26 באפריל 1986 היה יום שמשי, סופשבוע רגיל בדירתנו הקטנה בקייב, פחות ממאה קילומטרים בקו אווירי מצ'רנוביל. אני הייתי בת שלוש ועשרה ימים בדיוק, גיל נהדר כדי לזכור רק את הדברים הטובים. יומיים לאחר מכן, ביום שני, אבי הלך לעבודה במכון לפיזיקה, שם הועסק כמהנדס. אחותי לנה, אז בת שבע, הייתה בבית הספר ואני הייתי עם אמא בבית. לפתע אבא חזר הביתה, מוקדם בהרבה מהרגיל. הוא סגר את כל החלונות ואמר לאמא לשים סמרטוט מתחת לדלת הכניסה. ארבעה ימים לא יצאנו מהבית.
זה אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי. כך יצא שהאסון הטכנולוגי והאקולוגי הגדול ביותר בהיסטוריה, שאירע על אדמת אוקראינה הסובייטית ואיים להחריב את כל אירופה וברית־המועצות גם יחד, נשזר בילדותי. מלווה כמו צל את הזיכרונות, ממה שנדמה היה לי אז כקיץ מושלם: רכבות, מקומות חדשים, אמא ואבא איתנו... כיף חיים. המציאות הייתה מאיימת בהרבה: בריחה מהקרינה הרדיואקטיבית וחיפוש אחר מחסה, במדינה שבה אסור היה לדבר על מה שבאמת קורה.
כך גדלנו. ההתמודדות עם השלכות הפיצוץ בכור הגרעיני הייתה נוכחות קבועה ומטרידה, כמו מחלת עור שמסתירים מתחת לשרוולים ארוכים, או כמו פטרייה מביכה במיוחד. משהו שצריך לטפל בו, אבל לא כדאי להזכיר בפני אנשים. עד שהגיעה סדרת המופת המדוברת "צ'רנוביל" של HBO, והציפה את הזיכרונות שאוחסנו במרתפי התודעה הפוסט־סובייטית במשך עשורים. חברים פתאום התחילו לשאול שאלות - אולי אני מכירה קצת יותר פרטים, כאחת שנולדה באזור?
ובכן, אני מכירה, ולא מעט.
פוסט שהעלתי השבוע בפייסבוק, שבו תיארתי את זיכרונותיי מהאירוע ואת הזעם על השלטונות ששיחקו בחיי אנשים בציניות ואטימות קורעת לב, זכה לאלפי תגובות ושיתופים ועשרות אלפי לייקים. נפגעי וניצולי האסון, שלפתע הרגישו זכאים לפתוח את הפצעים ולאוורר את האמת והכעס.
אגב, לא רק לסדרה האמריקאית של 2019 צריך להודות. לולא האמריקאים שצילמו את האסון מהחלל והפיצו מידע על הפיצוץ בעולם, ברית־המועצות הייתה ממשיכה להשתיק את הסיפור, לשפוך בטון על הקברים ולשכנע את אזרחיה שמדובר רק בשריפת הגג של התחנה הגרעינית - וכמות ההרוגים והנפגעים הייתה גדלה כל רגע בעקבות הפוליטיקה חסרת הרחמים של השלטון החשוך.
עיר בשם "כאב שחור"
עד 1986 צ'רנוביל ("צ'ורנוביל" באוקראינית), עיר במחוז קייב, הייתה ידועה כמעט רק לתושביה. האזור כולו היה אחד הירוקים והיפים, על גדות נהר פריפיאט שמתחבר לנהר דנייפר - חלומו של כל דייג. בין השנים 1970־77' הקים השלטון הסובייטי דווקא שם תחנת כוח גרעינית. זאת למרות קרבתו הגיאוגרפית של המקום לערים הגדולות באוקראינה, עם אוכלוסייה כוללת של עשרות מיליוני איש.
פירוש השם צ'רנוביל, "כאב שחור", הפך לנבואה שהגשימה את עצמה.
כדי לשכן את עובדי התחנה ואת משפחותיהם, נבנתה עיר "חדשה מהניילונים" בשם פריפיאט, במרחק שלושה קילומטרים בלבד מהתחנה עצמה. למעשה, פריפיאט העיר הייתה חלק מ"פרויקט צ'רנוביל". הגיל הממוצע של תושבי העיר היה 26־28 שנים, ומכיוון שהושקעו בה כספים ומאמצים רבים, הייתה פריפיאט מאוד אטרקטיבית למשפחות צעירות. בשנת 1985 כמות התושבים התקרבה ל־50 אלף איש.
