קופיקו רץ לאופרה
להתאהב כל פעם מחדש / בחיים הלכתי מעט מאוד לאופרה. אבל לטובתי אני רוצה לומר שהשמות "לה טרוויאטה" או "הספר מסביליה" בהחלט מוכרים לי, בערך כמו השירים I Want to Hold Your Hand או Yesterday של הביטלס. רק שאני לא יכול לזמזם אותם כמו את שירי החיפושיות.
ולמה התחלתי בווידוי החושפני הזה (סטייל אינטימי אצל רפי רשף)? כי לאחרונה נתקלתי במודעת מכירת עונת 2019־20 באופרה הישראלית עם המשפט "להתאהב כל פעם מחדש", ליד תמונת אישה יפה (אולי זמרת אופרה, אולי לא), והמודעה עשתה לי משהו.
שמעו, אני גם לא מכיר זמרי אופרה, למעט העובדה שנקלעתי פעם לחזרה ניו־יורקית של נו, ההוא האיטלקי השמנמן שהפך את העולם בקולו הטנורי. לא פוצ'יני. לא טוסקניני (חחחח). נכון, ניחשתם, פבארוטי. ואגב, שלא תבינו אותי לא נכון, אני בעיקרון גם לא נגד אופרות. להפך. אני אפילו בעד אופרות הסבון שמתרחשות בארץ, בפוליטיקה, בחברה ואיפה לא.
אז אני מאחל לאופרה הישראלית למכור כמה שיותר כרטיסים, ובעיקר מודה להם על תרומתם במשפט "להתאהב כל פעם מחדש", כי בעיניי זה אולי משפט המפתח לקיום האנושי. כי אם לא היינו מתאהבים כל הזמן מחדש, היינו מסתובבים בעולם הלא־מושלם הזה (שבו אתה מאבד אהבות בקצב של אובדן דלק במכונית דוהרת), כשאנו ריקים ומפורקים.
גזרי נייר / לרגל סרט תיעודי חדש על חייו של האמן שייקה אופיר נזכרתי באיש שהכי קל היה להתאהב בו מחדש, ושהכרתי מקרוב כשהקמנו את איגוד אמני ישראל. אופיר היה אמן במה בחסד שלא היה כמותו, ולא אחריו.
אבל בינתיים הנה לכם דוגמה אותנטית להתאהבות חדשה, ביני לבין גידי הקטן (שלוש וחצי), שאיתו נקלעתי לצהריים אחד יחד עם בני יונתן והיינו צריכים להעביר זמן עד שההורים יחזרו.
"איך נבדר את הקטן שהוא אנרג'ייזר אנושי?" שאלתי את יונתן בני.
"תגלה סבלנות", הרגיע יונתן.
ואז לפתע כשראיתי שגידי הקטן אוחז נייר לבן בידו, הצעתי לו התאהבות מחודשת (מצידי) ביצירת גזרי נייר, על ידי קיפולים וגזירות עיגולים, משולשים ומרובעים בעזרת מספרי הציפורניים שמצאנו ליד השידה של אמא שלו.
ולא תאמינו איך זה עבד. גזרנו צורות. עשינו פרפרים, כוכבים וברגים בצורות של סמוטריצ'ים, בנטים ושקדים, לפידים, פרצים, גנצים וסתיו שפירים ויצרנו דימויי יופי בנייר. ואחר כך חצינו גבולות ועשינו כמה דברים שאמא שלו לא מרשה, כמו לשפוך את הפפסי־מקס על השטיח ולקלל ולקלף מסטיקים שנדבקים לספה.
"אני גידי, אתה סבא", קבע גידי, בהיררכיה הזאת. כמו "אני ביבי ואתה סמוטריץ'", ואני אקבע מי יהיה פה שר המשפטים והחינוך.
בסוף סגרנו חלונות, הדלקנו מזגן, פצחנו בשירה כמו שני לה טרוויאטות וחשתי שלא רק שאני מתאהב בו כל פעם מחדש, אלא פשוט אוהב אותו.
מומו וגיטרגולדה/ הטור הזה הולך להיות הכי פחות רציני אי פעם, חשבתי לעצמי. אבל לא יכולתי להימלט ממנו, כמו שקשה להימלט ממצבי רוח משתנים שתוקפים אותך. למשל, אני לא מתאפק מלספר לכם ששלחו לי ספר חדש מסדרת קופיקו (מאת תמר בורנשטיין־לזר), שנקרא "קופיקו והזמר המצחיק", שבו מככב זמר בשם מומו ארטיק עם נגן גיטרה בשם בבי גיטרגולדה. ותהיתי אם יש מצב שנכנסתי יחד עם אבי (בבי) סינגולדה לזירת ספרות הילדים שהכי הסעירה את ילדיי בשלב שבו התחילו לחבר אותיות ולקרוא.
אז תכף אני הולך להביא את הספר הזה מהאוטו, כי שכחתי אותו שם, ולהציץ ולראות אם יש משהו חשוב לדווח עליו ממנו בעלילות מומו וגיטרגולדה המפורסם.
