חמישי 13 באוגוסט 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יעקב גלעד באושוויץ. "זה היה חזק ממני, גדול ממני, המקום הזה" | צילום: אוהד צויגנברג
    7 ימים • 12.06.2019
    אפר ואבק, ואהבה
    "לאן את נוסעת, הנצח הוא רק אפר ואבק", כתב יעקב גלעד לאמו הלינה בירנבאום כשהיא חזרה אל הגטו ומחנות ההשמדה שמהם ניצלה. אבל כף רגלו לא דרכה שם. "פחדתי שאתפרק, שאבייש את עצמי, שיהיו לי סיוטים", הוא מודה. בשבוע שעבר, יותר מ–30 שנה אחרי ששיריו על טראומת השואה הפכו לקלאסיקה ישראלית, העז לנסוע לשם לראשונה. גלעד הצטרף לאמו, אוטוטו בת 90, סופרת מוערכת וסופרסטארית בפולין, עם צאתה של ביוגרפיה חושפנית שלה במולדתה הישנה. יחד ניצבו ליד בור הביוב שבו הסתתרה, הדרגש שעליו הצטופפה, המגדל שממנו ירו בה. זה נגמר בדמעות
    רונן טל, פולין

    המילים רדפו אותו במשך כל הילדות: "אושוויץ", "מנגלה", "אקציה", "סלקציה", "אומשלג פלאץ", "טרבלינקה". הן נשמעו שוב ושוב בארוחת הערב סביב השולחן במטבח, כשההורים אירחו בסלון חברים שהיו "שם", בשידורים החיים ממשפט אייכמן שהשמיע הטרנזיסטור הקטן. המילים האלה הצטברו יחד לסיוט מתמשך, מפורש ונוכח כל הזמן. המסר שלהן היה חד וברור: מוות.

     

    "מגיל אפס אני שומע את התיאורים האלה", אומר יעקב גלעד. "חי בסרט אינסופי שבו הדמיון לא מפסיק לפעול. זה לא היה איום ערטילאי, ידעתי מה המשמעות של המילים האלה. 'מנגלה' הייתה מילה יותר מפחידה מהיטלר כי ידעתי מאמא שלי מה הוא עשה באושוויץ. 'טרבלינקה' היה שם של המקום הכי נורא בעולם. וכשהייתה מלחמה — נניח במבצע קדש — פחדתי שכל הדברים שאמא שלי סיפרה לי עליהם, יחזרו. ופתאום, עכשיו, בפעם הראשונה, אני נמצא במקומות האלה וחווה מקרוב את המשמעות שמאחורי המילים, ואני כבר לא מפחד כמו פעם".

     

     

    גלעד מעולם לא העז להגיע לפולין. לא ראה את הכיכר שבה שוטרים יהודים הצליפו בסבא שלו כשהעלו אותו לרכבת. לא עמד מעל פתח הביוב שבו התחבאה אמו במשך יממה. לא נכנס לצריף בבירקנאו שבו חלקה דרגש עם עוד 15 אסירות במשך כמעט שנתיים. גם כשיצר יחד עם יהודה פוליקר את האלבום "אפר ואבק" ודיבר למצלמה של "בגלל המלחמה ההיא", הוא עשה את זה בתוך הגבולות הנוחים של חייו בתל־אביב. אפילו שיר הנושא של "אפר ואבק" ("לאן את נוסעת/ הנצח הוא רק אפר ואבק") מבטא יותר מהכל עלבון שנגרם מהצורך של אמא שלו לחזור למקום ההוא.

     

    ועכשיו, בפעם הראשונה, בגיל 68, יעקב גלעד הצטרף לאמו, הלינה בירנבאום, עוד מעט בת 90, למסע של זיכרון פרטי ומפגש בלתי אמצעי עם ציוני הדרך שהכיר רק מסיפורים. "במשך השנים פחדתי לבוא לפולין", הוא אומר. "פחדתי שלא אוכל לעמוד בזה. פחדתי שאתפרק, שאבכה ליד אנשים, שאבייש את עצמי, שיהיו לי סיוטים שירדפו אחריי. אבל הגעתי לרגע בחיים שבו אני מרגיש שאם לא עכשיו, לא יהיו לי עוד הרבה הזדמנויות לעשות את זה עם אמא שלי, ואז ארגיש חרטה נוראית. לבוא איתה לפולין, זה משהו שרק אני יכול לתת לה. ואני כבר לא מפחד מה יקרה לי".

     

    לתזמון המדויק של הביקור אחראית הביוגרפיה של בירנבאום, "זה לא הגשם, זה אנשים" מאת העיתונאית מוניקה טוטק גול, שיצאה לפני שבועיים בפולין. בירנבאום הוזמנה על ידי בית ההוצאה "אגורה" לסיור קידום מכירות, וגלעד ראה לראשונה את ההערצה המדהימה שהיא זוכה לה שם, כסופרת ומשוררת ישראלית שכותבת על השואה בפולנית. לבירנבאום אורגנו מפגשי קוראים בכמה ערים - ורשה, פוזנן, קרקוב, לובלין ואושווינצ'ים (אושוויץ) – פלוס ביקורים במחנות ההשמדה טרבלינקה, אושוויץ ומיידנק. בכל מקום קידם אותה קהל של מאות מעריצים, חלקם מכירים אותה מאז 1967, כשיצא בפולין ספרה הראשון, "החיים כתקווה". בכל תחנת רכבת שהגענו אליה קידמו את פניה ידידים ומכרים עם זרי פרחים, נפלו על צווארה כאילו הייתה קרובת משפחה אהובה. בתחילת השבוע הספר הגיע למקום הרביעי בדירוג מכירות הביוגרפיות בפולין.

