הניצחון של דורון
ארבע שנים אחרי התאונה במועדון הפורום בבאר–שבע שטילטלה את עולמה והותירה אותה נכה, דורון גנון מנהלת חיים פעילים ועשירים מתוך כיסא הגלגלים הצבעוני שלה. בראיון מלא תקווה, היא מדברת על ההתמודדות הקשה בתחילת הדרך, הבחירה לדגמן אופנה מיוחדת לבעלי מוגבלויות, ההחלטה לעבור לגור לבד והחלומות על זוגיות. ועל האיש שנפל על ראשה וצווארה, פצע אותה קשה ומאז נעלם היא אומרת: "אף פעם לא כעסתי עליו, רק רציתי לפגוש אותו, שיבין את מה שעובר עליי"
שנתיים ארוכות, שחורות משחור, התאבלה דורון גנון על חייה הקודמים. מאז נפל עליה אחד הבליינים במועדון הפורום בבאר־שבע, פצע את צווארה באורח קשה והותיר אותה נכה ומשותקת, נאחזה באובדן וסירבה להביט קדימה. החיילת היפה והתוססת, רקדנית וספורטאית, מרכז החבורה, הפכה לצעירה עצובה ומדוכאת, כלואה בעל כורחה בעיי החרבות שנותרו מחלומותיה, מרותקת לכיסא גלגלים, תלויה כמעט לחלוטין בזולתה.
עוד שנתיים חלפו, והיום היא לגמרי אחרת: חייכנית ונמרצת, מגלגלת סדר יום עצמאי ועמוס, מתזזת בין פגישות חברתיות ותוכניות עבודה בשיער מפונפן, איפור מוקפד וכיסא גלגלים מגניב. חלקו הקדמי של הכיסא צבוע בסגול, הגלגלים כחולים, מוט ההיגוי ורוד עליז. "כיסא גלגלים מעודן עם סטייל", מדייקת גנון ופורצת בצחוק מתגלגל, "אם כבר כיסא גלגלים, אז שיהיה צבעוני, עם אמירה, עם נוכחות, בעיצוב שמסמל אופטימיות ויופי".
אנשים מגיבים לכיסא הזה?
"בלי הפסקה. אנשים אומרים לי, 'וואו, איזה כיסא מדליק יש לך, איזה יופי של מתקן'. הם רואים שזה כיסא, אבל יודעים שיש בו עוד משהו".
וזה, בקליפת אגוז, גם הסיפור שלה. מאז החליטה לבחור בחיים, הפסיקה להילחם בנכות. להפך. אפילו גייסה אותה לדרכה החדשה. "אחרי שנפצעתי לא אהבתי את עצמי בכלל", היא אומרת בפשטות. "הייתי חסרת ביטחון ורק חיפשתי איך להתייפות ואיך להתלבש ולהתאפר כדי להרגיש יפה כמו שהרגשתי בעבר. לפני הפציעה לא התעסקתי יותר מדי במראה החיצוני שלי, אבל אחרי שמצאתי את עצמי בכיסא גלגלים איבדתי את הביטחון במראה שלי. היו לי תלתלים ועברתי לשיער חלק. עשיתי גשר לשיניים. התעסקתי כל היום בבגדים ובתכשיטים, באיפור. עבר זמן, אנשים התחילו להחמיא לי, ופתאום הבנתי שנכה שנראית טוב זה בכלל לא מובן מאליו".
זה מה שאמרו לך?
"אנשים חשבו שזה מוזר שאני נראית טוב. שבכלל לא חשוב שמישהי שיושבת על כיסא גלגלים תיראה טוב. כשהייתי יוצאת לבילוי, אמרו לי, 'וואלה איך את מתלבשת, איך את מתאפרת', ואני לא הבנתי. אמרתי להם, גם אתם מתלבשים ומתאפרים כשאתם יוצאים מהבית. ואז התברר לי שאין מודעות לזה שגם אם אנחנו על כיסא גלגלים, אנחנו עדיין נשים שיכולות להיות יפות וסקסיות ומצליחות, לא פחות מכל אישה אחרת. ומשם צמח הרצון שלי לחולל שינוי ולהוכיח לעולם שיופי זה עניין של תפישה. ושלא צריך להסתיר את המוגבלות. צריך רק שיידעו שהיא לא הדבר המרכזי שמגדיר אותך".
