ברגע אחד הוא נעלם לנו

דורה קוזק | אמא של יונתן ז"ל, שטבע בגיל שלוש שנים וחודש

בני, יהונתן קוזק ז"ל, טבע בבריכה בקיבוץ אפק באמצע חתונה משפחתית. זה קרה לפני כשנה וחצי כאשר יהונתן היה רק בן שלוש שנים וחודש — היו לנו איתו 37 חודשים של אושר צרוף — בדיוק חודש לאחר החלקה שלו. ברגע אחד הוא נעלם לנו. חיפשנו אותו בכל המקומות מסביב לבריכה, עד שמצאתי אותו בתחתית הבריכה.

כמשך שבוע הרופאים ואנחנו נלחמנו על יהונתן שלנו. לאחר כשלושה ימים נקבע שיהונתן נמצא במוות מוחי. סירבנו לקבל את רוע הגזירה וביקשנו לא לנתק אותו מהמכונות. דיברו איתנו על תרומת איברים אך סירבתי לשמוע על כך — זו באמת התחנה האחרונה שממנה כבר אין דרך חזרה. לאחר כיומיים, כאשר הבנו שאין כל סיכוי והנס הזה לא יקרה לנו, החלטנו בהתייעצות משפחתית לתרום את איבריו של יהונתן שלנו, כדי שמשפחות אחרות יוכלו להמשיך בחייהן.

מאז האירוע החיים שלנו הפכו לרכבת הרים משוגעת, כאשר כל יום הוא התמודדות חדשה. יש לנו שלוש בנות מקסימות אשר זקוקות לנו, ואנחנו כהורים חייבים לספק להן את היציבות בחיים וגם להראות להן כיצד מתמודדים עם אתגרים קשים ובלתי צפויים בחיים.

בהתחלה זה היה קשה מנשוא. עברנו את השבעה, וגם אחריה המשפחה והחברים הקרובים לא עזבו אותנו לרגע, אך ההתמודדות האמיתית היא בלילות כאשר כולם הולכים ואנחנו נשארים עם הזיכרונות, הכאבים, התמונות והשאלות הבלתי נגמרות של למה, ואילו הייתי עושה כך או אחרת, אם רק הייתי רצה לשם קודם, ואם כך... ואם רק היה נפצע הייתי מוכנה לתת כל חלק מהגוף שלי בכדי להציל אותו, רק שיהיה פה איתנו עכשיו.

בסופי שבוע וערבי חג הקושי גדול במיוחד. בכל פעם הייתי יושבת ובוכה וחושבת שהייתי מלבישה אותו בחולצה לבנה ובמכנסיים יפים, מסרקת את התלתלים הזהובים והרכים שלו. ובמקום זה אני הולכת אל הקבר שלו ומדליקה עוד נר וממררת את נשמתי בבכי וגם רוצה להצטרף אליו.

אבל אין לי ברירה. יש שלוש בנות, בעל והורים שכבר חוו אובדן כל כך קשה. איך אפשר להיות אגואיסטית ולחשוב רק על עצמי? האם אני יכולה להוסיף עוד על הקושי שלהם?

לאט לאט מתמודדים עם הכל. כל יום מציב אתגר חדש, כל אחד מאיתנו חווה את הקשיים שלו שבאו לידי ביטוי באופן שונה, ובמקרה הצורך עירבנו אנשי חינוך ומקצוע שלמזלנו נמצאים שם בכל רגע. מניסיוני, אני ממליצה להורים אחרים במצבנו לקבל את העזרה בשתי ידיים. אנחנו נמצאים בקבוצת תמיכה של אד"י, שבה כל המשתתפים מבינים האחד את השני גם בלי מילים. הפכנו ממש למשפחה חמה, עוטפת ותומכת.

אני כותבת מדם ליבי. הכאב קשה מנשוא, הכאב אינו נעלם. כל מקרה של ילד שטבע מחזיר את הזיכרונות, מציף מחדש את התמונות. העיניים דומעות והלב שוב נכמר על ההורים והמשפחה שתצטרך ללמוד לחיות עם האובדן, להתמודד עם רכבת ההרים הרגשית, ללמוד שוב לחייך ולהבין בסופו של דבר שהחיים נמשכים עם הכאב, העצב והחיוך המזויף — אך לאט לאט חייבים למצוא את תעצומות הנפש להמשיך ולחיות, לקום בבוקר בשביל הילדים שנשארו ובאמת צריכים אותנו. גם להם קשה, הם זקוקים לתמיכה ולהבנה ולחיבוק. וכולנו ביחד בוכים, צוחקים וממשיכים הלאה.

