הילדים הם המשוררים האמיתיים של העולם

זכיתי בחסד הכתיבה. התמזל מזלי ואני כותבת לילדים שירים ואגדות. בכתיבה יש לי שותפה — הילדה שהייתי. הילדה שלומית מנחה ומנתבת אותי. מזיזה לי את היד וכותבת איתי. אני עדיין רואה את העולם בעיניים שלה, והדרך היחידה לא להיפרד ממנה היא לשאת אותה על הכתפיים ולנהל איתה דיאלוגים ממושכים. ביום שתרד מכתפיי ותפסיק לחלום איתי, לא אוכל להמשיך לכתוב ואשתלב בחוג לקיפולי נייר או אפתור תשבצי היגיון וסודוקו.

כמו הילדה שלומית גם אני כותבת בעיפרון, וכמוה אני מחדדת עפרונות ומכרסמת אותם. וכך, בין חידוד לכרסום פירסמתי 71 ספרי ילדים. בספרים האלה אני לא מחנכת את הילד, אלא מנסה להעביר לקורא, ילד או מבוגר, חוויה רגשית ואסתטית, רוצה שירגיש אותי ויזדהה איתי, רוצה לצופף אותו בתוך בועה, שישכח את המציאות. קל יותר להזמין את הצעיר לבועה הזאת מאשר את המבוגר. אחרי הכל, הילדים הם יצירה בהתהוות. הם עדיין מאמינים בקסם. לעומתם, המבוגרים איבדו את כרטיס הכניסה לארץ "הָיֹה הָיָה", והם יכולים להשקיף אל ארץ האגדה מרחוק או מבעד לסורגי השער.

אני מאמינה בקסם, לכן אני כותבת לילדים. הילדה דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ" ידעה שהיא נועלת נעלי קסם רק כשהתחילה לעוף, וגם אני מחפשת פה ושם נעלי קסם שיעזרו לי להגביה. אני יודעת שלא אמצא ולו נעל אחת אדומה, אבל ממשיכה לחפש, אולי יום אחד אמצא שרוך מנעליה של דורותי.

בינתיים אני אורבת לחלומות, שהם המקור הבסיסי ליצירות שלי. מהסופר בורחס למדתי לארגן את החלומות.

כן, אני רוצה להישאר במשבצת של הכתיבה לילדים, להמשיך לשחק עם הילדה שלומית בתופסת ובמחבואים. להביא לילדים עוד שירים וסיפורים, ולראות איך הם תיבת התהודה שלי ואיך הם חברים של הספרים שלי ונותנים לי כוח לכתוב. וכשאני עומדת מולם במפגשים ובהרצאות והעיניים שלהם בורקות, אני יודעת היטב — הילדים הם המשוררים האמיתיים של העולם. למשוררים האלה אני כותבת. אני כותבת לאותה ילדה שסיפרה לי: "לבשתי בגדים יפים לכבודך!" או לילד ששאל: "שלומית, תגידי, כבר הופעת בקיסריה?".

לכבוד שבוע הספר הופקו מהדורות חדשות מספריי, ביניהם "מסיבה בגן העכברים" (ספריית פועלים) — לקראת חנוכת גן סיפור מפוסל בעיר הילדים חולון. מהדורה נוספת מהודרת במיוחד, מחווה של המו"ל, היא של ספר השירים "הצבע השמיני" (הוצאת צלטנר).

שמונה צבעים ראיתי

בקשת על הגבעה.

אמרו לי:

"לקשת יש צבעים שבעה,

ספור מחדש, טעית!

מה שם הצבע שראית?"

אין לו שם לצבע השמיני,

הוא זורח בקשת למעני.

רק אני רואה אותו,

רק אני.