     

    בירנבאום וגלעד חולקים כמה תכונות משותפות: שניהם אנשים מפוכחים שמסתכלים על העולם במבט ביקורתי אבל חף מציניות, שניהם נדיבים מאוד ושניהם התברכו ביכולת נדירה לרגש באמצעות מילים - בעצם לרגש בכלל. יש גם הבדלים גדולים ביניהם. בירנבאום פורחת במפגש עם קהל. הפנים שלה נשטפים במין אור בוהק והאישיות הענקית שלה ממלאת את החלל. גלעד הרבה יותר פרטי. הוא עובד ב"וייבס", חברה ישראלית־בינלאומית מובילה שמספקת פתרונות אודיו למוזיקאים מקצועיים. יש לו זוגיות עם גבר צעיר ממנו, והוא לא מתגעגע לשנים שבהן עבד בצמוד לאמנים.

     

    "במשך רוב החיים המקצועיים שלי עבדתי עם סטארים, ואני מבין עכשיו שהיא אחת מהם. זה התחיל אצלה. כבר כילד, כשהיא התחבטה עם הכתיבה שלה, וכמעט הייתה משותקת בספקות והתלבטויות ודימוי עצמי, הייתי צריך לשרת את האגו הזה ולהחמיא לו. ביקורת לא טובה, דחייה כלשהי, מובילים לשפל נוראי ולהתרסקות ולדיכאון. אחר כך הייתי צריך לעשות את זה עם האמנים שעבדתי איתם. כשהבנתי שזה גובה ממני מחיר נפשי גדול מדי החלטתי להיפרד מזה, מהצורך לדאוג כל הזמן לרווחה הנפשית של אחרים.

     

    בירבנאום (בגבה למצלמה)במפגש עם קוראים בתיאטרון בפוזנן. גלעד: "במשך רוב החיים המקצועיים שלי עבדתי עם סטארים, ואני מבין עכשיו שהיא אחת מהם"
    בירבנאום (בגבה למצלמה)במפגש עם קוראים בתיאטרון בפוזנן. גלעד: "במשך רוב החיים המקצועיים שלי עבדתי עם סטארים, ואני מבין עכשיו שהיא אחת מהם"

     

    "המפגש של אמא שלי עם הקהל מחזק ומרומם אותה, ואני רואה אותה פורחת כשהיא נוגעת באנשים. אני להפך, מעדיף חיים פרטיים, רחוק מאור הזרקורים. זה לא נובע מהצטנעות מעושה. אני יודע שעשיתי משהו בחיים שלי. אני לא מרגיש מפוספס. יש דברים שאני גאה בהם ועומד מאחוריהם, אני יודע שנגעתי באנשים וזה מספק אותי, אני לא צריך עוד. אבל לאמא זה לא מספיק. היא כן צריכה עוד. ועכשיו הגענו לרגע השיא של כל זה".

     

    הלינה אומרת: "בכל הביקורים הקודמים, עם כל האהבה שקיבלתי, הרגשתי בדידות גדולה. אנשים היו מחבקים ומנשקים אותי, ואני לא רציתי לחבק ולנשק אותם בחזרה. רציתי לחבק ולנשק את הילדים שלי. ועכשיו זכיתי לזה עם יעקב".

     

    ורשה / יריד הספרים השנתי של פולין מתקיים באצטדיון הלאומי בוורשה, השוכן בגדה המרוחקת של נהר הוויסלה, שמשקיפה לעיר העתיקה. באצטדיון המרהיב, שנבנה לקראת טורניר היורו ב־2012, נבחרת ישראל הפסידה השבוע 4:0 לפולין. במהלך ימי היריד, פזורים במסדרונות האחוריים שמקיפים את היציעים מאות דוכנים של ההוצאות הגדולות במדינה. ההיענות גדולה. כמו במדינות אחרות במזרח אירופה שלא נכבשו סופית על ידי תרבות הקניונים, הקריאה נחשבת כאן לפעילות פנאי מועדפת.

     

    ביריד הספרים בוורשה, בירנבאום ליד אובמה
    ביריד הספרים בוורשה, בירנבאום ליד אובמה

     

    "אגורה" היא אימפריית תקשורת שכוללת את העיתון היומי הנפוץ "גזטה ויבורצ'ה", מגזינים, תחנות רדיו וטלוויזיה, ולאחרונה גם בתי קולנוע ומסעדות. בית ההוצאה מתמקד בביוגרפיות, בספרות עיונית ובביקורת חברתית. הספר של בירנבאום מונח על המדף בצמוד לביוגרפיה של מישל אובמה. העורך הראשי של ההוצאה, פאבל גוזלינסקי, מסביר שאגורה מזוהה עם הגורמים הליברליים והשמאל הפוליטי במדינה. אלה שמוחים נגד מה שהם רואים כאנטישמיות הפופוליסטית שמאפיינת את שלטונו של מתיאוש מורבייצקי, יוצאים נגד הגורמים החשוכים בכנסייה הקתולית וקוראים להעמקת הדיאלוג הפולני־יהודי ולבחינה כנה ולא מתחמקת של ההיסטוריה של המדינה במלחמת העולם.

     

    תור ארוך משתרך מול השולחן שבו יושבות בירנבאום וטוטק גול. רבים מהאנשים לא מסתפקים רק בחתימה. הם מספרים סיפורים אישיים — על שכנים שנעלמו יום אחד, על שורשים יהודיים שהתגלו אצלם פתאום בעץ המשפחתי — חלקם נופלים בדמעות על צווארה של בירנבאום. סצנה דומה תחזור גם באולם הכנסים המפואר של האוניברסיטה היגלונית בקרקוב, באולם תיאטרון בסגנון צוותא בפוזנן, בכנסייה בלובלין. במוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה - הנמצא בלב מה שהיה פעם הגטו — התור מתארך על פני כמה אולמות. העין והמצלמה לא מסוגלות להקיף את ההתקהלות האנושית שממתינה בסבלנות, וריטואל החתימה על הספרים נמשך שעות. מי שלא יודע יתקשה לנחש שהסיבה לכל המהומה היא סופרת בת 90 מישראל ולא, נניח, כוכבת פופ סטייל מדונה. רק שכאן אין זיופים.