נאמנה להבנה הזאת, הסתערה גנון על מסלול הדוגמנות. חברה משותפת ערכה לה היכרות עם מעצבת האופנה מירי אלביק, הבעלים של MIRICLE — מותג אופנה מותאם לאנשים עם מוגבלות. אלביק הציעה לצעירה לדגמן בתצוגת אופנה לנכים באירוע הפתיחה של תערוכת "אביליטק", שמכנסת תחת קורת גג אחת עסקים, עם נגיעה לעולם המוגבלות דוגמת רכבים, מעלונים, כיסאות גלגלים וגם אופנה. "הקולקציה של תצוגת האופנה הייתה מותאמת אישית לדוגמנים", משחזרת גנון. "אני קיבלתי אוברול עם כתפיים חשופות ושילוב וולן שיפון. וזו הייתה אמירה שלי בפני עצמי וגם כלפי כולם, שלמרות הכל אני מרגישה טוב מאוד עם איך שאני נראית, ושהיום, אחרי תקופה לא קלה של שיקום, אני לא מתביישת בזה שאני חושבת שאני יפה".
תצוגת האופנה התקיימה בראשית החודש בגני התערוכה בתל־אביב. "אם לפני שנה היו אומרים לי שאהפוך לדוגמנית, לא הייתי מאמינה", מחייכת גנון באושר. "היה ממש כיף. הלבישו ואיפרו אותנו והיה מעצב שיער ומצלמות ואווירה של ביוטי, כל הדברים שאני אוהבת. היינו חבורה של בנים ובנות יפים וחזקים, כל אחד עם מוגבלות אחרת ועם בגד שאפיין אותו. התגלגלנו על המסלול ואמרנו בפה מלא שליופי אין גבול או הגדרה, ושהכל בעיני המתבונן".
התרגשת?
"מאוד. עד כדי כך שאפילו הייתה לי דמעה קטנה בקצה העין. זו הייתה תחושה של ניצחון. הצלחתי לעשות משהו לא רק בשבילי, אלא בשביל עוד בנות כמוני עם מגבלה שרואות אותי ומבינות שכל אחת יפה ומיוחדת בדרכה. אני חושבת שכל אישה צריכה לעוף על עצמה, בטאקט ובחן כמובן, וזה היה יום שבו היה מותר לנו לעוף על עצמנו. זה היה יום של לצעוק לעולם, כן, אני יפה מבפנים וגם מבחוץ, ואני לא מתביישת בזה. להפך. אני גאה".
תרצי להמשיך בקריירת דוגמנות?
"כן. זה תחום שהייתי יכולה להצליח בו. זה כיף לנפש. אני יכולה לדגמן הכל: ידיים, איפור, אצבעות, תכשיטים, בגדים. המעצב טומי הילפיגר לקח דוגמנים נכים לתצוגות האופנה שלו. למה שלא אהיה כמוהם? החלום שלי הוא להיות הדוגמנית הנכה המצליחה בישראל".
בוחרת בחיים
החיים של גנון (23) התהפכו על פיהם במארס 2015, באירוע "פקטור קיץ" בחלקו האחורי של מועדון הפורום. הצעירה התוססת, חיילת בשנתה הראשונה בחיל המודיעין, הגיעה למקום לרקוד עם חברות והתיישבה לנוח על ספסל. על במה מוגבהת מאחוריה רקדו כמה צעירים. אחד מהם מעד ונפל על ראשה וצווארה, פצע אותה קשה ונעלם.
בשעות הראשונות איש לא הבין את חומרת הפציעה. זמן רב הלך לאיבוד עד שהגיעה עזרה. בבית החולים גילו פגיעת צוואר קשה, שתי חוליות עקומות וחבלה עצבית בגב ובידיים. גנון הובהלה לניתוח בן תשע שעות, שבמהלכו נאבקו הרופאים בקריש דם שסיכן את חייה.
מכאן החלה תקופת אשפוז ממושכת. דנון, מחוברת למכונת הנשמה, מטושטשת מכאבים עזים, למדה לאט לנשום, לדבר, לחיות. חודשים ארוכים התייסרה במחלקה לשיקום. הזמן עבר עליה כמו חור שחור, בהכחשה ובדיכאון. רק כשהחלה להשיג שיפור זעיר, ראשוני, באצבעות יד ימין, ומאוחר יותר גם בכף הרגל, החלה להתאושש. "התחלתי להאמין", סיפרה בעבר, "שאם הרגל זזה, אולי עוד איברים בגוף יזוזו בהמשך".