היו שם מקומות בילוי, בריכת שחייה אולימפית, בית חולים, מרכז תרבות, נמל, תחנות אוטובוס ורכבת, מעל 20 חנויות מכל הסוגים, בית קולנוע, ואפילו פארק שעשועים עם גלגל ענק ומכוניות מתנגשות עמד להיפתח. פריפאט הייתה "עיר סגורה" - היה צריך לקבל הפניה מיוחדת למגורים שם. אמנם לא היה לה עבר מפואר, אך צפו לה עתיד מרשים.
אבל רק 16 שנים לאחר הקמתה הפכה פריפיאט לעיר רפאים, נטושה וזועמת בשקט - התפאורה הכי סוריאליסטית לסרט האימה הגדול ביותר בהיסטוריה של האנושות.
ב־26 באפריל 1986, בשעות הקטנות של הלילה, ניסוי לא מוצלח הסתיים בפיצוץ הכור. החומרים הרדיואקטיביים דהרו החוצה, לאוויר הלילה הקריר והנקי. הניסוי נעשה בלילה בין שישי לשבת, לאחר שתחנת הכוח בקייב ביקשה לדחות אותו לשעות הלילה, עקב הביקוש הגדול בחשמל בשעות היום. עצם הדרישה הזאת הייתה אמורה לבטל את התוכנית המקורית, אך זה לא קרה. מישהו החליט אחרת. וההחלטה הזאת הפכה את החיים של אזרחי המדינה והמדינות השכנות לסיוט.
"ביום שני, ה־28 לחודש, כשבאתי לעבודה", משחזר אבי, בוריס לבדב, בפעם הראשונה, "סיפרו לי בשקט שבלילה הגיעו אוטובוסים למכון לחקר הגרעין שהיה סמוך אלינו. ידענו שהאוטובוסים שימשו לנטרול חומרים רדיואקטיביים. האוטובוסים נשטפו היטב ורמת הקרינה הייתה גבוהה מאוד. אני לא מומחה לפיזיקה גרעינית, אבל כמהנדס יכולתי לנחש שקרה משהו יוצא מן הכלל. התחלתי לדבר בזהירות עם המומחים, ולאנשים לא היה מידע. דאגתי להשיג מד קרינה - המכשירים לא היו נגישים כל כך, אז פשוט התחלנו להרכיב אותם אצלנו במכון בכמויות, לכל העובדים.
"ברגע שיכולתי חזרתי הביתה. כשבדקתי עם מד הקרינה את בגדי בית הספר של אחותך, שלמדה במרחק של שלוש דקות הליכה מהבית, ראיתי את המספר 14 מילירנטגן. אלף אחוז יותר מהקרינה המותרת. שרפתי את הבגדים שלה בחצר ביתנו, ניסיתי לא למשוך תשומת לב, כדי שלא ישאלו שאלות. היה לי ברור שקרה משהו נוראי".
אבא שנא את המשטר הסובייטי ולא האמין למילה שלו - ואולי זה מה שהציל את כולנו. הוא הבין שישתיקו את הסיפור ולא היה לו ספק שצריך לפעול ומהר - רק איך? אסור לעורר חשש, לשאול יותר מדי שאלות, אפשר לאבד עבודה בקלות או בכלל, להגיע לכלא. ואיך תברח עם כל המשפחה בלי להסביר משהו?
הישועה הגיעה מחבר של אבא, הפיזיקאי ד"ר יצחק צ'איקובסקי ז"ל ממולדובה. בלי לחשוב פעמיים, הוא הזמין אותנו להתארח בדירתו בקישינב.
עד 1 במאי ישבנו בביתנו במצור הקרינה. רק אבא הגיח החוצה כדי לרכוש כרטיסים לרכבת. הוא הצליח לארגן נסיעה בתפקיד לקישינב, ארזנו בחיפזון והסתלקנו. יצאנו לדרך בלי לדעת לכמה זמן ומתי זה יסתיים.
הנסיעה הלילית ברכבת נקטעה כשעצרו אותנו לשטיפת הקרונות. "כל הרכבת נשטפה במהלך דקות ארוכות", נזכרת אחותי. "זה היה מוזר ומפחיד. אבל אף אחד לא באמת דיבר על הנסיבות, כמו במשחק - כולם יודעים משהו, אבל לא אומרים את זה".
ילדה בורחת מקרינה
העברנו חודשיים בקישינב. אבא ניסה למצוא עבודה בזלנוגרד, העיר הסגורה של המדענים, הפיזיקאים והמהנדסים ליד מוסקבה. חשבנו ששם יהיה יותר נקי. הגענו לשם ביולי, כשהמידע החלקי על האסון בצ'רנוביל כבר התפזר ברחבי ברית־המועצות. למצוא דירה היה אתגר גדול מאוד: אנשי המדע שהיו אמורים להבין היטב שאיננו מסוכנים, לא רצו להשכיר דירה למשפחה מקייב. עד שמצאנו את וסילי.