     

    "ישראל זה הבית שלה, אבל המולדת האמיתית והספרותית של אמא שלי היא פה", אומר גלעד. "זו השפה שלה, פה הקהל שלה, פה יצאו כל הספרים שלה, ופה בעצם נמצאים החברים הטובים שלה. בכל פעם שהייתה חוזרת מפולין הייתה מספרת לי על המפגשים שעשתה, ופתאום אני רואה את זה מול קהל הבית שלה. ידעתי שהיא חזקה עם קבוצות ישראליות שמבקרות במחנות, אבל לא תיארתי לעצמי שהיא כל כך מוכרת. כל אירועי ההשקה האלה הם דבר מטורף. ככל שהשנים עוברות והיא מתבגרת, זה צובר יותר עוצמה. זה הניצחון שלה על המקום שממנו היא באה. מילדה שהתחבאה בביוב וכמעט נרצחה, היא הפכה להיות לאזרחית כבוד של ורשה, לסלבריטי. אני גאה בה על זה".

     

    בירנבאום לא מקבלת את המילה "ניצחון". "הפולנים הם לא האויבים שלי. מה שקורה במפגשים בפולין קורה גם בגרמניה, בספרד. כילדה חיינו בין יהודים, בקושי הכרתי פולנים. הכרתי את האיש העשיר שהעסיק את אבא שלי במפעל המזון שלו והבריח למשפחה בגטו סוכר חום ושעועית. אחר כך הוא הציל את אחי הגדול מארק ואת הארוסה שלו כאשר שילם כסף למשרתת כדי שתחביא אותם בבית משפחתה. אם הוא היה מתגלה, הנאצים היו רוצחים אותו".

     

    בירנבאום (מימין) ומחברת הביוגרפיה מוניקה טוטק גול במפגש עם קוראים בכנסייה בלובלין. "הפולנים הם לא האויבים שלי" | צילומים: אוהד צויגנברג
    בירנבאום (מימין) ומחברת הביוגרפיה מוניקה טוטק גול במפגש עם קוראים בכנסייה בלובלין. "הפולנים הם לא האויבים שלי" | צילומים: אוהד צויגנברג

     

    מאוחר יותר אנחנו נעמדים מול בניין בכניסה לעיר העתיקה של ורשה, שעובר עכשיו שיפוצים. כמו שאר חלקי העיר העתיקה, הוא נהרס במלואו במלחמה וחודש בדייקנות כפי שהיה לפני הכיבוש הנאצי. בקומת הקרקע שכנה הדירה שבה גדל חיים בירנבאום ז"ל, בעלה של הלינה, שבעצמו עבר את המלחמה ברוסיה. יעקב מביט בחלונות החשוכים של הדירה שבה העביר אביו את ילדותו. "כילדה הייתי הולכת עם אמא שלי לבקר את הדודה פלה שגרה עם המשפחה שלה בסמוך, ממש כמה בניינים ליד", מספרת אמו. "עברתי המון פעמים ליד הבניין ואני זוכרת אותו היטב, את החרסינות בכניסה לחדר המדרגות, את החלונות הגדולים של הדירה שלהם. ואף פעם לא ראיתי אותו".

     

    גלעד ואמו מול הבית בו גדל אביו בוורשה. בירנבאום: "עברתי המון פעמים ליד הבניין ואף פעם לא ראיתי אותו"
    גלעד ואמו מול הבית בו גדל אביו בוורשה. בירנבאום: "עברתי המון פעמים ליד הבניין ואף פעם לא ראיתי אותו"

     

    בבוקר למחרת בירנבאום מתראיינת לתוכנית בוקר פופולרית בטלוויזיה סמוך לבניין שבו התגוררה עם משפחתה ברחוב מורנובסקה, בגטו. בנייני הרחוב המקוריים אינם, ועל חורבותיהם הוקמה שכונת מגורים, עם חצרות מטופחות בין הבתים. בצירוף מקרים מוזר, מתגוררת כאן מחברת הביוגרפיה טוטק גול עם בעלה מתיאוש ושלושת ילדיהם. בצירוף מקרים עוד יותר מוזר, היא ובירנבאום נפגשו לראשונה הודות לפייסבוק: תושבי השכונה פתחו קבוצה שבה הביעו את התנגדותם לכוונות העירייה לעקור עץ שזיף אדום עתיק שעבר אינספור גלגולים עד שנשתל מחדש במקום הזה אחרי המלחמה. בירנבאום, שזכרה את העץ מילדותה, צירפה לשרשור כמה מילים. טוטק גול הסתקרנה וראיינה אותה למוסף הנשים של "גזטה ויברוצ'ה" "עקבים גבוהים". הכתבה גרפה אינספור תגובות והולידה בהמשך את הביוגרפיה.

     

    לא רחוק משם נמצא אומשלג פלאץ, הכיכר שבה הועלו יהודי הגטו לרכבות בדרך לטרבלינקה. הלינה ומשפחתה — אבא, אמא והאח חילק (הבכור מארק עבד מחוץ לגטו), נלכדו באקציה. בעוד הלינה, אחיה ואמה מפלסים את דרכם החוצה במטרה להימלט, השוטרים היהודים הקיפו את אביה ואילצו אותו לעלות לרכבת. בזיכרון האחרון שלה ממנו הוא מנסה להתגונן מאלות השוטרים, כפוף, חסר אונים. הוא היה בן 47.

     

    כמה שבועות אחר כך הם הוחזרו לאותו אתר מסויט. ליד האומשלג פלאץ עומד גם היום בית הספר שבו נכלאו בלילה האחרון שלהם בוורשה, לפני שהועלו גם הם על הרכבת. המבנה, שנפתח במיוחד לביקורה, נשאר כמעט כמו שהיה. בקומה השנייה נמצאת כיתה קטנה עם לוח צפחה ושולחנות שמסודרים בריבוע. מאות בני אדם הצטופפו בחדר זה בלילה ההוא. "ישבנו מקופלים על הרצפה בצפיפות איומה, ממש האחד על השני", מספרת בירנבאום. "שוטר נאצי יידה בקבוקים ריקים ביושבים. מי שנפגע מבקבוק היה מוכרח לקום ולמסור את כל הכסף והתכשיטים שעליו. אחד הבקבוקים פגע בחילק. לא היה לו שום דבר שיכול להציל אותו. הנאצי התעלל בו, הלם בראשו, שבר לו את המשקפיים, וחילק לא אמר מילה. עמד בשתיקה עד שהנאצי השתעמם והפסיק להכות אותו. ואז הוא התקפל על הרצפה ליד אמא ולידי, ניסה לנגב את הדם מהפנים שלו. עדיין לא אמר מילה".