מיד לאחר האירוע סגרה המשטרה את מועדון הפורום לזמן קצר ופתחה בחקירה, שבסופה הוחלט לסגור את התיק. האיש שנפל על גנון וגרם לפציעתה מעולם לא אותר. במקביל, נערכו גנון והוריה להגשת תביעת פיצויים אזרחית בסך שמונה מיליון שקלים נגד בעלי הפורום, משטרת ישראל, עיריית באר־שבע וחברת הביטוח. ואולם זמן קצר לאחר מכן נסוגו מהגשת התביעה.
למה ביטלתם את התביעה?
"כי הגיע אלינו נציג של משרד הביטחון ואמר שיש לנו שתי אפשרויות: או לתבוע את משרד הביטחון ואז יכירו בי כנכת צה"ל ואקבל את כל הזכויות שמגיעות לי, או לתבוע את העירייה והמועדון. עשינו חשבון שבתביעה האזרחית אולי נקבל סכום כסף חד־פעמי, ואילו משרד הביטחון מעניק מסגרת טיפולים יציבה וקצבה חודשית קבועה. אז בחרנו במשרד הביטחון וביטלנו את התביעה האזרחית".
יש בך כעס על האיש שנפל עלייך?
"אף פעם לא כעסתי עליו. רק רציתי לפגוש אותו, שידבר איתי, שיבין את מה שעובר עליי. עד היום אני לא מבינה למה הוא לא יצר איתי קשר".
השנתיים הראשונות לפציעה היו קשות בכל המובנים. "התאבלתי על עצמי, על הגוף שלי, על החלומות שלי", מספרת גנון. "הייתי מלאה ברחמים עצמיים. הכל התפרק לי מול הפרצוף כי איבדתי את היכולות הכי בסיסיות כמו ללכת, לרקוד, לטייל, להתרחץ, לאכול לבד. לא ידעתי איך להתמודד ואיך להמשיך. סבלתי כאבים חזקים. העולם בחוץ המשיך כרגיל, והעולם שלי נעצר. בן לילה שמו אותי על סטופ. בתקופה הזאת איבדתי את התמימות".
ומה השתנה?
"אחרי שנתיים החלטתי שאני רוצה לבחור בחיים. ושאם אני בוחרת בחיים, אני צריכה ללכת עם זה עד הסוף. החלטתי להפסיק לשבת בבית ולהתבכיין. לא הייתי מוכנה יותר להישאב לתהומות. ומאותו רגע לא ראיתי בעיניים. הסתערתי על הטיפולים והאימונים. פעם הייתי נוסעת לטיפולים בבית החולים ובבית הלוחם רק כדי לסמן וי, אבל מאז שהחלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים, אני עושה טיפולים ותרגילי פיזיותרפיה מתוך בחירה, מתוך רצון להתקדם".
והשיפור לא איחר לבוא. "ארבע שנים עברו ואני מרגישה שהשגתי עולם ומלואו", היא אומרת היום. "הגוף שלי מאוד התקדם. הרבה דברים שלא הצלחתי לעשות אני עושה היום בקלות. מזיזה את האיברים. אוכלת לבד, מתאפרת לבד, מפעילה מכשירים לבד. אני עדיין על כיסא גלגלים אבל התקדמתי מקצה לקצה. עשיתי את זה רק בשביל להוכיח לעצמי שאני יכולה".
היא עדיין מסתייעת במלווה צמודה שעוזרת להתנהלות השוטפת בבית ומחוצה לו. "היו לי מטפלים שלא האמינו שאוכל להזיז את היד הפגועה, אבל אני לא הפסקתי להאמין בעצמי והוכחתי להם שעם כוח רצון והתמדה הכל אפשרי. אני מרגישה שמהשפל הכי נמוך אספתי את השברים ונולדתי מחדש. בניתי אמון בעצמי ובאנשים, למדתי להסתדר עם היד ועם הראש, לתפעל דברים, להיות יותר עצמאית ופחות תלויה. וככל שהגוף שלי יותר מגיב, ככה אני יותר אוהבת את עצמי".
