חמישי 17 באוקטובר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    השוק השומם בשתילה. פעילים זרים מגיעים למחנה עמוסים בתרופות, בגדים וצעצועים, כמו באפריקה
    המוסף לשבת • 13.06.2019
    טבח דומם
    במחנה הפליטים שתילה הביוב עדיין זורם ברחוב, האנדרטה לזכר הקורבנות שנרצחו כאן ב–1982 מסתתרת בתוך הבלגן הכללי, אבל השנאה לישראל גלויה בכל פינה | ובכל זאת דברים השתנו: רק כמחצית מתושבי המחנה הם פלסטינים, רובם חולמים להגר לאירופה ולא לחיפה, ועל הקירות רשומים מספרי המבריחים במקום תמונות השהידים | ביקור בפצע המדמם של לבנון, שבו מתנוססים עכשיו דגלי חיזבאללה, ואישה אחת צורחת בלי הפסקה: "הישראלים באים! תברחו מכאן"
    פרנצ'סקה בורי, שתילה

    בכיכר השהידים, במרכז ביירות, שלושה דולרים מספיקים בדיוק כדי לקנות קפה. ארבעה קילומטרים דרומה משם, זה הסכום שפליט פלסטיני מקבל בכל חודש מהאו"ם.

     

    שתילה נראית אותו דבר מהפעם האחרונה שראיתי אותה, לפני שבע שנים, בשיאו של האביב הערבי. בדמשק, המלחמה אז עדיין הייתה בגדר "מהפכה". שבע שנים אחרי, הכבשים והעיזים שמשוטטות בין הזבל עדיין עומדות באותו מקום, מול אותו דוכן שמוכר נעלי נייק מרופטות, ולא הרבה מעבר לזה. מהחנות של הקצב עדיין עולה הריח של בשר רקוב. והכל כאן ממלט. הפינה הירוקה היחידה היא עדיין זו של בית הקברות. הילדים מתרוצצים בין הסמטאות ויורים אחד בשני עם רובי קלצ'ניקוב מפלסטיק. הם משחקים אותה כאילו הם בעזה.

     

    עם 23 אלף התושבים שלה, כולם בשתילה דבוקים זה לזה בבתים צפופים עם הקירות הרקובים והמתפוררים, כשבממוצע, על כל 40 מטרים רבועים מתגוררים עשרה אנשים. אחד מתוך חמישה חולה כרוני, 70 אחוז הם מתחת לקו העוני, 50 אחוז מהם ללא מים, לא גז ולא חשמל, ועל המדרכות זורם חופשי הביוב עליו כולם דורכים וצועדים. ובכל מקום חוטי חשמל וכבלים חשופים. כשיורד גשם הכל בוהק, והניצוצות נדמים ככוכבים נופלים. סיבת המוות העיקרית כאן היא אינה פשיעה, אלא התחשמלות. מתים כאן יותר מזה מאשר בחזית הלחימה בסוריה.

     

    ובכל זאת, מאחורי כל האוויר העבש הזה, הכל בעצם השתנה. כי מחנה הפליטים שתילה עדיין קיים, הוא נראה אותו הדבר בדיוק, אבל אין כאן הרבה פלסטינים. נותרו אולי עוד 9,000 - פחות ממחצית מאוכלוסיית שתילה. אחד אחרי השני, רובם פשוט עזבו את המחנה. רוב האוכלוסייה כאן מורכבת מלבנונים עניים ופליטים סורים, שנדחקו למקום הכי נמוך בלבנון.

     

    פינוי אחד הקורבנות מהטבח בסברה ושתילה. כמעט לא נותרו במקום עדים משלושת הימים הנוראים
    פינוי אחד הקורבנות מהטבח בסברה ושתילה. כמעט לא נותרו במקום עדים משלושת הימים הנוראים

     

    אנדרטת הזיכרון למה שהתרחש כאן ב־1982 - באותם שלושה ימים בספטמבר שבמהלכם הפלנגות הנוצריות נכנסו וטבחו בכולם - עדיין עומדת כאן בקצה הרחוב המרכזי של המחנה. אבל כיום לא מוצאים אותה יותר, אלא אם יודעים בדיוק איפה היא ממוקמת. הכניסה לאנדרטה מסתתרת עכשיו מאחורי דוכנים של רוכלים, המתפקעים מערימות מעילים וחולצות. מסביב לה מתרוצצים עופות, של מי שאמון על השמירה והטיפול באנדרטה. בין ענפי העצים, דגל פלסטיני ישן. כמו סתם סמרטוט קרוע שבטעות הגיע לשם עם הרוח. ומעל העמוד, בקבוק פלסטיק עם פרחים נבולים.

