עד היום, ארבע וחצי שנים פחות או יותר, אכרם ג'ליל־שוורץ הצליח לחסוך, לאסוף, ולתרום 400 אלף יורו לפעילויות שונות בישראל. גם עכשיו הוא ממשיך לצבור כספים בדרכו הייחודית, כדי להעביר את התרומות בביקורו הבא בישראל, בעוד שנה. אמרנו שהצליח לתרום? זה לא היה פשוט. בעיריית רמלה ובעיריית לוד לא הלכו לקראת האיש הגבוה בן ה־83, שנראה צעיר בהרבה מגילו. "התעוררו בעיות", הוא מסביר בקיצור נמרץ את התגובה הלא־מתלהבת בלשכות ראשי העירייה. "או שלא רצו להקים בתי ספר משותפים ליהודים וערבים, או שלא רצו לקבל כספים מפליט ערבי. באתי, שמעתי, הבנתי, ועזבתי בלי לעורר מהומות". אחרי שבנה כנסייה ברמלה, ואחרי שתרם פה ושם כספים לנזקקים בישראל ובמזרח ירושלים, הגיע אכרם ג'ליל, לגמרי במקרה, לעמותת "יד ביד" שמפעילה בתי ספר מעורבים בישראל. הוא ראה ילדים יהודים וערבים ביחד, נכבש, והחליט שכאן יניח את כספו.
כשיצא השבוע מבית קרוביו ברמלה, לטוס בחזרה למגורי הקבע שלו בפאתי העיר קלן בגרמניה, הבטיח ש"בפעם הבאה, כמו תמיד, אביא כל מה שצריך".
כמה?
"כל מה שאצליח לחסוך".
לא מעניין אותו פרסום ויחסי ציבור. עובדה, זאת הפעם הראשונה שהסיפור שלו רואה אור בארץ. כמעט היה צריך להכריח אותו, דרך העמותה, להתראיין. "אני לא צריך תעודות הוקרה או שיידעו את שמי", הוא מסביר, "די לי במה שאני עושה. אני אוהב לתרום, אני מחנך את המשפחה שלי לתרום כי אני מאמין שזה חשוב. אם כל אחד יעשה משהו למען השני, ישרור שלום אמיתי בינינו. זה כל כך ברור לי, ואני מנסה להנחיל לאחרים את עניין הנתינה והתרומה".
הוא נשוי להלגה, רעייתו השנייה. היא נתפסה לשיגעון שלו, עוזרת לו לאסוף את הכספים בדרכו יוצאת הדופן. "בטח שאומרים לי שאני משוגע", הוא מאשר את מה שאומרים לו כאן ברמלה, ורומזים לו שם, בקלן. "מעירים לי בגרמניה, בנימוס צונן ש'אתה קצת מוזר', ובישראל מבהירים לי, בעברית ובערבית, 'אתה ממש מטורף'. זה לא מזיז לי. ממילא כל מי ששומע מתקשה לקלוט. רק המשפחה שלי ברמלה, ביפו ובעכו מבינה אותי טוב. הם מנהלים את החיים שלהם בין יהודים לערבים, בין נוצרים כמונו, למוסלמים, ויהודים, והחיים שלהם נראים בסדר גמור".
כבר 35 שנים הוא קופץ פעם בשנה לביקור. "תמיד יש חתונה אחת לפחות במשפחה, ואני משלב שמחה בשמחה". גם הפעם התכונן לחתונת נכדתה של אחותו, התנחל בבית אחד מאחייניו ברמלה, והגיח לביקורים בגני הילדים ובבתי הספר של עמותת יד ביד. קפץ בין הגנים בירושלים, בחיפה ובנצרת. מעניין לגלות שאין ילד מסוים ששבה את ליבו של אכרם או ילדה שליטף את ראשה. מנוכר לכאורה, הוא אפילו לא מכיר את ההורים בצד היהודי או הערבי, "אבל בראש שלי כל הזמן מתרוצצים מספרים: אם אני עושה טוב ל־40 ילדים בגן אחד, לילדים האלה יש הורים, וקרובי משפחה, ושכנים, השמועה מתגלגלת".