לפני שנה, עם יד אחת פעילה, החליטה ללמוד איפור מקצועי. "בהתחלה לא הצלחתי לעשות כלום כמו שצריך, הכל יצא לי מכוער, היה לי קשה להרים את כלי האיפור, למרוח את הצבעים, לא מצאתי את הטכניקות הנכונות, אבל לאט־לאט דייקתי. היום אני מאפרת ביד אחת, ולא רק את עצמי אלא גם אחרים. אני מאוד נהנית מזה, כי אני באה מעולם האמנות. פעם ציירתי ובתיכון עשיתי חמש יחידות לבגרות באמנות".
והיום?
"היום עברתי מציור לכתיבה. למדתי כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן־גוריון ואני מעלה על הדף את מה שעובר עליי ואת החוויות, האתגרים, הקשיים והרגעים השמחים. אני עובדת בעיצוב אופנה נגישה מתוך אמונה שגם לאנשים נכים מגיע להוציא את המיטב מעצמם. אני אוהבת לקנות מותגים, להתלבש בסטייל, אבל אחרי הפציעה כשהגעתי לחנויות, רוב הבגדים לא היו נוחים ולא ישבו עליי טוב. אופנה נגישה זה בגד שצריך להיות מבד נוח, עם רוכסנים וכפתורים ידידותיים למשתמש. אופנה נגישה זה היכולת ללבוש בגד גם בכיסא גלגלים וגם כשהיד והרגל לא יכולות לזוז בכוחות עצמן. יש שמלות נורא יפות, אבל כשיושבים איתן על כיסא גלגלים, לפעמים הן קצרות מדי, או נתפסות במעצורים ובידיות. כשראיתי את הקושי החלטתי לפנות לתחום האופנה ולהנגיש אותה לאנשים עם מוגבלות. אני לא חושבת שצריך לשנות את האופנה עבור אנשים נכים, אלא רק להוסיף לה ממד מסוים של נוחות".
לא חוזרת לאחור
היא מסרבת להרחיב על נסיבות התאונה ומשתדלת שלא לחשוב על מועדון הפורום. "אני כבר לא שם", היא מסבירה בפשטות. "ברגע שבחרתי קדימה, אני לא חוזרת אחורנית. אני במקום של עשייה, לא של בכיינות. אני לא שואפת לשלמות, כי אין דבר כזה, אבל היום אני אוהבת את עצמי וחושבת שאני לא פחות טובה ממישהי אחרת. זה לקח זמן. עברתי הרבה ימים של שנאה עצמית וחוסר קבלה. לא אהבתי את מה שנהיה ממני, הרגשתי מכוערת. הגוף שלי לא היה הגוף שהכרתי. לא הייתי מסוגלת להסתכל על הצלקות. היום אני אוהבת אותן, כי אני מבינה שהן מסמלות את השלמות שבחוסר השלמות. כל צלקת היא אות כבוד ליכולות שלי. כל צלקת מסמלת את הדרך שעברתי בהצלחה".
ועדיין, רגעי שבירה לא חסרים. "יש את הפעמים האלה, שבהם אני מתגעגעת לימים שהכל היה פשוט וקל יותר. כשהייתי ספונטנית, רגילה, כמו כולם. אני מתגעגעת לחוויות ולחלומות שרציתי להגשים, לסיים את המסלול הצבאי כמו כולם, לצאת עם החברות הטובות לטיול אחרי צבא במקסיקו שהן עשו בלעדיי. ללכת. לרוץ. להתעמל. עד היום כשאני רואה אנשים רצים בפארק ומתאמנים על המתקנים הציבוריים, זה מכה בי. זה כאב שלא חולף. אבל אז אני מזכירה לעצמי שהכל יחסי, ושעדיין יש לי את המהות שלי, הצחוק שלי, האופטימיות והיכולת להיאחז בדברים הפשוטים, הטובים".
את חולמת על התקופה שלפני הפציעה?