     

    לפתע, ממרחק מסוים בין הסמטאות, יוצאת אישה כמעט בת 50. "הישראלים באים, הישראלים על סף הדלת, תברחו מכאן", היא צועקת. זו אחת הנשים הבודדות שנותרו כאן שעוד חוו את הטבח במחנה הפליטים ב־82' - באירוע שהותיר כתם על שר הביטחון אריק שרון ועל ישראל כולה שהואשמו באחריות עקיפה לטבח. "היא לא מדברת, היא ככה כל הזמן, זה כל מה שהיא אומרת", מספרים לי. היא הייתה אז בת 11, מצאו אותה מתחת לגופות האחים שלה. אבא שלה מת מהתקף לב בזמן שאנשי המיליציות אנסו אותה, מספרים לי.

     

    07 שנה, מה השתנה

     

    אני מגיעה במהלך חודש מאי. בישראל חוגגים את יום העצמאות והפלסטינים - את הנכבה. אבל גם יום הזיכרון הזה מתנהל במחנה כמו עוד סתם יום ככל הימים. מי שמנהל את טקס יום הנכבה פה הוא קאסם עינה, מזקני השבט הפלסטיני. הוא מנהל את בית "אטפאל עסומוד", האגודה הראשונה והמרכזית למען הפליטים הפלסטינים בלבנון.

     

    ילדים בסמטאות יורים אחד בשני עם רובים מפלסטיק. משחקים "כאילו הם בעזה"
    ילדים בסמטאות יורים אחד בשני עם רובים מפלסטיק. משחקים "כאילו הם בעזה"

     

    אני הולכת אחריו. כשהוא עולה באיטיות במדרגות, גבו כבר עקום. קאסם בן 73 ונולד בכפר עלמא שבגליל העליון בשנת 1946. "המקום עדיין קיים", הוא אומר לי. "אני יכול ללכת לדרום ולראות אותו מהגבול. רק שעכשיו יש קיבוץ שם" (הכוונה למושב עלמה - פ.ב). בקומה הראשונה של בניין האגודה, כל התפאורה הרגילה. תמונות של שהידים תלויות על הקיר, כל אחד עם הכאפייה שלו. יש פה אל־אקצה מקרטון, אל־אקצה אחר מעץ, ערפאת, ירושלים, המפתחות הסמליים של השיבה. ולא חסרה כמובן עובדת הסיוע הנורווגית ששואלת את כולם, אחד־אחד, "איך אני יכולה לסייע להשכין שלום במזרח התיכון?". חסרים כאן רק הפלסטינים. 15 עסקנים מקומיים הגיעו לטקס הקטנטן הזה. השאר במחנה עסוקים בחיים עצמם.

     

    "אני לא מדבר אפילו על הפרת הזכויות הכי בסיסיות שלנו. כי אין לנו זכויות בכלל, אין מה להפר", אומר לי עינה. "שבע שנים, 70 שנה, שום דבר לא השתנה. אסור לנו עדיין לעבוד בהמון מקצועות בלבנון. ומקצועות אחרים כמו רפואה, הנדסה ועוד, פתוחים רק למי שמצליח להתקבל לאיגוד המקצועי. בלבנון אין לנו זכאות לעבוד, אין לנו זכאות להחזיק רכוש ואנחנו לא זכאים ללמוד. ארגון אונר"א מספק לנו רק חינוך בסיסי, יסודי. מי שהולך לאוניברסיטה נכנס למכסת הזרים, עם מעט מאוד מקומות פנויים. אז בסוף למה לנו ללמוד משפטים אם אסור לנו להיות עורכי דין? שליש מהצעירים פה מפסיקים אחרי בית הספר היסודי. אם אתה בן 20, לא נותר לך אלא להתבטל כל היום. להסניף דבק, אדי דלק, כל דבר. או להצטרף לג'יהאדיסטים".

