לפני כמה שבועות הזמינה אותי המחנכת המקסימה של הצעירה בילדיי, שלומדת בכיתה ב', להעביר "מפגש מומחית" בנושא כתיבה. 25 ילדות וילדים מתוקות וחמודים, התעניינו והשתתפו והגיבו נהדר בשיעור שהעברתי בכיתה. אבל לחלק מהם היה קשה לחכות לתורם כדי לענות. ילדה אחת הייתה על סף בכי כי חשבה שדילגתי עליה (למרות שהבטחתי "אני אגיע לכולם!" שש פעמים לפחות). אחר מחה בקול "זה לא פייר!" כשמישהו הספיק להגיד לפניו את מה שרצה לומר. ילד שקיבל את זכות הדיבור התבלבל ונתקע, והיה מין רגע כזה שכמעט צחקו עליו.

זה היה קצת כמו הרגעים האלה שאני שומעת "אמא!!!" באינטונציה של דחיפות מקסימלית משלושה מקומות שונים בבית - רק כפול שמונה. ושוב־ושוב הייתי צריכה לאסוף את הריכוז שלהם, וזה היה קצת כמו לנסות להחזיק אוסף גולות על מגש תוך כדי הליכה על חבל מתוח מעל - ובכן, מעל כיתה ב'.

לימדתי 45 דקות. ויצאתי סחוטה. מרוצה מאוד - אבל סחוטה. ולא כי מדובר בכיתה קשה, בכלל לא. יצאתי סחוטה כי נורא־נורא קשה ללמד ילדים.

בהמשך אותו יום ליוויתי את כיתה ו' של הבן האמצעי שלי להצגה (לא, אני לא כזאת אמא משקיענית כל הזמן, לא להתעצבן עליי). גם הוא זכה במחנכת נפלאה, שהזכירה לכיתה שגם אוטובוס הוא חלל ציבורי והמליצה בחום שיאפשרו לנהג לשמר לפחות חלק מאחוזי השמיעה שלו, ועם זאת חייכה לשמע השירים שהם שרו, וספרה את הילדים בעלייה לאוטובוס, ובירידה ממנו, ובכניסה לאולם.

וכשסוף סוף כולם היו ישובים, כמה דקות לפני שהתחילה ההצגה, התיישבתי בכיסא לידה, ומאחורינו ישבו המחנכת של הכיתה המקבילה והמורה הנהדר לתיאטרון, וסיפרתי מעט מחוויות הבוקר שלי בכיתה ב', ואמרתי להם: "תקשיבו, אני מעריצה אתכם".

טעות קשה רווחת בהגדרת מקצוע ההוראה. רבים חושבים שתפקידן של מורות ללמד את ילדינו מתמטיקה, אנגלית, מדעים או מוזיקה. הדברים האלה שוליים. תפקידן לעמוד יום־יום מול ילדינו וילדותינו ולהנגיש להם את העולם. ללמד אותם לנווט בו, לטעת בהם תאוות ידע, אהבת אדם ואת היכולת לחיות בקרב אנשים אחרים.

שיעור מתמטיקה בן 45 דקות כולל שבעה נושאים לפחות: יחסים שבין אדם לחברו ("עילאי תניח לחוברת של שירין!"); שמירה על ריכוז ("שירין את מפריעה לעילאי להתרכז, אל תניחי את החוברת באמצע השולחן!"), כבוד לסביבה ("את הטישו לפח בבקשה, תהל!"); התמודדות עם סמכות ("כי זה מה שאמרתי, קשת - ואני לא אבקש שוב! תחזרי למצגת, את הקליפ החדש של נטע ברזילי אפשר לראות בבית"); תרבות הדיבור ("עכשיו ליעז מדברת, תום, אחר כך אתה תדבר"); סדר וארגון ("ביקשתי להוציא מחברת וקלמר, זואי - את הוצאת סליים וטלפון נייד. אלה דברים מאוד שונים") - ומה עוד? אה, כן, כפל בשברים ("טוב, צלצול. נמשיך בשיעור הבא").