על הפעילות שלך?
"מה פתאום? על האפשרות לחיות ביחד, יהודים וערבים, במקום אחד".
אני מנחשת שאתה רוצה לרוץ קדימה, ולנסות לסדר את יחסי ישראל עם העולם הערבי?
"בשום פנים ואופן לא. היחסים של מדינת ישראל עם העולם הערבי מסובכים בגלל כל מיני סיבות. אני מבין בדיוק, ולא אוהב את מה שקורה. במדינות ערב יש בעיות עם ישראל, הם לא רוצים את היהודים וגם לא את ערביי ישראל, ויש להם בעיות לא פשוטות בתוך עצמם. אני לא חולם להיכנס למלחמות הפנימיות של הערבים. גם אין לי פתרונות להציע".
מפת פשיטה
התשובה של אכרם נעוצה בקערות ענק מקושטות, שנועדו לאירועים גדולים: חגיגות עירוניות, חתונות, טקסים אחרי לידה, מסיבות שעורכים לבוגרי בתי הספר התיכוניים. אכרם־שוורץ — כך הם מכירים אותו, בשם המשפחה שקיבל בגרמניה, בעל ניחוח יהודי — מגיע עם העוזרים־המתנדבים, הקערות, המפות, והתפריט הערבי. תמיד מג'דרה. פושטים לתוך המטבח, מבשלים, עורכים את השולחנות, הקהל מלקק את האצבעות, והשאר היסטוריה.
"אני לא צריך הרבה", מסביר הפנסיונר, "החיים שלי תמיד היו צנועים. משלמים לי עבור הכנת ארוחה גדולה, ואני לוקח לעצמי רק חלק קטן מהתשלום, עבור חומרי הגלם. לפעמים, בעל האירוע מוסיף מאה או מאתיים יורו, כתרומה לפרויקט שלי בישראל, ואני מצרף את הכספים לתשלומים שאני מעביר ל'יד ביד'. למשל, במסיבת חתונה שערכתי בחודש שעבר, ההורים משני הצדדים החליטו לתרום מאתיים יורו. מיד הוספתי את הסכום הזה לחבילה שאני מביא. השמועה התגלגלה, ובערך 20 אחוז מהסכום השנתי מגיע מכספי התרומות של אזרחים בגרמניה ששמעו על הפעילות שלי".
קורות חייו של אכרם אולי יוכלו להסביר איך התגלגל עד לכאן. הוא נולד ב־1936 למשפחה נוצרית אורתודוקסית ברמלה, שישה אחים ואחיות. בגיל שבע אמו נפטרה והוא נשלח ללמוד בנצרת, "וכעבור שלוש שנים התחלנו ללמוד לבשל". כעבור ארבע שנים עבר לבית־לחם, וכשהיה בן 15 הוחלט שיברח ללבנון, כחלק מקבוצה של 14 ילדים תחת חסותו של מנהל בית הספר הנוצרי. הילדים, המנהל, והכומר דאוד חדאד חצו את הגבול במשאית עמוסת רהיטים והתיישבו בביירות בביתו של אחיו של הכומר. כעבור שבועיים, עברו למחנה פליטים פלסטיני.
"למרות מה שחושבים על מחנות פליטים, אני דווקא זוכר את התקופה הזאת לטובה", מספר אכרם בעיניים נוצצות. "בבוקר היינו נאספים מסביב למנהל ולומדים, בצהריים דאגנו לניקיונות וסידורים, היינו עסוקים בבישולים עד שעות הערב המוקדמות ואז יצאנו לשחק, ושוב אכלנו, והלכנו לישון".
פעם או פעמיים בשנה היה אכרם נוסע מביירות, דרך סוריה וירדן, לבית־לחם, להיפגש עם אביו והאחים. "מהתקופה בלבנון נשארו לי, בסך הכל, זיכרונות נעימים. הייתי מוקף בחברים, והלבנונים לא התערבו. רק היה לי מוזר לחיות כל כך הרבה זמן בלי המשפחה שלי. התגעגעתי אליהם, אבל למדתי להסתדר".