     

    או כאמור, פשוט לעזוב. באופן רשמי, 450 אלף פלסטינים חיים בלבנון. אבל לפי המפקד האחרון נותרו רק 174 אלף בכל המדינה, מפורזים על פני 12 מחנות פליטים. "אומרים שאם היו לנו בית, עבודה, חיים רגילים, לא היינו רוצים לחזור לפלסטין ואולי היינו מקבלים את ישראל", הוא מסביר. "אבל במקום זאת, כדי לא לשכוח את הנכבה, הערבים בסוף רק מנציחים אותה. קצת כמו עזה, לא? כמו המצור על עזה. כולם מדברים על האחריות של ישראל. וסליחה, מה עם מצרים? גם למצרים יש גבול עם עזה".

     

    קאסם עינה נותר לבדו במחנה. אשתו מתה ושתי הבנות עזבו, אחת לארה"ב והשנייה לקנדה. גם שלושה מתוך ארבעת הבנים של מחמוד אל־עלי כבר עזבו את לבנון. הוא בן 62 והוא המנהל של עמותת עיידון, העמותה למען השיבה. שיבה שאף אחד לא מדבר עליה כבר. המשרד שלו בדיוק כפי שהיה בפעם האחרונה שביקרתי כאן. כאילו שהייתי כאן אתמול. אין אפילו עט שנמצא במקום אחר במשרד. הוא מעניק לי שוב את אותו הספר על מצב הפליטים משנת 2004, מהימים שערפאת עוד היה ברמאללה.

     

    שרון ובאשיר ג'ומאייל, שרציחתו הובילה לטבח
    שרון ובאשיר ג'ומאייל, שרציחתו הובילה לטבח

     

    "המטרה שלנו עכשיו היא אינטגרציה בין הפלסטינים בעולם", הוא מסביר. "חייבים לעשות משהו, אם לא, פשוט ניעלם. יש לנו זיכרון משותף, כן. אבל כמעט אין זהות משותפת. כי האמת היא שאחרי ארבע דורות, אנחנו לא מכירים יותר אחד את השני. אנחנו ממשיכים כל הזמן להגיד: 'הפלסטינים'. אבל להיות פלסטיני כאן זה שונה מאוד מלהיות פלסטיני ברמאללה או בעזה, או בשוודיה. ואפילו בביירות. כי אש"ף לא קיים יותר. אין יותר קבלת החלטות משותפת. דיונים משותפים. כלום". במובן מסוים, הם כבר נעלמו.

     

    אומללות בירושה

     

    70 שנה אחרי, הפלסטינים בלבנון עדיין חיים מנדבות. הפעילים הזרים מגיעים למחנה עמוסים בתרופות, בגדים וצעצועים. כמו באפריקה. הם שם עבור משפחות כמו זו של זיינה אבו־ג'מוס, בת 36, עם שישה ילדים. "היא תחת הטיפול של עמותת עסומוד מאז שהייתה קטנה", מסבירה לי העוזרת הסוציאלית המקומית, שמתרגמת לי ומדריכה אותי במקום. "התחלתי איתה. עכשיו אנחנו עוקבים אחר הילדים שלה. וגם אחרי אבא שלה", היא אומרת לי בגאווה. אבל אם חושבים על זה, זה כישלון. מדור לדור, אף אחד כאן לא יוצא מן האומללות. זה פשוט עובר בירושה.

     

    שתילה היא כולה כזאת. מסתובבים פה ביחד עם העובדים הפלסטינים של הארגונים הלא־ממשלתיים. זה כמו סוג של סיור תיירותי, סיור זהה לכולם: לעיתונאים, לפעילים, לעובדי הסיוע, לדיפלומטים. לכולם הם מדקלמים את אותם דברים. מסבירים על העבודה השחורה, העוני והאיסור לבנות, וכתוצאה מכך, על פיצוץ האוכלוסין במקום, היריבויות הפנימיות, הסמים, הבנות שמתחתנות כשהן עוד ילדות. הדיכאון, הבעיות הנפשיות.

