באופן ידני. בכלל, כל מיני פעולות שהוא עשה, שנראו אז מגוחכות, התבררו כפעולות קדם־טכנולוגיות לחידושים שהמציאו אחר כך. כמו שב'הפסיכיאטור האלקטרוני שלי' הוא חוזה בשנות ה־70 שלכל אחד יהיה מעבד תמלילים בבית".

"'נביא מדיה' זו כותרת מצוינת", מסכים גם המשורר והחוקר גלעד מאירי. "זה משהו שנוגע לא רק לאמנות הוויזואלית של אבידן, כמו שרואים בתערוכה, אלא פועל יוצא של מה שהוא עשה בשירה שלו. כי מה המדיה צריכה כל הזמן? חידושים. ובשירה של אבידן אחת התמות הכי חשובות היא הדינמיות. הוא הבין שהדינמיות והחדשנות הן חלק מלהיות שייכים לעידן המדיה, ולכן הוא למעשה הנביא של כל שירת ראשית המילניום - 'מעין' או 'הבה להבא', למשל. יש לו המון ממשיכים מובהקים".

השלב הבא באבולוציית המכשירים של אבידן, אחרי מכונת הכתיבה החשמלית, היה המעבר לדיקטפון. "באמצע שנות ה־60 הוא מתחיל להסתובב עם מכשיר הקלטה, דיקטפון, ומקליט כל דבר בצורה אובססיבית", אומר דרומר. "אם יש רעיונות שעולים לו בראש, הוא מדבר אותם. אם יש לו שיר, הוא מקליט אותו. ציפורן לוטם, אם בנו של אבידן, סיפרה לי שזה היה פשוט בלתי אפשרי לישון לידו בלילה כי כל הזמן הראש שלו קדח - הוא היה מתעורר, מקליט פתאום משהו, וחוזר לישון".

"ככה הוא עבד", מספרת לוטם, מי שממונה על עיזבונו של אבידן. "זה לא כמו הדימוי שיש לנו של משורר שיושב וכותב בכתב יד את השירים שלו. הוא לא היה אדם כזה. את רוב השירים שהוא כתב הוא בכלל הקליט, ורק אז הם נכתבו, מתוך ההקלטות. הוא כל הזמן היה צמוד לדיקטפון, זה תמיד היה לו בכיס, והיו לו כל מיני שמות חיבה לזה. הוא היה מוקף במכשירים כאלה, והוא התייחס אליהם לא כחומר מת, כמשהו חיצוני. מבחינתו הם היו מין אקסטנציה של הגוף, ישות חיה".

יחסיו הצמודים של אבידן עם הדיקטפון הולידו עשרות קלטות, 150 שעות מוקלטות שמצא דרומר בארכיון, ובהן בין היתר שירים מוקלטים, שיחות טלפון, קולאז'ים של סאונד, שיחות של אבידן עם סטודנטים וראיונות שערך, למשל עם יצחק בשביס־זינגר. "התערוכה הייתה אמורה להתמקד בעבודות הוויזואליות של אבידן, בסרטים שלו, באמנות ובקשר שלה לשירה שלו", מספרת עדי דהן, שעזרה לאצור את התערוכה. "אבל כשהתחלנו לשמוע את הקלטות הבנו שיש שם חומר מאוד רלוונטי, ואני חושבת שארכיון הקלטות הזה עדיין לא מימש את הפוטנציאל שלו".

אחת ההקלטות שהתגלגלה אל התערוכה היא הקלטה מטריפ האל־אס־די של אבידן, שבעקבותיו נכתב 'דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד' (1968). כשקוראים את הטקסט בזמן ההאזנה, אפשר לראות את השינויים שנוצרו במעבר מההקלטה לטקסט הכתוב. בשונה ממרבית המשוררים, אבידן אמנם לא השאיר אחריו טיוטות כתובות לשירים, אבל בקלטות, מסביר דרומר, שמורות למעשה הטיוטות. חומר הגלם.