     

    למחרת הם הועלו עם עוד אלפי יהודים לרכבת למיידנק.

     

    טרבלינקה / ב־1986 חזרה בירנבאום בפעם הראשונה לפולין. היא ביקרה בטרבלינקה, מחנה ההשמדה שבו נספו אביה, דודה ודודתה וכמעט כל מי שהכירה בילדותה. במקום שבו נרצחו על פי ההערכות בין 850 אלף ל־900 אלף יהודים, עומדת אנדרטה מרשימה, המורכבת מאלפי אבנים אפורות שכל אחת מהן מייצגת קהילה שהושמדה. אבן אחת קיבלה שם של אדם: יאנוש קורצ'אק, המורה והסופר שבחר להצטרף לילדי בית היתומים שלו בדרכם האחרונה.

     

     

    גלעד ובירנבאום במקום בו הייתה  תחנת הרכבת טרבלינקה
    גלעד ובירנבאום במקום בו הייתה תחנת הרכבת טרבלינקה

     

    "ידענו בגטו שטרבלינקה זה מקום שממנו לא חוזרים", אומרת בירנבאום. בביקור ההוא, היא זוכרת, אחת מהנשים בקבוצה הבחינה בפטריות הצומחות מתחת לעצי האשוח והאורנים שמקיפים את האתר, ושאלה את בעלה, "כדאי לקטוף, אלה פטריות למאכל?" האירוניה הייתה אכזרית מדי. "אמרתי לעצמי, זה הרי מקום של מוות, מאות אלפים הושמדו פה, את רוצה לקטוף פטריות שגדלו על הדם והגופות של הנרצחים?"

     

    כשבירנבאום חזרה מאותו ביקור היא כתבה את השיר "סעו לטרבלינקה ("סעו לטרבלינקה/ פתחו את עיניכם לרווחה/ חדדו את השמיעה, עצרו את הנשימה/ והקשיבו לקולות הבוקעים שם/ מכל גרגיר אדמה"). השיר לא נכנס ל"אפר ואבק", שיצא שנתיים אחר כך. אבל שיר אחר — של המשורר ולדיסלב שלנגל שהיא תירגמה ("ואין אפילו קופה/ גם איש המטענים איננו/ ובעבור מיליון/ לא תקבל כרטיס חזור/ ואיש לא מחכה בתחנה/ ואף אחד לא מנפנף שם במטפחת/ רק באוויר תלויה דממה") — כן מצא את מקומו באלבום וסייע להחדיר את "טרבלינקה", מחנה שכמעט לא שרדו ממנו ניצולים, לתודעת השואה הישראלית.

     

    בשבת האחרונה של כל חודש מתקיים שם טקס שמוביל כומר פולני בשם וויצ'ץ' למנסקי. המשתתפים קוראים שמות של קורבנות ומוסיפים כמה מילים על כל אחד — פרטים ביוגרפיים, משפחה, כתובת. לפרויקט אחראים בני זוג, פאוול סביצקי ואווה טלז'ינסקה, חברים קרובים של בירנבאום שחוקרים בזמנם הפרטי ארכיונים ומשרדי רישום עירוניים בכל רחבי פולין, כדי לתת שמות למאות אלפי הקורבנות האלמונים. השמות נכתבים על סרט לבן שכרוך על גזעי העצים ומקיף את אתר ההנצחה.

     

    כל אחד מהמשתתפים קורא שם אחד. תורו של גלעד להגיד כמה מילים לזכר סבו, האיש שעל שמו הוא נקרא: "יעקב גרינשטיין, נולד בוורשה..." גרונו נחנק מדמעות. הוא לא מסוגל להמשיך. הוא מסתיר את הפנים בדף הנייר, ידה של אמא שלו מתהדקת בחוזקה על כף ידו. זה רגע של כאב נורא וגעגוע צובט לסבא שמעולם לא הכיר, וגם של אינטימיות גדולה.

     

    מאוחר יותר, במלון, גלעד חוזר לרגע הזה. "זה היה חזק ממני, גדול ממני, המקום הזה. כבר בנסיעה עברו בי גלים של זוועה. אתה מתקרב ומתקרב, וכל קילומטר מקרב את המוות של סבא שלי, ואז, כשהתחלתי לקרוא, הרגשתי את הבכי עולה בי. ואני לא מסוגל להגיד מילה, ואני יודע שאם אנסה, אשמע עוד יותר מגוחך. אז כיסיתי את העיניים בנייר, ואמא שלי החזיקה לי את היד. ויחד עם זה אמרתי לעצמי, 'אלפי אנשים בכו במקום הזה, ומגיע לסבא שלי שגם אני אבכה עליו'".