     

    באמצע המחנה, עומד עכשיו מגדל מים ממלט שכולם השקיעו בו: חמאס, הפת"ח, הארגונים הלא־ממשלתיים. הוא הפך לבאר, כי לאף אחד אחרי כל כך הרבה שנים אין יותר ציפייה שיחברו אותם כאן לצינור המים. אבל המים יותר מדי מלוחים כאן למטה.

     

    בזמן שהסיור שלנו נמשך, היא מספרת לי על המסעות שלה בעולם. לעבוד בארגון לא ממשלתי, זה גם עניין של סטטוס: פגישות עם זרים, הזמנה לכנסים. ובסוף, כמעט אף אחד מהארגונים לא הקים פה כלום חוץ מבאר סתמית וחסרת טעם. להיות פלסטיני כאן הפך להיות מקצוע. מדי פעם, בטח כפי שלימדו אותה בכנסים באירופה, היא שואלת אותי האם "השגת את מטרותייך בביקור שלך?", האם "מילאת את כל הבקשות שלך?" ואז לפתע היא עוצרת מול מספרה ונדלקת. "יש לי את הסיפור המושלם עבורך".

     

    סיפור על הפלסטיני שמת בים בזמן שניסה לברוח ליוון: עימאד אל־חייק היה בן 33, עבד במשרד. עבד קצת וחסך קצת. וניסה לעזוב. מטורקיה. עד שבניסיון הרביעי שלו, מול חופי יוון, סירת הגומי עליה היה התהפכה. עשרה טבעו למוות, מספר לי אח שלו. גם בעניין הזה, שום דבר לא השתנה. זה קרה בשנת 2006. השתנו רק המחירים. היום דרכון מזויף עולה עשרת אלפים דולר. ולהגר דרך הים זה הרבה יותר מסוכן, אבל גם הרבה יותר זול. בריחה לאירופה בסירות עולה כ־4000 דולר. על קירות שתילה כתובים מספרי המבריחים שהחליפו את דיוקני השהידים.

     

    פטימה חליפה בת ה־28 נמצאת פה עם שלושת ילדיה הקטנים. בעלה נהרג בפיגוע, לפתע. באחד הערבים בעת שהיה בדרכו הביתה. מכונית תופת התפוצצה. היא רק אומרת לי, "החיים כאן דרמטיים" ומתחילה להשתנק מבכי, מיואשת. ויש כאן סמים, היא אומרת, סמים בכל מקום. ועם הסורים כאן, הפליטים הסורים, מיליון וחצי מהם בלבנון בלבד מאז המלחמה - הם כבר 25 אחוז מהאוכלוסייה. כשהם הגיעו הכל קרס, היא מסבירה. אנחנו מקבלים 3 דולר לחודש, הסורים 27 דולר ולכן ברור שיש עוינות ויריבות. "זה המצב אליו הגענו", היא אומרת. "אחד נגד השני ובסוף כולם רעבים".

     

    אני בכלל רציתי לשאול אותה על ישראל, פלסטין, חיזבאללה וחמאס והפת"ח. אבל מה הטעם? כעיתונאית, מביך ומעייף לחזור מול תושבי המקום שוב ושוב על אותן שאלות מיותרות, בבית כזה, כשכל מה שמעניין אותם זה לשרוד ולמצוא איך לאכול ארוחת ערב. המשפחה שלה במקור מיפו, היא עונה לי, אבל מה שנותר זו רק דודה זקנה בעזה. "ואת תראי שיום אחד עוד תשובי", מנסה המדריכה והמתורגמנית לעודד אותה. "לעזה?" היא שואלת בייאוש, ושוב משתנקת.

     

    מבינים בדיוק מה זה שתילה כשפוגשים את אלה שמוצגים לך כ"החבר'ה הכי מבריקים כאן". אלה שלמרות הכל הגיעו לפסגה. את מכינה את עצמך לפגוש אסטרופיזיקאי, או אמן אולי, כדורגלן, ודופק לך בדלת בחור בשם בילאל עפיפי בן 22 שלומד סיעוד ומשלם את הלימודים בנגינה על תופים במסיבות ובחתונות. והוא יוצא דופן בגלל זה. ההצלחה כאן היא שיש לך חיים מחוץ לשתילה.