"אבידן מדבר על עצמו כמשורר חד־טיוטתי, כמדיום - ברגע שהוא כותב, זה הדבר. והדיקטפון הוא דיקטטור במובן הזה, כי מה פתאום שאבידן הגאון ידבר שירה ויהיה צורך לתקן את זה?" אומר מאירי. "וברור שהוא תיקן. אבל הוא רואה את הדיקטפון כסוג של פיהרר. 'פון דיקטה' זה דמות בשירה שלו. לכן גם העבודה עם עורך היא דבר מאוד נדיר אצלו".

בספרו 'הר געש סימפטי: פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן' מאירי מתאר איך כל זה משפיע על כתיבתו של אבידן: "הדיקטפון משקף את צמצום הפער בין החיים לטקסט ואת האוטומטיות של המכונה. הוא מכניס לכתיבה ספונטניות, מקצב, גמישות, אקספרימנטליות, שחרור ואנרגיה, שמקורם בדיבור השוטף, אך תכונות אלה גם לוקות בחוסר משמעת, רישול, חספוס, עומס ורדידות. הדיקטפון הוא ביטוי למעבר ההדרגתי לשפה יותר דיבורית ולתבניות פחות מורכבות, שמלוות את התפתחות שירתו המאוחרת".

"הדיקטפון אצל אבידן הוא אמצעי ליצור משהו שלא נדרש לסטטיות של הכתיבה", אומרת גם ויסמן. "כמו שהרבה פעמים באמנויות אוונגרד יש ניסיון שהדברים לא יהיו עשויים מדי, לא לקבע אותם במבנים סופיים, אז הדיבור לדיקטפון זו אפשרות לא להיות מיד בתוך טקסט. זה מאפשר לדיבור, למחשבה, להמשיך להתגלגל ולהשתחרר בלי לעצור. בעולם הספרות אני כל הזמן צריכה להסביר את ההקשר של היצירה של אבידן לאמנות הניסיונית - לדאדא, לוורהול, לאוליפו, למוזיקה הקונקרטית, כל הדברים שהם בעצם נקודת המוצא של התערוכה. כבר בשנות ה־50 רואים אצלו את הניסיוניוּת הזאת כשהוא לוקח את השירה שהייתה לפניו, השירה של אלתרמן למשל, ונותן לה לדבר בשפה עדכנית. מסמפל את העבר.

"אבל כל היזמוּת הנסיונית שלו בשטח האמנות הפלסטית, בטלוויזיה, בקולנוע האבידני של סוף שנות ה־60 וה־70, במעבדה למוזיקה אלקטרונית שהוא מקים - היא לא עושה את המעבר מהמעבדה ל'תעשייה אווירית', כמו שאבידן מכנה את זה. הוא לא באמת הופך להיות אמן פלסטי או במאי קולנוע. המדיום שלו הוא המילה, ועל המצבה שלו חקוק השיר 'אָדָמִלָּה'".

"אין ספק שהתערוכה חשובה מבחינה תרבותית, ספרותית, ומבחינת ההיסטוריה של התפתחות הספרות בארץ", אומר מוקד, "אבל יכול להיות שהיא פחות חשובה כאמנות חזותית נטו. שהרי אבידן בשום מקרה, למרות שאולי הוא חשב כך, לא היה אמן חזותי מרכזי. אנשי קבוצת '10+', רפי לביא ויואב בראל, אימצו את דוד בשנות ה־60. הוא הציג איתם בגלריה 'מסדה' בתל־אביב ובמקומות אחרים, והם לא אמרו לו, 'אתה פחות חשוב'. אבל בלי ספק, מעלתו כמשורר היא מעל ומעבר לכל תחומי עיסוקו, גם אם הוא לא אהב את התואר 'משורר' וכינה את עצמו 'רב־אמן של טקסטים'".

אם ההקלטות הן "התת־מודע האבידני", כמו שמאבחן דרומר, כנראה מגולם בהן גם סופו העצוב. והמצב הנפשי שקדם לו.