     

    גלעד ואמו  באנדרטה בטרבלינקה.  "'אלפי אנשים בכו במקום הזה, ומגיע לסבא שלי שגם אני אבכה עליו" | צילומים: אוהד צויגנברג
    גלעד ואמו באנדרטה בטרבלינקה. "'אלפי אנשים בכו במקום הזה, ומגיע לסבא שלי שגם אני אבכה עליו" | צילומים: אוהד צויגנברג

     

    אושוויץ־בירקנאו / הקיץ הפולני מקסים. השמיים נקיים מעננים, האוויר צלול ומרענן, הנוף ירוק וחי. אבל ביום הביקור באושוויץ יורד בלי הפסקה גשם דק, מטריד ועקשן, שצובע את העולם באפור קודר והופך את האדמה המקוללת לעיסת בוץ. מתחם המחנות הענק הצמוד לעיר אושווינצ'ים הוא לב הגיהינום של מערכת ההשמדה הנאצית, אבל גם בתוכו יש דרגות שונות לזוועה. המתקן המקורי, "אושוויץ 1", שימש בהתחלה כמחנה ריכוז לאסירים פולנים ושבויי מלחמה סובייטים וכמרכז המנהלי של המתחם. בחלקים גדולים ממנו המבנים נשמרו כמו שהיו ומתפקדים כמוזיאון חי: בית החולים שבו ביצע מנגלה את הניסויים החולניים שלו, הבונקר ששימש כמשרפה, השער עם הכתובת "ארבייט מאכט פריי", מגורי הגסטפו ועוד. האתר צפוף במבקרים מכל העולם שעוברים בין המבנים, נעצרים מול שלטי ההסבר ולא מפסיקים לצלם. כמעט אפשר להגיד שהמקום שוקק חיים.

     

    גלעד ובירנבאום באושוויץ ליד הדרגש בבלוק 27  שבו שרדה כמעט שנתיים
    גלעד ובירנבאום באושוויץ ליד הדרגש בבלוק 27 שבו שרדה כמעט שנתיים

     

    שלושה קילומטרים ממערב לשם נמצא בירקנאו (אושוויץ 2), המחנה שנבנה במיוחד כדי להכחיד את יהדות אירופה. בשעת הביקור שלנו אין זכר לקהל הגדול ולתקתוק הטלפונים הסלולריים. המחנה משתרע עד קו האופק, צועק את ריקנותו הנוראה. גדרות התיל, מגדלי השומרים, הצריפים, רמפת הרכבת והשרידים המפויחים של הקרמטוריום נראים כמו תפאורה נטושה של סרט אפוקליפטי. רק שפה האפוקליפסה כבר התרחשה.

     

    בלוק 27, שבו שרדה בירנבאום כמעט שנתיים, הוא מבנה מתפורר, המחוזק בעמודים כדי שלא יתמוטט. הוא סגור בדרך כלל למבקרים, וכדי להיכנס היינו צריכים לחתום על טופס שבו הצהרנו שכל פציעה או חבלה היא על אחריותנו. הצריף ארוך וצר, עם שלוש קומות דרגשים הצמודים לקירות משני צדדיו. בכל רגע נתון נדחסו בו בין אלף ל־1,300 אסירות. הדרגש של בירנבאום - מדף עץ מאובק בקומה השלישית שהיא חלקה עם 15 אסירות נוספות - צמוד לחלון, מול הכניסה. הזיכרונות משתלטים עליה כשהיא נעמדת לידו. היא שוקעת בדיבור אסוציאטיבי, להוט ומייסר, אבל מה שנראה לרגעים כמו טראנס בלתי נשלט הוא למעשה רצף סיפורי מודע לעצמו ומדויק בפרטיו. לרגע היא לא נותנת לחוט המחשבה להימלט ממנה.

     

    "אנחנו עומדות פה בארבע בבוקר, קור נורא. אחראית הבלוק בוחרת ארבע נשים שיביאו את הקפה של הבוקר. דוודים ענקיים של חמישים קילו והכל בוץ וכפור, ואם זה נשפך עלולים לירות בך. האחראיות עוברות מדרגש לדרגש ומרביצות על הראש שלנו, לקום לצאת למפקד. יותר מאלף נשים צריכות לצאת בבת אחת ולהסתדר בחמישיות. אף אחת לא רוצה להיות ראשונה כי אין מי שתחמם אותה מקדימה, ואף אחת לא רוצה להיות אחרונה כי הרוח נושבת בגב שלה, והאס־אסמנים מיישרים את השורה במכות שוט. וכל יום הם יכולים לספור חמישים או מאה ולקחת לתאי הגז".

     

    בכניסה נמצא מעין תא קטן, פרטי, הממלכה של אחראית הבלוק. "היא החשובה ביותר פה, ויש לה מעין מזכירה שמביאה את הלחם. כיכר לחם לארבע נשים, אבל האחראית חותכת לעצמה שליש מכל כיכר. אני הייתי מקבלת את החלק הקטן ביותר כי הייתי הכי קטנה. וכשהיא מתעצבנת היא שופכת עלינו את הסיר של הצרכים עם ההפרשות. ומול הבלוק נמצאת הרמפה, מגיעות רכבות, ואני רואה אותם יורדים מהטרנספורטים, והאס־אסמנים מכים אותם. וכל הזמן חם מהאש במשרפה ובאמצע הלילה יש אור כזה שאפשר לקרוא ספר. כל הזמן אנחנו עסוקות בלהרוג את הכינים. לכולן יש שלשול ודיזנטריה. הגיסה שלי הלה הייתה כל כך חלשה שהיא נאלצה לעשות את הצרכים שלה בספל של הקפה, לא יכלה להגיע לשירותים. זה היה אסור, היו יורים בך, והייתי יודעת שאני חייבת לצאת ולרוקן את הספל ובעוד רגע היא צריכה שוב ואין איפה להתרחץ ואין בגדים להחליף. הפחד שלי היה יותר גדול מזה שהיא תעשה על עצמה את הצרכים מאשר שיתפסו אותי".

     

    אנחנו יוצאים מהבלוק ועומדים על העשב הרטוב. "לנו הייתה אדמה ריקה", אומרת בירנבאום, "אם היה עשב היינו טורפים אותו מרוב רעב".