מחבקת אתכם מעומק הלב והנשמה,

דורה קוזק, אמא של יהונתן ז"ל, שהלך לעולמו בגיל 37 חודשים

ונסה וקרלוס בן־סימון עם תמונת בנם יעקב ז"ל | צילום: הרצל יוסף

שנתיים ואין תשובה

ונסה בן־סימון | אמא של יעקב ז"ל, שטבע בגיל תשע 

הבן שלנו, יעקב, טבע לפני שנתיים בבריכת שחייה במרכז הקהילתי בית יציב בבאר־שבע. רק לפני שבועיים העבירו את תיק החקירה לפרקליטות. אין לנו מילים לתאר את מה שעובר עלינו מאז האסון. עד היום אין לנו מושג מה קרה בבריכה. עד היום לא דיברו איתנו. אנחנו לא יודעים מה ממצאי החקירה. כמעט שנתיים — ולא קיבלנו שום תשובה.

באותו יום חגגנו בבריכה את יום ההולדת של ונסה יחד עם החברים. יעקב בילה עם החברים שלו. פתאום קראו לנו ואמרו שקרה משהו ליעקב. אנשים שמו לב שהוא היה בתוך המים והוציאו אותו. המצילים הגיעו אחר כך. זה מה שסיפרו לנו. היו שני מצילים, אחד מבוגר שדיבר בטלפון ועוד אחד שביצע ביעקב החייאה. היה שם דפיברילטור אבל אף אחד לא ידע איך להשתמש בו. הבן שלנו ידע לשחות. אנחנו רוצים להבין למה הוא טבע. עד היום אנחנו לא יודעים מה באמת קרה לו.

נכון להיום, אנחנו מתכננים להגיש תביעת נזיקין נגד האחראים על מותו. אלא שעד שלא נקבל את חומרי החקירה לא נוכל להתחיל בהליך האזרחי. אין לנו תשובות ברורות מהמשטרה או מהפרקליטות. אנחנו נכנסים לעונת הקיץ השלישית מאז שיעקב טבע, ואי־אפשר עדיין להסיק מסקנות או לשפר את מה שדרוש שיפור.

קשה לתאר מה עובר עלינו. זה משהו שילווה אותנו כל החיים. עכשיו אנחנו שומעים בחדשות על ילדים שטבעו. אין לנו איך לתאר את מה שעובר עלינו. פשוט אין לזה מילה. עד עכשיו אנחנו לא מבינים שהבן שלנו לא איתנו. זו האמת. רק הורים שאיבדו את הילדים שלהם יכולים להבין את המצב שלנו. שנתיים אחרי — ולא יודעים מה קרה. איפה היו המצילים, למה הם לא ראו. וזה מה שכואב לנו. אנחנו כל הזמן חושבים על זה. אנחנו רק רוצים לומר להורים אחרים: שימו לב. אנחנו שמנו לב. ועדיין זה קרה.

אין לנו תשובות ברורות מהמשטרה או מהפרקליטות. אנחנו נכנסים לעונת הקיץ השלישית מאז שיעקב טבע, ואי־אפשר עדיין להסיק מסקנות או לשפר את מה שדרוש שיפור

דקלה אזרן עם בנה אלעד ז"ל

לזכור את הילדים

דקלה אזרן | אמא של אלעד ז"ל, שטבע בגיל שנתיים ושמונה חודשים 

ב־26 באוקטובר 2017 בני אלעד ז"ל, בן שנתיים ושמונה חודשים, מצא את מותו לאחר שאיבד את ההכרה באמבטיה בבית. לעולם לא אשכח את היום הנורא ההוא, היום ששינה לנו את החיים והכניס בהם המון כאב וגעגוע.

הרופאים נלחמו על חייו של אלעד במשך שבועיים. בסופם התבשרנו כי בננו האהוב אינו עוד עימנו. ההנצחה הגדולה שלו הייתה ההחלטה לתרום את איבריו ולהציל חמישה אנשים שנזקקו להם. זו החלטה קשה, אך מהרגע שקיבלנו אותה היינו שלמים עימה.

שמעתי את החדשות הקשות מהימים האחרונים, על ההורים שילדיהם טבעו ונלחמים כעת על חייהם. אין מילים שיכולות לתאר את הכאב: הדבר הנורא מכל הוא לאבד את היקר לך מכל. אני מבקשת לחזק את כולכם.

אתם נמצאים בסיטואציה קשה, כואבת. היינו שם בתוך הכאב הנורא הזה. בתוך כל ההתמודדות הזאת למדנו כי החיים חזקים מאיתנו והם ממשיכים. חשוב שתדברו על ילדיכם, תספרו עליהם, תזכירו אותם ותנציחו את זכרם. זה המעט שנותר לעשות.

להורים שעוד נלחמים על חיי ילדיהם - אל תחדלו להאמין. תהיו שם אחד בשביל השני, תתמכו ותחזקו. מחזקת אתכם באהבה, מתפללת למען יקירכם ושולחת לכם חיבוק גדול.

דקלה, אימו של אלעד ז"ל.

להורים שעוד נלחמים על חיי ילדיהם אני אומרת: אל תחדלו להאמין. תהיו שם אחד בשביל השני בכל רגע ורגע, תתמכו ותחזקו