בגיל 17 שאל אותו הכומר: מה הלאה? "ומיד אמרתי שאני חולם ללמוד הנדסה", הוא אומר. אכרם עלה על מטוס ונחת בגרמניה. "המנהל הגרמני של בית הספר בבית־לחם המליץ, ומחלקה מיוחדת באו"ם התערבה למעני ועזרה להשיג את האישורים ולהיקלט בגרמניה". באו"ם גם סייעו לו להעביר מכתבים קצרצרים למשפחתו בישראל, לא עניין של מה בכך באותה תקופה, "רק 36 מילים במכתב. הלכתי ללמוד הנדסת חשמל, התקבלתי לעבודה במפעל של א.א.ג, ומאוחר יותר בסימנס. נהניתי מאוד, ובשעות הפנאי הייתי מבשל לעצמי ולחברים".
ב־1965, אחרי 20 שנות מגורים בגרמניה, קיבל בפעם הראשונה דרכון. עד אז חי במעמד של פליט. מצויד במסמכי היציאה ובדרכון החדש, התחיל להגיע לביקורים אצל המשפחה ברמלה. במשרד הפנים הגרמני החליטו לשכנע את אכרם ג'ליל להוסיף לעצמו את השם שוורץ. "היה מסובך להם לבטא את שמי הערבי", הוא מעווה את פניו כשהוא מנסה לחקות את המבטא הגרמני. "לפני שהנפיקו לי תעודות, הפקידה אמרה לי, 'יש לי הצעה רצינית עבורך, שתעזור לך להיקלט אצלנו'. הפקידה הזאת הוסיפה לי, בהסכמתי, את השם שוורץ, וכך מכירים אותי עד היום בגרמניה".
מי בחר לך את השם הזה, בעל הארומה היהודית?
"הפקידה, ולי לא היה אכפת. אחרי הכל, אני צריך להסתדר עם הגרמנים ולחיות איתם. אם נוח להם שיקראו לי שוורץ, לא מפריע לי. במשפחה שלי ברמלה המשיכו לקרוא לי אכרם ג'ליל. שוורץ זה רק לגרמניה".
צלב מפטרוזיליה
בין הלימודים והעבודה התחתן בפעם הראשונה ונולדה לו בת, ז'אנט, כיום בת 49, "אבל הנישואים לא החזיקו מעמד". לפני 25 שנים עבר לגור עם הלגה, גרושה ואם לבת, והם מנהלים את חייהם בבית דירות במרחק 20 קילומטרים מקלן. "תארי לעצמך שאני גר בקומה הרביעית, דירת שני חדרים בלי מעלית. בכל פעם שמגיע מכל גדול של יוגורט או שקי אורז ועדשים אני יורד ועולה להכניס את הסחורות לדירה הקטנה".
גם היום, בגילך?
"בוודאי. אין לי בעיה להרים את השקים ולעלות. אם אני מחליט להתפנק, יש תמיד צעירים שעוזרים לי".
בסיכומו של דבר, אני חייבת להעיר, הבאת תרומות גדולות בזכות המג'דרה. אנשים אחרים תורמים אחרי שהם עושים כסף עבור עצמם. "אז מה?" הוא קופץ מיד, "אני לא צריך הרבה, התרומות האלה גורמות לי אושר. ואני אגלה לך סוד מהמטבח הפרטי: בכל קערה גדולה של תבשילים, חצילים, קוסקוס, בשר בקר או עוף, אני תמיד מוסיף צלב ירוק. פעם זה צלב מפטרוזיליה קצוצה, פעם מפלפל ירוק חריף, או מבצל. זה לא רק קישוט, זאת ברכה. תביני, אני מכין אוכל קודם כל לעיניים, והצבע הירוק הפך להיות הסמל המסחרי שלי: ערבי, נוצרי, שחי את המציאות ורוצה להשיג שלום".
דאוד, הנכד של אחותו של אכרם, מספר לי איך הם משוטטים הלוך וחזור בין החנויות ברמלה. "הוא עובר בין הדוכנים, רואה מחירים, משווה, וקונה את הזול ביותר".
למה?