     

    צועדים על אבנים לא מסותתות למקום שבו בירנבאום כמעט נהרגה. זה היה ב־1 בינואר 1945. הרוסים היו במרחק של כמה עשרות קילומטרים, תאי הגזים והקרמטוריום כבר נהרסו. היה ברור שגרמניה עומדת בפני תבוסה, אבל שומר אס־אס במגדל סמוך לא איבד את האמביציה. "ראיתי לא רחוק ממני חברה שהכרתי עוד מוורשה, צלינה", מספרת בירנבאום. "צעקתי את השם שלה ופתאום אני מרגישה חום כזה ביד, וכואב לי, ורק אז אני שומעת את הירייה. ואני אומרת לעצמי, עכשיו אני אפול והחיים יילכו ממני. לוקחים אותי למרפאה אבל אף אחד לא ניגש לטפל בי. כולי דם, עם כותונת דקה, והיד משותקת, ואני יודעת שתכף יבוא הרופא ויראה שאני פצועה וייתן הוראה לירות בי".

     

    גלעד על פסי הרכבת, בכניסה לבירקנאו
    גלעד על פסי הרכבת, בכניסה לבירקנאו

     

    אבל לא כך קרה. רופא נאצי, איש אס־אס, הציל את חייה. "הרופא מגיע ושואל מה קרה, ואז הוא מתחיל לצעוק על האחות, יהודייה גדולה מהונגריה, למה לא שטפה לי את הדם. והיא בתגובה רוחצת אותי ותוך כדי זה מרביצה לי. הרופא נותן הוראה לקחת אותי לשער של מחנה הגברים, שם הייתה מרפאה עם חדר ניתוח קטן. שמים אותי על אלונקה, בלי שמיכה, שלא יהיה כבד מדי לסחוב, ובדרך לשם הברזנט נקרע ואני נופלת והאסירות משאירות אותי על השלג והולכות. אסירות אחרות מסרביה, לא יהודיות, שעבדו בפינוי הקרח לקחו אותי על הידיים עד לשער. ואז הגיע קאפו גרמני שסחב אותי על הגב לבית החולים. הרופאה אמרה שהכדור נכנס לזרוע, יצא ואז נכנס לגוף ונעצר ליד הריאה. אבל גם שם האמנתי שלא אמות. אמרתי, 'אני אחזיק את החיים, לא אתן להם לברוח ממני'".

     

    בירנבאום מוסעת ברכב מיוחד  באושוויץ־בירקנאו, ליד המקום בו  נורתה. "האמנת אז שיום  יבוא ויהיה לך בן ואת תגיעי איתו  לכאן?", שואל אותה גלעד
    בירנבאום מוסעת ברכב מיוחד באושוויץ־בירקנאו, ליד המקום בו נורתה. "האמנת אז שיום יבוא ויהיה לך בן ואת תגיעי איתו לכאן?", שואל אותה גלעד

     

    יעקב והלינה נצמדים בחיבוק ממושך. "האמנת אז שיום יבוא ויהיה לך בן ואת תגיעי איתו לכאן?" הוא שואל.

     

    "תמיד האמנתי", היא עונה. "כל הזמן חיכיתי לאיזה נס".

     

    אחר כך הוא אמר: "מאז שהייתי ילד דמיינתי את אושוויץ. אבל זה לא כמו להימצא כאן פיזית - הריח של הצריף, דרגש העץ הטחוב והישן. חשבתי מה זה לשכב שם 15 נשים על דרגש אחד, כל תנועה שאחת עושה, כל האחרות זזות. הסתכלתי מהחלון וראיתי את מה שהיא ראתה אז. אתה רואה את המרחק מהמקום של אחראית הבלוק ומדמיין איך כל הנשים חוטפות את סיר הצרכים על הגוף וצריכות לישון עם זה. אתה שומע את צריחות העורבים, מביט בבוץ ובפסי הרכבת ואתה יודע שככה בדיוק נראה הגיהינום.

     

    "בשלב מסוים, בצריף שלה, הרגשתי שאני לא יכול יותר. התיאורים היו קשים לי מדי. היא נכנסת למין אנרגיית דיבור שאני מכיר מאז הילדות, מוצפת ומציפה. הכל מקבל גוון קיצוני, שמזכיר לי אותה במצבים שהיה קשה לי איתם. אני מכיר את הסיפורים האלה, כשהיא דוהרת באוטוסטרדה של עצמה ואי־אפשר לעצור אותה, והתכנים כל כך נוראים - הפצעים על הגוף והמכות והכינים והחרא שנשפך. אני כל כך מזדהה רגשית, מרגיש שכל מה שהיא מספרת בעצם קורה גם לי, וזה איום ונורא, ואני שואל למה זה מגיע לי, למה כל פעם אני צריך לחוות את זה מחדש. היא רגילה למשלחות צעירים ששומעים את הדברים בפעם הראשונה, אבל אני שמעתי את זה מאות פעמים, כל חיי. ומצד שני אני לא יכול לעצור אותה ולהגיד, 'די'. אני גם יודע שהאנרגיה הזאת של הסיפור היא מה שמחזיק אותה.

     

    "אבל אחר כך הלכנו למקום שבו ירו בה. ושם הדיבור שלה היה יותר רגוע. והסיפור הזה קורע לב. הלכה לקרוא לחברה שלה ועומד נאצי חלאה שתוי במגדל שמירה ועושה עליה קליעה למטרה ומפספס לה את הלב בשני סנטימטר. והיא כל כך קטנה, אישה קטנה וילדה קטנה, ואני נדהם איך היא יכלה לסבול את כל זה ולהתגבר ולהמשיך לקוות לטוב ולחכות לעוד נס ולעוד נס ולשרוד. אז חיבקתי אותה חזק, והיא חיבקה אותי. והיה לי כיף לחבק אותה. כיף להרגיש אותה, כל כך חיה. וידעתי שטוב לה עם זה שאני מחבק אותה, עם זה שאני פה. ידעתי שהנוכחות שלי לצידה עושה לה כל כך טוב. מה יכולתי לבקש יותר? הרי זה המעט שאני יכול לתת לה. למה חיכיתי עד עכשיו?"  

