ראשון 22 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Valerie Le guern
    24 שעות • 11.06.2019
    ריקוד אבלות
    הפרפורמר סטיבן כהן נפרד מאהובו במופע מאתגר ומרגש
    ענת זכריה

    לה פֶּטי לָארוּס, המילון הצרפתי שיצא לאור לראשונה בשנת 1856, קבע מהי המידה הנכונה באשר למשך האבל ה"ראוי": "18 חודשים על מות אב או אם", ובמקום אחר קבע: "איש־איש ומידת יגונו". אבל מי מאיתנו שינסה לשרטט כרוניקה של אבל ולכפות עליו תאריכים, משול לזה שמתעקש לבצוע פיסות מן האינסוף. אז כיצד לדבר על אבל מבלי להיות בנאלי?

     

    סטיבן כהן, פרפורמר מקטגוריה שונה בתכלית, העלה בפסטיבל ישראל סולו שהוא מחווה לאלו (Elu) רקדן ומי שהיה אהובו במשך עשרים שנה ומת. כותרת העבודה שאותה קיעקע כהן על כף רגלו, היא עצה שנתנה לו סבתו כיצד להתמודד עם האובדן: שים את הלב תחת רגליך… וצעד. ואכן, כדי להתחבר מחדש למשמעות החיים, הוא יוצר טקס פולחני אקסטרווגנטי שהוא בעת ובעונה דתי ופגאני, פיזי וויזואלי, טקס פרטי של יופי נוקב.

     

    והעבודה מתחילה בסרטון וידיאו שבו צועד כהן ברחוב על נעלי פלטפורמה ועקבים מוגזמים, לבוש בסוג של מחוך שמשאיר את ישבנו חשוף. לפתע הוא מגיח לבמה על עקבי פלטפורמה מסולסלים המונחים על גבי ארונות מתים קטנים, נעזר בקביים ארוכים, מבקש את שיווי המשקל.

     

    בהמשך הוא גם פותח תיבת עץ, נוטל כף כסף המלאה באפר גופתו של אלו, ובולע את תכולתה. קורא תיגר על הנורמות המקובלות, הוא מבקר בבית מטבחיים, מתיישב עם שמלתו הלבנה המפוארת, מתחת לגוויית פר צעיר שזה עתה נשחט, שוקע לאט בתוך אגן שמטרתו לאסוף את הדם, השומן ושאר נוזלי גוף. ממיר את הנפש בדם, הגופני ה"נמוך" הוא גם הרוחני האלוהי.

     

    ברגע היפה ביותר בעבודה, נושא כהן על עצמו רתמת שמלה העשויה מארבעה גרמופונים, יוצר הנשמה מלאכותית לעבר, מסיע את הרגש ממחוזות המוסתר, אל מחוזות הנראה, בעבודה פואטית ומאתגרת, מחניקה ממש.

     

     

     


    פרסום ראשון: 11.06.19 , 19:06