     

    כששואלים אותו, "מאיפה אתה?" הוא עונה פשוט "משתילה". בעבר כששאלת צעירים פה, הם היו עונים "מעכו, חיפה". וכששואלים אותו איפה ירצה לחיות? אם שואלים אותו אם היה רוצה לשוב לפלסטין, כפי שכולם שואלים, התשובה היא "כן". אבל זו תשובה תלושה כמו השאלה. אבל כששואלים איפה ירצה לגור, התשובה היא: אירופה. או אפילו יפן. זו התשובה של פרח בהר, בן 20, שמוכר ממתקים כדי לממן את לימודי הביולוגיה, גם אם כאן לעולם לא יוכל להיות ביולוג. למה יפן? "כי אני אוהב אותה. יותר מאשר את המזרח התיכון", הוא עונה. "כמו שאת אוהבת את המזרח התיכון יותר מאשר את איטליה". אבל נולדת בשתילה ובשתילה תישאר.

     

    בינתיים, בגלקסיית פרארי

     

    אין כאן שום קשר לשאר ביירות. לא משנה כמה עולם ראית, כמה מלחמות וכמה עוני - הפער עם מרכז העיר זה דבר שמכה בך חזק. מקומות כמו ג'מייזה, מר מיכאל, סעיפי, א־שרפייה. הם רק ארבעה קילומטרים משתילה. אבל כאן זהו מרכז חיי הלילה של ביירות. בתי הקפה, גלריות האמנות.

     

    וההבדל היחיד שהבחנתי בו מביקורי הקודם פה הוא בחלון הראווה של פרארי. יצרנית הרכב היוקרתית הגדילה את אולם התצוגה שלה כאן עוד יותר. ביירות מסביב חופרת בהרי הזבל כדי לשבור את צום הרמדאן. אבל כאן במרכז העיר, יש מי שדואג להדגיש שהוא טבעוני, מזמין קפוצ'ינו עם חלב סויה. היום כמו אז, כולם פה בשכונה הזו לבנים, נוצרים, עשירים, עם עוזרת הבית הפיליפינית שמוציאה את הכלב להליכה.

     

    בלבנון, 48 אחוז מהעושר נמצא בידי 0.3 אחוז מהאוכלוסייה. הכל מחולק ומבוזר בין 30 משפחות. סעד אל־חרירי, ראש הממשלה, לבדו מחזיק בהון של 1.3 מיליארד דולר, יותר מכל התקציב השנתי של אונר"א, ממנו חיים 5.5 מיליון פלסטינים. לביירות עדיין אין תחבורה ציבורית אמיתית, לא קיימים קשרים בין האזורים בבירה. אולי קשרים אקראיים ומזדמנים. גם השווקים בביירות נותרו כפי שזכרתי אותם. השוק הישן - שנחרב במלחמה אבל השתקם, ומתחת לקשתות שלו ששוחזרו בצורה מושלמת אבן אחרי אבן, שוכנות חנויות של גוצ'י, קרטייה, לואי ויטון. ובמגדל השעון, השעון הוא רולקס.

     

    בכל פינת רחוב, כמו תמיד, הצבא הלבנוני, מחסומים מבוצרים נגד מטעני נפץ. אבל עדיין כולם כאן משוכנעים שהעיר דומה לפריז, פריז של המזרח התיכון. כאילו העושר והיופי של עיר הם תוצאה של יכולתה של האוכלוסייה לבזבז כסף, לצרוך, ולא נובעת מאיכות החיים המשותפים. ובלבנון כולם שונאים את כולם. כולם מדברים רע אחד על השני. אף אחד לא סומך על השני. לא התגברו כאן על המלחמה. היא רק הוזזה הצידה. בשכונת קרנתינה, היכן שהתבצע בתחילת מלחמת האזרחים של לבנון טבח גדול של הנוצרים במוסלמים, רוקדים היום. הערב בתפריט: רייב. מעל לשרידי גופותיהם של יותר מאלף נרצחים.