וסילי לא פחד מקרינה. הוא שתה כל כך הרבה וודקה שהקרינה לא הזיזה לו בכלל. לעומת זאת, אמא פחדה מאוד מוסילי, כי אבא נאלץ לחזור לפרקים לקייב בגלל העבודה ווסילי היה צועק על כולם. שכרנו אצלו חדרים וכשהיה שיכור, היה מפחיד את כולנו. הילדים המקומיים לא רצו לשחק איתנו והסתלבטו שאנחנו בטוח זוהרות בחושך.
כשהניסיונות של אבי למצוא עבודה במכון המסווג בזלנוגרד כשלו, נסענו למוסקבה. גם שם לא רצו להשכיר לנו דירה. ישבנו בפארק, ארבעתנו, עם המזוודות. ההורים היו מיואשים, הכסף נגמר, אף אחד לא תיכנן לברוח מהבית לכל כך הרבה זמן ולא היה ברור מה לעשות. רק לא לחזור לקייב. רק לא זה.
אני זוכרת את הרגע הזה, כי הייתה לי גלידה ממש טעימה ביד. ובפארק היו ברבורים, וקיץ, וסך הכל היו המון הרפתקות. המילה "צ'רנוביל" נשמעה הרבה, אבל לא הבנתי את ההקשר. אישה אחת שהתיישבה על אותו ספסל, שמעה את שיחתם של הוריי והציעה לארח אותנו בביתה, ללא תשלום.
בסתיו נאלצנו לחזור הביתה, כי אבא לא מצא עבודה. סבתא לקחה אותנו לחופשה בחצי־האי קרים, כדי שנתחזק עוד קצת. אבל לא היה מנוס מלחזור לשגרה. רק שהשגרה כבר לא הייתה אותו הדבר.
כל מחלה הכי קטנה הייתה מדאיגה את ההורים עד אינסוף. הטיפול היה מתחיל מבדיקת תפקוד בלוטת התריס שהייתה עלולה לספוג את הקרינה. עד שהגעתי ארצה, לא ידעתי שהבדיקה לתפקוד בלוטת התריס היא לא חלק מבדיקות הדם השגרתיות. את החלב היו שולחים לנו עם הרכבת מסימפרופול, עיר הבירה של קרים. הדודה שלי רכשה מוצרי חלב, והייתה מעבירה אותם פעם בשבוע עם הסדרנית של הרכבת, תמורת תשלום, כמובן.
את הירקות אבא המשיך למדוד עם מד קרינה כי הסכנה העיקרית הייתה באוכל. כל מה שצומח, או כל המוצרים מן החי שאוכלים את מה שצומח. פטריות שידועות כסופגות קרינה יצאו מהתפריט לנצח, כמו גם כל תוצרת בלארוס - שנפגעה קשות מהרוחות שנשבו לכיוונה מצ'רנוביל.
"האמת שלא היה מידע כמעט בכלל", מספר אבא. "יותר מזה - אפילו האנשים שהיו אמורים להיות מומחים בפיזיקה גרעינית, גימגמו. סיפרו שכשהיה הפיצוץ, תושבי פריפיאט יצאו אל הגגות לראות את ה'כתר הזוהר' בחושך. זה מטורף! קרובי המשפחה של העובדים בכור הגרעיני לא ידעו מה זה אומר - הכתר הזוהר!"
פחדת, אבא?
"פחדתי ובגלל זה פעלתי. כי אי־הידיעה הטרידה אותי יותר מכל. היו אנשים שלהפך, העדיפו לטמון ראש בחול ולהישאר בקייב, לחכות ש'יעבור'. ומי שחיכה יותר מדי, כבר לא יכול היה לברוח. ב־10 במאי פירסמו השלטונות איסור מוחלט להבריח משפחות מקייב, והוקמו מחסומים על הכבישים. לנשים היה מותר לעזוב את מקום העבודה כדי להעביר את הילדים לאזור אחר - ולשוב לעבודה מיד. כמובן שהחופשה הזאת הייתה ללא תשלום.
"את האנשים הם לא ספרו, אבל כמהנדס ואיש מקצוע, אני לא יכול שלא להעריך את הפעולות שננקטו בכיבוי הכור. הם הצליחו למנוע אסון בממדים אסטרונומיים. תכתבי על זה בעיתון, בבקשה. זה היה יכול למחוק חצי עולם מהמפה".
פאניקה ברכבת
אירנה ב' עבדה באותם הימים בתחנת הכבאות בקייב. נשואה לאיש משטרה, אמא צעירה לילד בן שנתיים ובהיריון נוסף. הקשר ביני לבינה נוצר בעקבות כתבה שפירסמתי על צ'רנוביל, היא פנתה אליי ודיברה לראשונה בגילוי לב על האסון, אך ביקשה לשמור על פרטיותה. "הפיצוץ התרחש במשמרת שלי. לא הייתה ברירה, עבדנו כמו מטורפים. שלחתי את הכבאים שלנו לצ'רנוביל שנמצאת במחוז קייב", היא נזכרת.