     

    מיידנק / מחנה מיידנק שוכן בגבול הדרומי של לובלין. בזמן המלחמה הפרידו בינו לעיר כמה קילומטרים. היום, בתי מגורים גדולים מתרוממים כמה עשרות מטרים מהגדר. מהמרפסות נשקף נוף של צריפי לבנים אדומות, קרמטוריום, אתר קברי אחים ואנדרטה בצורת כיפה שמכסה על הר אפר הנרצחים שהוצא מהבורות.

     

    בירנבאום הגיעה למיידנק עם אמא שלה, אחיה חילק ואשתו הלה ובת הדודה שלה, אחרי מסע מסויט ברכבת בקר מוורשה שנמשך 30 שעות. כשהורדו סוף־סוף מהרכבת אחזה בה תחושה של הקלה גדולה. "אמרתי לעצמי, 'העיקר שאנחנו לא בטרבלינקה'. גשם דקיק ירד וכשיצאנו מהרכבת שקענו בבוץ. הייתי יחפה כי במהלך הנסיעה, כשנפלו עליי גופות של אנשים ולא יכולתי לנשום, הצלחתי איכשהו בשארית כוחותיי להוציא את הרגליים מתוך הנעליים ולהתרומם".

     

    הם עמדו תחת הגשם במשך שעות, עד שהפרידו בין הגברים והנשים. "אמא ליטפה את ראשי", היא מספרת, "ניחמה, הרגיעה, סבלנות. עוד מעט יובילו אותנו למקלחת, נתרחץ ונחליף בגדים. ייתנו לנו לנוח באחד הצריפים ואחר כך בטח ישלחו אותנו לעבודה בשדה".

     

    שוב פותחים במיוחד בשבילנו את המקלחת. שני שוטרים משגיחים בצד. צריף ענק, סמוך לקרמטוריום שעובר עכשיו שיפוץ ומכוסה באוהל לבן גדול. בירנבאום זוכרת את התור הארוך בכניסה. "הגרמנים אמרו לנו להתפשט ולזרוק את כל הנעליים והבגדים בערימה גדולה. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה גופות עירומים של נשים. נכנסתי עם הלה ובת הדודה וחיכיתי לאמא שתבוא אחריי. אבל אמא לא הייתה בשום מקום. 'איפה אמא?' לחשתי לגיסתי. היא הסתכלה אליי, השפילה את הראש ואמרה: 'אמא איננה. מעכשיו אני אמא שלך, את מבינה?'"

     

    מכל תחנות הגיהינום הפרטי של בירנבאום, האובדן של אמא שלה הוא הרגע הטעון, המכונן של חייה, והזיכרון שלו הוא כמו גל ענקי של אימה שמטביע אותה שוב ושוב מחדש. "אמא הייתה בשבילי הכל. כל מה שאמרה לי, האמנתי. אהבתי אותה, הערצתי אותה. היא זו שהכניסה לי לפה קוביית סוכר כשהתחבאנו בגטו. היא זו שחיבקה אותי כל הלילה כשחיכינו לרכבת באומשלג פלאץ. לא יכולתי לדמיין חיים בלעדיה. באותו רגע העולם הפסיק להתקיים בשבילי. הסתובבתי במעגל סביב הקירות וחזרתי בלחש על המילים 'אמא איננה'. לא הייתי אפילו מסוגלת לבכות. לא חשבתי שאהיה מסוגלת להישאר בחיים בלעדיה".

     

    היא משתתקת. השואה כולה מצטמצמת לסיפור אחד, מכמיר לב, של ילדה בת 13 שאיבדה בשנייה את אמא שלה.

     

    הביתה / במשך הביקור בפולין פגש גלעד אנשים רבים שידעו על פעילותו האמנותית ויכלו לדקלם חוויות ואירועים שאמו פירטה בביוגרפיה שלה, את חלקם הוא אפילו שכח. בירנבאום לא מצנזרת את עצמה. היא מתוודה בספר על טעויות שעשתה כאם, על מאבקים שניהלה מול הבן הבכור הדעתן והמרדן שלה, על ריבים והתפייסויות ומתחים ואהבה גדולה.

     

    "הרבה שנים עבדתי בלהאשים אותה", יעקב מספר. "האשמתי אותה שלא תמיד היא ראתה אותי, שלא תמיד הבחינה שיש פה ילד מולה, שהיא סיפרה לי את כל הסיפורים המפחידים האלה, הסיוטים של אושוויץ, בלי הנחות. הסיפורים האלה יצרו אצלי פחד ומנגנונים ששמרו עליי שלא אבהל יותר מדי, שלא אתרגש, וזה בא לידי ביטוי, בין השאר, בדיכאון סמוי ובדיכוי של רגשות נוספים. לא ידעתי את זה עד שלא הלכתי לטיפול. היא אהבה אותי נורא ואני אהבתי אותה נורא והרגשתי שהיא חיה דרכי. ואז היא התחילה לכתוב והייתה צריכה שקט מוחלט, וכילד אתה מפריע לה והיא הייתה צועקת עליי. לא פעם, כשכעסה, היא הייתה אומרת, 'בשביל זה שרדתי את אושוויץ'?"

     

    ב־1995 יצא אלבומו של פוליקר "הילד שבך", שכולל את "נמס בגשם", אחד השירים האישיים והטעונים ביותר של גלעד - שהוא עצמו, באופן נדיר, משתתף בביצועו. השיר מתאר יחסי משפחה קשים, שגורמים לנער לנטוש את ביתו ולעבור לחיות ברחוב. הוא לא לקוח באופן ישיר מהביוגרפיה של גלעד, אבל הוא כן נכתב בהשראת רגשות קשים שחווה כנער. בירנבאום נעלבה כששמעה את בנה מדבר על השיר הזה בראיון רדיו. העלבון הוביל לשיחה כנה וכואבת, שהביאה לסליחה הדדית ולשינוי מהותי ביחסים ביניהם.

     

    "הייתי מסוגלת לחשוף את האירוע הזה בביוגרפיה ולספר על הטעויות שעשיתי כאמא, על המקומות של הכעס וחוסר הסלחנות, כי הדברים השתנו ביני לבין יעקב", אומרת בירנבאום. "אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לעשות את זה במצב אחר".