     

    אבל יש דבר אחד שמאחד את הלבנונים: השנאה לישראל. בשבוע שעבר מלאו 37 שנים לפתיחת מלחמת לבנון הראשונה, ומה שבטוח הוא עד כמה השנאה יוקדת, וכמה גדולה התמיכה בחיזבאללה. יש את אלה שאומרים שבלי ישראל לא היו בעיות, ואת אלה שאומרים שאם לא הייתה ישראל, חיזבאללה לא היה קם. ועוד דבר מעניין שמאחד אותם: המילה ישראל לא קיימת. עבור כולם כאן, ובניגוד למקומות אחרים, את שמה לא אומרים. כאן זה עדיין "הישות הציונית". הלבנוני המתון ביותר, כך נדמה לי לפעמים, הוא קיצוני יותר מהקיצונים שבפלסטינים.

     

    כשנסראללה פרגמטי

     

    עד המלחמה בסוריה חיזבאללה היה במשבר. עם נסיגת ישראל מדרום לבנון, בשנת 2000, נראה היה כי הוא איבד את זכות הקיום שלו. הוא לא נקרא יותר להילחם ולהגן על אדמות לבנון, אלא כדי להיות חלק מהממשלה. להתעסק בבעיות של מים, חשמל, תשתיות, במדינה מעורערת ומושחתת שחוותה מאז עצמאותה עשרות ממשלות, לעיתים עם יותר ממאה שרים לממשלה. מדינה שבה כל המכרזים מוענקים לגופים פרטיים. כלומר, לבני משפחה וחברים. בדוחות השקיפות של ארגון "טרנספרנסי אינטרנשיונל", לבנון מדורגת במקום ה־138 מתוך 180 מדינות.

     

    ואז, המהפכה בסוריה הפכה למלחמה. ואף אחד לא דיבר יותר על מים, חשמל וכבישים, אלא רק על פליטים וג'יהאדיסטים. חיזבאללה חזר להיות מעצמה. צבא של ממש עם 20 אלף לוחמים, לפי ההערכות. ולמרות שספג כ־2,000 הרוגים ואלפי פצועים בשנות המלחמה שלו בסוריה למען אסד ונגד אל־קאעידה, המורדים ודאעש, לוחמיו נחשבים למאומנים היטב, מצוידים היטב וחמושים היטב. והם הפכו להיות למודי קרבות. נגד אויב שאמנם עונה לשם אל־קאעידה, אבל עבור רבים כאן הוא לא משהו אחר מלבד יצור שהוקם על ידי הסי־אי־איי, וישראל כמובן. האויב המשותף.

     

    "חיזבאללה הצילו את אסד. אבל גם נכון לומר שאסד הציל את חיזבאללה", מסביר לי לוקמן סלים, מו"ל מקומי במקצועו. הוא נחשב לקול הבולט והמפורסם בקרב מתנגדי החיזבאללה השיעים. הוא עדיין מתגורר בדאחייה, מעוז חיזבאללה בפאתי ביירות. אני מסתובבת שם ונדהמת לגלות בכל מאה מטר מחסום צבאי. בכל רמזור עומד איש חיזבאללה במדים, עם קופסה קטנה לצורך איסוף תרומות, ועם דיוקנו של נסראללה מודבק עליה. הסנקציות האמריקאיות שהוטלו במלוא עוצמה על המשטר האיראני פגעו לא רק באיראן, בכלכלתה ואזרחיה, אלא גם בחיזבאללה. מספרים לי כאן שבעקבות הקיצוצים הדרמטיים, חיזבאללה נאלץ לחתוך משמעותית בשירותי הרווחה שהוא מעניק לאזרחים, לייעל את ההוצאות ולהקפיא תשלומים. כל מי ששאלתי אישר לי את זה. אבל אומרים לי את זה תוך דאגה עמוקה, ולא בשמחה לאיד. בכל רמזור, אין אף רכב שלא ממשיך בדרכו לפני שהנהג לא שילשל כמה שטרות אל תוך קופסת ההתרמות לחיזבאללה.