"כן. הרבה. ניסיתי להדחיק את הזיכרונות מהתקופה ההיא, אבל בזמן האחרון זה דווקא קופץ לי לראש. יש ימים שאני ממש רואה את עצמי כמו דורון הישנה, ובלילות אני חולמת על כל מה שהיה וכבר לא קיים, כמו תסריט קטן שקם לתחייה. פעם חשבתי שבשביל להתקדם צריך להדחיק את העבר, היום אני מבינה שזה לא נכון. שצריך לתת מקום גם לזיכרונות, כי זה משהו שחי בי וגם מזכיר לי את הדרך הארוכה שעברתי. פעם הייתי שואלת את עצמי בתסכול, למה זה מגיע לי, מה עשיתי רע שקיבלתי עונש כזה. היום אני כבר לא שואלת שאלות. זה לא יקדם אותי לשום מקום".
סדר יומה עמוס מאוד. הבוקר מתחיל בטיפולי פיזיותרפיה מפרכים ותרגילים שנועדו לחזק את הגוף ולהגמיש את האיברים. האימונים מתקיימים בעיקר בביתה בקריית־גת. פעם בשבוע נוסעת גנון לבית הלוחם בתל־אביב לעבוד עם מטפלים מקצועיים. "ושם אני נפגשת עם חברים וחברות שעוברים בדיוק את מה שאני עוברת. זו חבורה מדהימה של נכי צה"ל. הכרנו דרך הפציעה והפכנו לקבוצה שנפגשת, מטיילת, מבלה ומדברת. הם לא רק חברים, הם קבוצת תמיכה, כי יש דברים שרק הם יכולים להבין. אני מבלה גם עם חברות הילדות שלי וחברים אחרים שהכרתי בשנים האחרונות. יש לי חיי חברה מטורפים. אני יוצאת המון. להופעות, לסרטים, למסעדות, לקניות. רק לפני חודש חזרתי מטיול בן חודש וחצי במיאמי. אנשים בהלם מזה שאני יוצאת ומבלה, אבל אני בחורה צעירה שאוהבת לטרוף את החיים. אני לא מגבילה את עצמי בכלום".
והמשפחה?
"ההורים שלי תומכים ומלווים אותי בכל שלב, אבל גם מאפשרים לי עצמאות ומברכים עליה. לצערי יש להם ניסיון. אחי הגדול נפצע במבצע צוק איתן בקרב בסג'עייה, ביום הראשון לצוק איתן, כשפצצת אר־פי־ג'י הרסה את הבניין שהיה בו. הוא היה מאושפז ארבעה חודשים במצב בינוני ואחר כך המשיך כמוני, למחלקת שיקום. אולי הפציעה שלו חישלה את ההורים והכינה את המשפחה. שני האחים שלי, שי ומתן, הם החברים הכי טובים שלי. אבא שלי תמיד אמר, 'נולדתם להיות אחים, אבל להיות חברים זו בחירה'. ובאמת אנחנו אגרוף אחד. כולם בשביל כולם".
בשבוע הבא תעבור גנון ליחידת מגורים משלה - עוד צעד משמעותי בדרך לעצמאות. "ארבע שנים חייתי עם ההורים בבית לא נגיש. לא היה לנו כסף להנגיש אותו וגם הביורוקרטיה עיכבה את התוכניות. לחיות בבית לא נגיש זו חוויה נוראה. היה לי זחליל שמתחבר לכיסא הגלגלים ובעזרתו הייתי עולה לאט־לאט במדרגות. בבית עצמו לא היה מרחב תזוזה לכיסא הגלגלים. לפני כמעט שנה, בעזרת משרד הביטחון, התחלנו לבנות יחידה מונגשת עם מעלית וכניסה נפרדת. זה סִפתח לעצמאות. עיצבתי את הבית הזה בעצמי, באנרגיות טובות, בצבעים לבנים ורכים עם נגיעות ורודות. אפילו את אריחי הקרמיקה לחדרי האמבטיה בחרתי לבד. והחדרים זמינים, נוחים, ועם המון מרחב ונגישות. אפילו בנינו חדר נפרד לטיפולים כדי שאוכל להמשיך להתאמן בבית. לפני כמה ימים קניתי את התמונה הראשונה: עץ, שמהשורשים שלו בוקע גשר שאין לו קצה ואי־אפשר לדעת לאן הוא מוביל. הרגשתי שהתמונה מסמלת את מה שאני עוברת. גם אני צמחתי מחדש, ובתקופה האחרונה אני הולכת על גשר גדול. אין לי מושג לאן הוא יוביל אותי, אבל יש לי ביטחון שהיעד יהיה מושלם".