"הוא היה משורר טוטאלי", אומרת ציפורן לוטם. "כמו שאת מדברת איתי עכשיו, ככה הוא דיבר שירה. גם כשמדברים על ארוחת ערב. זה לא שאם היה לו משהו חשוב להגיד אז הוא היה לוחץ על הכפתור ומקליט. לא. הוא כל הזמן היה במצב שכל דבר שנאמר, וכל מחשבה שלו הם שיר. רוב האנשים מתנהלים מרגע לרגע, מעבירים את הזמן, ואצלו זה היה אחרת: כל דקה היא דקה חד־פעמית. הוא כל הזמן היה בתודעה ערה מאוד, וכמה זה מתיש. כמה זה מעייף. אני לא מכירה הרבה אנשים שיכולים לשרוד באינטנסיביות כזאת - גם כשאתה הולך לישון אין רגע דל. הוא היה צריך לשרוד בתוך העוצמות האלה, והוא שרד ככה 61 שנה. אני לא הייתי שורדת ככה שלושה ימים".

"הוא משורר שיכול לכתוב מחזורים של 80 שירים, שלאו דווקא יש קשר ביניהם, ולמה? מאיפה זה מגיע? זה מגיע ממחשבת ערוץ התקשורת שצריך להיות כל הזמן און־ליין", אומר מאירי. "אתה לא יכול לעצור את השידורים כי אין מה לשדר. זה כמו דופק הלב של אדם. אם הלב עוצר אתה מת. מי שלא מפרסם, שלא שולח תוכן, לא קיים. ובמציאות העכשווית זה מאוד ברור: אם אתה לא מפרסם הרבה בפייסבוק, אתה לא קיים".

"זו הייתה המלחמה שלו בדיכאון", אומרת ויסמן. "הוא נלחם בדיכאון באמצעות סמים ותרופות, אבל גם באמצעות התזזית הזאת. כי כשאתה נשאר במקום ומשתהה אתה צריך להתמודד עם מה שמופיע ברגע זה, ומה שמופיע יכול להיות תחושות של אבדון, של סופיות, של כאב בלתי נסבל. כשאתה זז אתה יכול אולי להתעלם מזה.

"הדיכאון כמובן לא מדובר בשירה שלו. מדי פעם אפשר למצוא שם צפנים של כאב, אבל אצל אבידן הצורה עצמה היא ביטוי של הכאב. זה מה שאנשים לא מבינים באמנות אוונגרד. הם אומרים, 'זו אמנות שכלתנית', אבל זו לא שכלתנות - זה לעשות דברים עם הכאב דרך הלשון. השיר 'דיבורים' - 'דיברתי איתך על ילד ודיברת איתי על אהבה/ דיברתי איתך על אהבה ודיברת איתי על מין' - זה הרי שיר שמתאר את הכאב של אי־התקשורת בין אנשים. אבל הוא עושה את זה באמצעים צורניים. הוא לא נותן את הפצע שלו תמורת ההכרה, לא אומר את הדברים, אלא פשוט עושה אותם - את הרצון לדייק עד כדי הכאבה, את החזרתיות הדיכאונית, אי־המנוחה הזה, אי־ההבנה".

"הוא היה אינדיבידואל חד־פעמי כזה, וכמה מקום נשאר שם לעוד אנשים? לא הרבה", מסכמת לוטם. "לדאוג לאוכל, להחליף חיתולים - כל הדברים הטריוויאליים, הבינוניים של החיים, שהם אלה שעושים את החיים ומחזיקים אותם - הוא לא היה שותף לזה. ובסופו של דבר זה באמת לא היה אפשרי. אחרי שלוש שנים ביחד הייתי חייבת לארוז את עצמי ולהתרחק. היה מאוד קשה לחיות עם דוד אבידן, ועוד לפני זה - לדוד עצמו היה קשה לחיות עם דוד אבידן". •