     

    ובשתילה כבר לא מתנופפים על העמודים הצהובים הדגלים של ארגון פת"ח. עכשיו זה הדגלים של חיזבאללה. יש לו את התמיכה של כמעט כל הפלסטינים שנותרו כאן. גם אלא שנמצאים בצד הקומוניסטי, אלה שעבורם הדת אמורה הייתה להיות האופיום להמונים. למשל מרוואן עבדלאל, המזכיר הכללי של החזית העממית לשחרור פלסטין בלבנון. הכעס שלו מופנה קודם כל לערבים, לכל הערבים. "זה שאין אסטרטגיה, היא בעצם אסטרטגיה. משתמשים בנו, מנצלים אותנו וזהו. מדברים על ישראל כדי לא לדבר על דברים אחרים. אבל למשל בהסכם אוסלו, זכות השיבה זה נושא שהוזז לשולי ההסכם, ונדחה למו"מ עתידי ולא מוגדר. אז האמת היא שזה כבר לא משנה אם זה ארגון איסלאמי", הוא מסביר את הרציונל של תמיכה עכשיו בחיזבאללה. "מדובר באיסלאם השיעי, האיסלאם המהפכני, של העניים. לא האיסלאם של הסעודים העשירים. אלה מהחיזבאללה הם היחידים שמדברים עדיין על צדק חברתי. ובכל מקרה, הם לפחות לא תקפו אותנו אף פעם. האמת אבל היא שכולם מדברים על הסוגיה הפלסטינית, אבל אף אחד לא מדבר על הפלסטינים עצמם".

     

    את אותו הדבר אפשר להגיד גם על חיזבאללה. הוא חלק מהשלטון בלבנון כבר שנים, והאמת שעבור הפלסטינים כאן לא השתנה כלום. חיזבאללה עכשיו גם אסר את ההפגנות בגבול הדרומי מול ישראל. הפגנות שבזמנו נתנו השראה לחמאס להתחיל בהפגנות השיבה המפורסמות לאורך גבול רצועת עזה. אבל חיזבאללה לא מעוניין בתגובות עכשיו, לא רוצה מלחמה. העדיפות מבחינתו הייתה ועודנה סוריה, לא ישראל. בפעם הקודמת שהגעתי לשדה התעופה, בדקו טוב מאוד בדרכון שלי כדי לוודא שאין לי חותמת ישראלית. הפעם כל מה שעניין אותם זה אם ביקרתי במדינות ערב אחרות, סוניות לרוב. עבור מרוואן עבדלאל, "זה בדיוק הכוח של חיזבאללה. הם פרגמטיים. הם נותנים עדיפות לפוליטיקה על פני האידיאולוגיה".

     

    אני שואלת אותו אם הוא גם היה רוצה לשוב לפלסטין. "בטח. מה זה כבר 70 שנה? היהודים המתינו 2,000 שנה. אבל האמת אני לא רוצה לחזור לפלסטין. אני רוצה שפלסטין תהיה זו שתחזור".

     

    כאן, הטבח מ־82' הוא אמנם המפורסם ביותר, אבל ממש לא היחיד ובטח לא הכי קשה. בשתילה יש עוד אנדרטה. לטבח משנת 1985, מה שכונה מלחמת המחנות. כשהפלסטינים לא הותקפו על ידי הישראלים אלא על ידי כל האחרים. כמעט 5,000 הרוגים. כי בלבנון פותרים ככה את הבעיות.

     

    ועכשיו הבעיה הם הג'יהאדיסטים, אלה שהצליחו להסתנן ללבנון בתוך מיליון הפליטים הסורים שנמלטו לכאן, כתוצאה מהמלחמה בשנים האחרונות. מחנה מייה מייה הקרוב לצידון ומחנה עין אל־חילווה הפכו למעוזי ג'בהת אל־נוסרה. כמו גם נהר אל־באדר, מחנה פליטים פלסטיני בצפון שהפך למעוז טרור. כשהצבא הלבנוני החליט לנקות את נהר אל־באדר מג'יהאדיסטים, הוא פשוט החריב את המחנה כולו. וכתוצאה מכך, הפלסטינים תושבי המקום פנו לחיזבאללה כדי שיתווך. "כי חיזבאללה יודע לדבר עם כולם", מסביר לי מרואן עבדלאל. "אין לו דעות קדומות. רואה אל מול עיניו את המטרה בלבד". והמטרה היא כמובן ארוכת טווח.

     

    "ואתה, אתה רוצה לחזור לפלסטין?" אני שואלת גם את נהג המונית שמחזיר אותי לשתילה. אמא שלו נולדה בחברון. "אבל אבא שלי לבנוני, אני לא קשור לזה. אני מכאן וזהו".

     


    פרסום ראשון: 13.06.19 , 18:11