את לא חוששת לנהל בית לבד?
"בכל דבר חדש יש משהו שמפחיד, אבל זה גם מה שמחזק, והיום אני לא במקום שאתן לפחד לעצור אותי. יש לי משפחה תומכת וחברים מדהימים, ככה שגם בבית משלי אני אף פעם לא באמת אהיה לבד. אולי יהיה קצת מוזר לנהל את החיים בעצמי באופן מלא, אבל מצד שני, יהיה לי מרחב נגיש, אני כבר לא אתקע בדברים בכל פעם שארצה לסובב את הכיסא, ובעוד שנה או שנתיים אולי אעזוב את קריית־גת ואעבור לגור בתל־אביב. אני אוהבת את המרכז".
חולמת על זוגיות?
"כל אחת רוצה מישהו שיהיה לצידה. גם תורי יגיע. היה לי חבר שנה וחצי לפני הפציעה ושנה וחצי אחריה. אחרי שלוש שנים נפרדנו. זה לא התאים, כל אחד מאיתנו כבר היה במקום אחר. נפרדנו בצורה יפה, לא נשברתי מזה. ואחר כך היו לי כמה חברים נוספים, מערכות יחסים קצרות שלא התקדמו לטווח רחוק".
ואיך היה?
"בהתחלה קצת מוזר. כי בחורים מכירים אותי כדורון מהתאונה בפורום. הם רואים קודם כל את הסיפור שלי, ורק אחר כך את מי שאני באמת. גם אני הייתי צריכה להכיר את עצמי מחדש במערכת יחסים. להתחיל הכל מההתחלה. לדעת איך להתנהל. אני חושבת שהרבה פעמים, בנים שרצו להתחיל איתי פחדו שאני פגיעה יותר מבחורה רגילה וזה ממש לא נכון. בכל מערכת יחסים יש את הפחד לפגוע וגם להיפגע, ואני לא שונה מאף בחורה אחרת. גם אני יכולה ליזום פרידה".
אישה מצליחה
ועד שיגיע הבחור הנכון, גנון ממשיכה במסע אל מה שהיא מגדירה "אישה מצליחה". "כזו שמאמינה בעצמה, שבטוחה בדרכה, שלא נותנת למשברים או לדעות קדומות של אנשים לעצור אותה". החלומות לא נגדעו או השתנו. להפך. "יש לי המון תוכניות ואני יודעת בוודאות שאגשים אותן", היא אומרת בביטחון. "אני רוצה להיות אשת קריירה, להמשיך ללמוד, להתפתח בתחום האופנה הנגישה, הפרסום והתקשורת. יש עוד כל כך הרבה דברים שמחכים לי. אני רוצה להתחתן וללדת ילדים. אני יודעת שיהיה לי קשה כאמא, אולי לא אוכל לעשות את כל הדברים שאמא רגילה עושה עם הילד שלה. אבל אני יודעת שאלחם כדי שאוכל לעשות בשביל הילדים שלי הכל, בדיוק כמו שאני נלחמת היום להזיז את היד ואת הרגל".
נושא הנגישות בוער בעצמותיה, מדרבן אותה לפעול לשינוי. "הכי קשה לי כשאני יוצאת למקומות כמו ים, טיילת, קולנוע, מסעדה, ומגלה שאין נגישות בישראל", היא אומרת בכאב. "מדרגה אחת מיותרת יכולה להרוס לך את כל הערב. לכן אני משתפת פעולה בכל יוזמה שמקדמת נגישות לאנשים עם מוגבלות. זו השליחות שלי. הרבה פעמים אנשים שואלים אותי, אחרי כל מה שעברת, עוד נשארה לך אמונה? ואני אומרת, אדם שאין לו משהו להישען עליו, אין לו כלום. החיים כבר הוכיחו לי שעם אמונה חזקה וכוח רצון אפשר להשיג המון. לכן אני יודעת שבעתיד אוכל ללכת. זה לא שאלה של אולי אלא של מתי. אני בטוחה לגמרי שיום יבוא ואני אקום מכיסא הגלגלים ואלך כמו כולם".
3 רגעים בחייה של דורון גנון
לפנייה לכתב/ת 