     

    והוא אומר: "בשלב מסוים בטיפול שלי, אחרי שהאשמתי והאשמתי, הפסיכולוג ביקש ממני להכין רשימה של הדברים הטובים שקיבלתי מההורים שלי. והיו המון דברים כאלה: אהבה למוזיקה ולמילים, וחשיבה פוליטית וניתוחים של מה שקורה בחדשות והטלת ספק. אני זוכר אותה מנתחת ספרים ושירים, טולסטוי וגורקי, וכל ההבחנות שלה מדויקות ולגמרי לעניין, והיא עוזרת לי לכתוב חיבור לבית הספר, ואומרת לי מתי אני מזייף או מגזים, ותמיד פוגעת בול. המטפל שלי אמר, 'אתה קולט אילו דברים מדהימים קיבלת בבית?' וזה באמת פתח לי משהו. מאז אנחנו חברים טובים, מספרים אחד לשני דברים שאנחנו לא מספרים לאף אחד. זוהי חברות אינטימית, קרובה מאוד".

     

    ובכל זאת, בירנבאום העדיפה לשמור לעצמה את העובדה שבנה הבכור הוא גיי. "זה עיצבן אותי ואמרתי לה את זה", מספר גלעד. "והיא אמרה, 'הם יכולים להבין את זה כי כתבתי שלא התחתנת'. חשבתי שזו טעות. הרי את מדברת הרבה על אימהות ועל הקשיים בגידול ילדים, ואת יכולה להיות גאה בכך שתמיד קיבלת אותי, והכרת את כל בני הזוג שלי וקיבלת גם אותם באהבה גדולה. אחת המתנות הכי גדולות של חיי זה שלא הייתי צריך להיות דקה בארון מול המשפחה שלי. חשבתי שזה יכול לשמש דוגמה טובה לפולניות קתוליות שמרניות שהילדים שלהן יוצאים מהארון".

     

    בירנבאום מסבירה: "אף פעם לא הפליתי אף אחד, תמיד האמנתי שכולם שווים וגם הכרתי גייז שהפכו לחברים שלי. אבל לא רציתי שהקוראים יתמקדו בנקודה הזאת, לא רציתי שזה ישפיע על אנשים שאולי עדיין נרתעים מזה".

     

    אחרי שהרשה לעצמו לבקר במקום שהבעית אותו כל חייו, גלעד רוצה לחזור לפולין. לבקר באותם מקומות כמו כל תייר, עם מדריך צמוד ואוזניות. ויחד עם זה הוא גילה שפולין, ובעיקר ורשה, היא גם בית. "אני אוהב את תל־אביב", הוא אומר, "אבל איזה הקשר היסטורי יש לי? ההורים שלי לא היו חלוצים שבנו את הארץ. ופתאום אני מרגיש חיבור חזק ומרגש למקום הזה. לעיר של סבא וסבתא ואבא ואמא שלי. פה הם נולדו וחיו ועבדו וניהלו חיים שלמים. וכולם מדברים פולנית, כמו שדיברו בבית שלי. כשהייתי ילד הייתי מתבייש בזה, ועכשיו גיליתי שאני מבין כמעט כל מה שאומרים".

     

    אחד משיאי הביקור מבחינתו הוא המפגש עם בוואז'י שולץ, בן 28, הנין של סטניסלב סטרויונס, האיש שהסתכן כשהעביר אוכל למשפחת אמו בגטו וסייע להחביא את הדוד מארק. שולץ רצה עכשיו לראות לראשונה את האנשים שניצלו הודות לסבא־רבא שלו. "אני פוגש את הבחור הזה והוא שייך למשפחה שלי באיזו צורה, והוא קרא תוך יומיים את הביוגרפיה ויודע עליי המון דברים — סיפורים מהילדות, ריבים עם אח שלי, מה לא. פעם, מזמן, אמרתי לאמא שלי, 'אני לא הייתי מצליח לשרוד את הגיהינום של בירקנאו. הייתי רץ לגדר המחושמלת והורג את עצמי'. התחלתי לספר לו על זה, והוא אמר, 'אני יודע, קראתי את זה בספר שלה'".

     

    "מגיע ליהודה בזכות עצמו"

    יעקב גלעד על המשואה שפוליקר הדליק

    לקראת יום העצמאות קיבל יעקב גלעד טלפונים מכל תוכנית טלוויזיה אפשרית. כולם רצו לדעת מה הוא מרגיש כלפי העובדה שיהודה פוליקר זכה בכבוד להדליק משואה והאם הוא חושב שהוא צריך להיות שם. עכשיו הוא מדבר על זה לראשונה.

    "לא חשבתי שאני צריך להדליק משואה איתו, כי בעיניי יהודה לא זכה בכבוד הזה רק על 'אפר ואבק'. יש לו גוף יצירה ענקי שמתחיל בבנזין ועובר דרך המוזיקה היוונית ו'אפר ואבק' ונמשך עד עכשיו. אני מבין את הרצון של גורמים שונים לשתף גם אותי, אבל יש לו קריירה משל עצמו ומגיע לו בזכות עצמו".

    הוא עצמו אמר שהוא מרגיש שגם לך מגיע להיות שם.

    "זה היה יפה, זה ריגש אותי וחשבתי שזה מאוד נחמד מצידו. ויחד עם זה, מזל שלא היה לזה אפקט ממשי כי בכל מקרה לא הייתי בא".

    למה?

    "כי אני לא משתף פעולה עם הממסד הנוכחי. לא כבן לניצולי שואה ובוודאי לא כבחור גיי במדינת ישראל. הממסד הנוכחי חסם כל חקיקה אפשרית למען הקהילה והוא בז בצורה הכי נוראה לציבור הניצולים ונותן לו לחיות בדלות איומה. אז מה פתאום שאשתף פעולה איתם? יהודה בחר אחרת, הדעות שלו הן לא הדעות שלי ואני מכבד את זה".

     


    פרסום ראשון: 12.06.19 , 22:20