"כי את ההפרש בין המחיר היקר לזול הוא מקצה לתרומה", אומר דאוד. "ככה נאספים אצלו הכספים. תביני, הוא לא אדם עשיר". האמת, אני אומרת לדאוד, לא שמעתי על אנשים כמוהו. והוא מחייך: "גם אני לא מכיר אנשים כמו אכרם, אבל למדנו ממנו כל כך הרבה על אהבת אדם, ויחסי שכנות טובה. תראי, כאן ברמלה, הבית הצמוד אלינו הוא בית כנסת של תימנים. לידו בניינים גבוהים, חדשים, של יהודים. כולנו גרים ברחוב משה רבנו. אני יכול להעיד שיש בינינו יחסים מצוינים. ליהודים לא מפריעים הערבים, ולהפך".
אחרי הביקורים ביפו, כפר קרע וחיפה, אכרם נסע ליריחו, ביקר ברמאללה ובמזרח ירושלים. "בחליל (חברון הערבית, ס"פ) תרמתי לבית זקנים", הוא מספר. "לביקורים בגדה הבאתי שחמט, מכונות תפירה וכל מה שיכולתי לאסוף בגרמניה. אבל עיקר תשומת הלב שלי מופנית לערבים והיהודים בישראל. חשוב לי שיכירו אחד את השני, מגיל צעיר".
בגרמניה כבר הדביקו לו את הכינוי "טבח השלום", העניקו לו תוארי כבוד, והוא הביא איתו, בהסכמת המשפחות בגרמניה, משלחת של צעירים: שבע תלמידות תיכון ושלושה נערים שעזרו לו לבשל, בהתנדבות מלאה, טיפלו בילדים בגנים ובבתי הספר המשותפים ו"קיבלו שעור חשוב לחיים על דו־קיום", הוא מסביר. "דווקא צעירים גרמנים, בגלל השואה, חשוב מאוד שיגיעו לישראל כדי לראות שאפשר לחיות אחרת, שצריך לכבד את היהודים".
ארגון "יד ביד" מפעיל שישה בתי ספר ושמונה גני ילדים, יהודים וערבים ביחד, בשיטה מיוחדת: בכל כיתה בבית הספר או בגן יש שתי מדריכות או מורות, אחת ערבייה אחת יהודייה, שמעבירות את השיעורים בשתי השפות. המימון מתחלק בין משרד החינוך לבין התורמים. אכרם שוורץ הוא הבולט־נחבא ביניהם. אנחנו יושבים בדירה האפלולית ברמלה מסביב לשולחן אוכל צר וארוך. אכרם מספר לי שהוא לא דאג לעצמו לימי זִקנה."אין לי חסכונות גדולים בבנק".
מי יעזור לך?
"יש הרבה אנשים שעשיתי להם טובות גדולות ואני מקווה שיזכרו אותי. אם לא, אלך לדרכי האחרונה בלי שירגישו, במצפון נקי לגמרי".
המג'דרה של אכרם
חומרים לארבע מנות:
1 כוס עדשים
1 כוס אורז ארוך או בורגול גס
4 כוסות מים
500 גרם בצל,
פרוס לטבעות
1/2 כפית פלפל
1/2 כפית כמון
1 כף ציר בשר
להגשה:
3 גביעי יוגורט / 500 גרם עגבניות
קצוצות / 300 גרם צזיקי
אופן ההכנה:
שטפו את העדשים והשרו אותן ללילה בארבע כוסות מים (אפשר לקצר ולהשרות לשעתיים במים חמימים).
שימו את העדשים בסיר, הוסיפו מלח, פלפל, כמון וציר בשר והביאו לרתיחה. לאחר כעשר דקות, הוסיפו את האורז או הבורגול, וערבבו היטב. כסו את הסיר והביאו לרתיחה פעם נוספת, הנמיכו את הלהבה ובשלו 20 דקות נוספות, ללא ערבוב.
במחבת, טגנו את הבצל עד שהוא פריך. הניחו את האורז והעדשים בצלחת, פזרו עליהם את הבצל הקריספי והגישו לצד יוגורט, צזיקי או סלט עגבניות.