זו העבודה האמיתית: מורות ומורים מייצרים בני אדם.

יש דיספרופורציה מעוררת תרעומת - שלא לומר מרתיחה - בין גודל האחריות שמונחת על כתפי אנשי ונשות חינוך, לבין היחס שלו הם זוכים, בראש ובראשונה מהמעסיקה שלהם, המדינה, שאת אזרחיה ואזרחיותיה העתידיים הם מעצבים. השכר מבזה, הכיתות לרוב גדולות מדי, כוח האדם לרוב קטן מדי, תוכניות פעולה שצריכות חמש שנים נגדעות אחרי שנתיים, ומנותבות, כמו התקציב, על ידי אינטרסים, שהקשר ביניהם לבין חינוך דומה לרוב לקשר בין ביצה קשה למערבל בטון.

ובנוסף לאתגרים הללו יש חזית שלמה נוספת: אנחנו, ההורים. יותר מאי פעם אנחנו מצפים לתקשורת שוטפת מהמורות והמורים של ילדינו: אנחנו מקבלים את שיעורי הבית במייל, עדכונים כיתתיים ואישיים בווטסאפ, יש לנו מספרי ניידים פרטיים של כל מורה; אנחנו מצפים גם להתחשבות מקסימלית בהפרעות הקשב והריכוז, באלרגיות וברגישויות, בנפש וברגש של כל אחת ואחד מהם.

וזה בסדר גמור - בתנאי שאנחנו משיבים ומשיבות באותה מטבע. בתנאי שאנחנו זוכרים שמורות ומורים אינם נותני שירות שלנו. הם לא מוכרים בחנות שאנחנו קונים בה חולצה ולא פקידות בבנק שאנחנו מפקידות בו צ'ק. הן השותפות המרכזיות ביותר שיש לנו למסע שאי־אפשר להפריז בחשיבותו. וזה מסע קשה, זה טיפוס לפסגת האוורסט מדי יום - ולרוב הן מטפסות אל הפסגה יחפות, בלי בלוני חמצן, ללא סבלים. רק עם קפה של חדר מורים ואמונה.

מורה טובה יכולה להציל חיים לא פחות מרופאה טובה. בחברה מתוקנת היינו צריכים לעשות הכל כדי להפוך את המקצוע הזה לנחשק, מתגמל, מוערך ויוקרתי מאין כמותו. הדרך לשם ארוכה ורצופת קשיים, שרבים מהם אינם בשליטתנו היומיומית כהורים. אבל יש לנו תפקיד במערכה, ואחת ההזדמנויות למלא אותו נאמנה מונחת לפתחנו ממש עכשיו: בעוד שבוע יסתיימו הלימודים בחטיבות הביניים ובתיכונים, ובעוד שלושה שבועות בבתי הספר היסודיים ובגנים. אז יש מספיק זמן. מספיק זמן כדי להכין רשימה קטנה של המורים והמורות שמגיעה להם תודה, לקנות חבילת כרטיסי ברכה ולכתוב כמה מילים. לא צריך מגילה, לא חייבים בחרוזים (אם כי חרוזים זה מגניב. ואף מלהיב. אם מוצאים מוטיב וגם נראטיב זה יכול להיות ממש מרהיב. טוב אני עוצרת את עצמי. בהזדמנות אחרת ארחיב. ואוסיף סופרלטיב - אולי עם בוא אביב? טוב סליחה, סליחה, זהו).

ואם בכל זאת קשה, כי אין זמן ואין מוזה, ואולי סתם כי עט ונייר הם לא הכלים שלכם - אפשר גם למצוא את הזמן להגיע לבית הספר להסתכל להן בעיניים ולהגיד תודה.

כדי לתת להן כוח להמשיך לטפס, בשבילים מתפתלים, מיתד ליתד, נושאות את המשא הקדוש שבאמתחתן: העתיד של כולנו.