סרטי מערבונים / שמעתי פעם משפט שאומר שאנשים שנמשכים למדבר חיים לפחות שמונה שנים יותר מאנשים שנמשכים למרחבים ירוקים. זו תיאוריה לא מוכחת בעליל. אבל כך או כך החלטנו בחג האחרון (שבועות) לסגת מהעיר לעבר חוות שאנטי במדבר, שנמצאת קילומטרים ספורים משדה בוקר והיא הפרויקט הכי מופלא בארץ, שעוזר לילדים במצוקה לחזור לעצמם ולחיות חיים נורמליים.
בשאנטי במדבר אתה לומד בשנייה שיש מקומות שהרעש היחידי בהם הוא רעש הרוח בצינת הלילה.
וש"ערבה־ערבה אין קץ", הוא לא רק שיר ישן או שוט מסרטי מערבונים. לי יש הבנה מקראית עמוקה שהבריאה החלה במקום פראי כזה, כלומר מקוקטייל של כוכבי לילה וזריחה בבוקר בנוף הפראי.
אז פגישה עם עצמי מתחת לפנס בשביל, או עם הילדים של בית השאנטי, שלפני ארוחת החג נעמדו לעיני כל חבריהם ובחרו לדבר איש־איש בתורו דווקא על הטוב שחשו בשבוע החולף, הזכירה לי אהבה מחודשת למדבר ובעיקר לאנשים שמדברים בשפה מדברית אותנטית, אפילו במקומות שבהם החיים לא היו הוגנים כלפיהם.
מה זה שפה מדברית, אתם שואלים? בעיניי זו שפה נטולת פוזות ופייק, בערך כמו רכיבה על אופניים מיטלטלים בשבילי עפר.
האייפון המבוגר/ יש אומרים שהשמאל מתכווץ, אבל אני יודע בעיקר שהזמן מתכווץ. אז כשישבנו בחדר האוכל של בית השאנטי ואליאור האתיופי הקטן בן השמונה טילטל את זרועי ושאל בן כמה אני, היססתי אם לענות לו. ואז כשהוא אמר לי: "האייפון שלי יותר מבוגר ממך", חשתי הקלה.
וככה ביומיים שהייתי במדבר הרגשתי שאני עדיין מחפש ת'רגע ההוא שבו אפשר להתאהב מחדש באותם אנשים, מקומות, חבלי ארץ, כולל כל מה ומי שנמאסו עליי מזמן.
"קשה לחדש רגשות ישנים", אמר לי אלעדיק המתוסכל לאחרונה. "כולנו מנסים", אמרתי לו. ונכון שהמכונות משומנות ועובדות מסביב בקצב היסטרי והמבנה המעמדי בארץ השתנה לבלי הכר, ועוד מעט או שנהיה מדינת הלכה, או מדינת בריחה, או מכונת הנשמה או השד יודע מה. אבל עדיין אני רוצה לחשוב שפלאי הדיגיטל טרם השמידו את תמימותנו סופית. ולראיה, סיפרתי לו שכששמעתי מישהו ברדיו אומר ביוהרה: "תראו לי אחד שלא משתמש בטוויטר", הצבעתי. כי אני האחד. מומו ארטיק.
אופסס. זה מזכיר לי שאני חייב להוציא את הספר של קופיקו מהרכב ולדפוק לכם ציטוט ממנו, אז הנה אחד נהדר:
"לאן אתה רץ, קופיקו?" שאל ש' בתדהמה.
"להישרדות", קרא קופיקו.
"חכה רגע קופיקו, לא מקבלים קופים להישרדות", צעק אחריו ש'.
"קופים כמוני מקבלים, ועוד איך מקבלים", השיב קופיקו. כן, קופים חכמים הם לפעמים געגועים לבני אדם.
פתחתי דלת/ אני מכיר אנשים שהתאהבו בבגרותם מחדש באהבות ישנות מכיתה ה', ו' ו־ז' והלכו לעגון איתם את שארית חייהם. ומצד שני, יש דברים שלא הייתי רוצה להתאהב בהם שוב. למשל? עזבו. למה להעליב אנשים ומקומות.
ועכשיו, האם בא לכם לדעת מהי התאהבות מחודשת, על פי המשורר הנפלא אהרן שבתאי?
בספרו החדש שנקרא "פתחתי דלת, ועמדתְ שם", השורה הזו היא הביטוי הכי חזק מבחינתי להתאהבות מחודשת. ועל המשפט הזה אני רוצה להוסיף משלי: "פתחתי דלת ועמדת שם, ולא רציתי שתלכי. ואילו היית אומרת לי אפילו 'קנה לי מנוי לאופרה', נשבע שהייתי קונה לך. והיינו הולכים בערב לספר מסביליה ונהנים להתאהב מחדש, כמו שהתאהבנו בפעם הראשונה ליד החנות של הספר מרחוב פנקס בתל־אביב.
התאהבות פרקטית / ולסיום. השבוע התאהבתי מחדש בסודה, בעץ, בקופיקו הלץ, בכיסא בודד בשמש ובאמש.
והכי חשתי התאהבות מחודשת כשעלה בדעתנו לנסוע ולראות שוב את פיל קולינס שכבר שנים לא חשבתי שאני אוהב אותו, והנה זה חזר אליי בגדול בקיטשיות המתוקה שלו בשיר In the Air Tonight שאומר: I can feel it coming in the air tonight, oh Lord. בתרגום חופשי: "אני מרגיש את זה בא באוויר הלילה, הו אלוהים".
לפנייה לכתב/ת 