"האמת, היה מפחיד. עבדנו במשמרות עד שהודיעו על כיבוי השריפה בכור. זה ארך כמה ימים קשים ביותר. בפריפיאט הייתה גם תחנת כיבוי, אותם שלחו ראשונים לכור. הכבאים האלה פונו לאחר מכן ישירות למוסקבה, שם כולם מתו מקרינה וכוויות שקיבלו. גם הכבאים שלנו פונו ישירות לבית החולים בקייב, ביקרתי אותם שם".
הם ידעו שהם נשלחים לכבות שריפה רדיואקטיבית? נתנו להם ציוד מיוחד?
"הם ידעו לאן הם נוסעים. על ציוד מגן לא היה זמן לחשוב. היינו חייבים לעזור".
בעלה של אירנה היה מעורב בפינוי תושבי פריפיאט. הוא קיבל תעודה של ליקווידטור על פעילותו בשטח, וכך גם אירנה. הליקווידטורים, יש להסביר, היו אזרחים, כבאים ואנשי צבא (וכן גם רופאים ואחיות שטיפלו בקורבנות), שפעלו למען כיבוי וניקוי תחנת הכוח הגרעינית לאחר אסון צ'רנוביל. רובם נפגעו מהקרינה המייננת שהייתה ברמה קטלנית. הם אולצו לנקות את הפסולת הגרעינית עם הגנה מינימלית (כפפות, מסכה, כובע ומגפיים), נחשפו לנשורת ולחומרים רעילים רבים אחרים, לרוב בלי שהיו מודעים למידת הסכנה. רובם חלו במחלות או סבלו מכוויות. לכמה מהליקווידטורים הוענק עיטור "גיבור ברית־המועצות".
אחרי עלייתם ארצה, אירנה אובחנה כחולה בסרטן, כיום היא מקבלת קצבת נכות. אני חוששת לשאול מה קרה לעובר שהיה בבטנה, אבל אירנה אומרת בלי שאשאל: "הרופאים אמרו שאסור לי ללדת. אז נאלצתי לעבור... את מבינה, כן? פחדנו. נורא פחדנו".
אמא של אלינה גלייזר, אחת מעשרות האנשים שפנו אליי אחרי פרסום הפוסט (ושעדויותיהם מסופרות כאן), הייתה בהיריון איתה והתגוררה בעיר ויניצה, 300 קילומטרים מצ'רנוביל, כשנודע על האסון. הרופאים המליצו לה להפיל. "לא הייתה שום דרך לדעת מה יעלה בגורל העובר - גורלי שלי", מספרת אלינה. "ההורים שלי החליטו לשמור על ההיריון ושלחו את אמא שלי לחברה של סבתא, למוסקבה, להתרחק מהקרינה האיומה. באמת שנולדתי בנס".
דוד של לילי שמיין, ילידת קייב שהייתה בת שבע כשאירע אסון צ'רנוביל, עבד במרכז פיתוח מכונות ומכשירים מיוחדים. היה לו מד קרינה, וכשהתחילו השמועות להתפזר הגיע למשפחתה של לילי. "על החלוק שלי מבית הספר הייתה קרינה גבוהה מאוד - 100 מיקרורנטגן. הדוד שלי אמר לא לפתוח חלונות. בתחילת מאי ברחנו למוסקבה, כל המשפחה. הרכבת מקייב הייתה מפוצצת באנשים שלא היה אכפת להם לאן לנסוע, רק לברוח. כבר הייתה פאניקה".
לילי זוכרת עד היום את טעמה של תמיסת היוד שנתנו לה לשתות - למרות שיוד נוזלי אינו מיועד לשתייה, אלא לחיטוי פצעים. "כשעלינו ארצה, הדוד שלי עבר לגור בקיבוץ עם עולים מגומל, בלארוס. העיר הזו ספגה את הקרינה בצורה קשה מאוד. כל אותם העולים שהוא הכיר, מתו בשנים הראשונות שלהם בארץ מסרטן".
ההורים של יאנה עברי, בת השמונה באותה השנה, קיבלו טלפון מקרובי משפחתם בישראל כמה ימים לאחר הפיצוץ. "הכור התפוצץ, לא יגידו לכם", הם הזהירו.
יאנה התגוררה בעיר צ'רנוביץ שבאוקראינה, מרחק של 600 קילומטרים מצ׳רנוביל. בראשון למאי, ארבעה ימים אחרי הפיצוץ, כל המשפחה יצאה לתהלוכה החגיגית בכיכר, כי על אי־הגעה למצעד היית עלול לשלם במשרתך, ואף אחד לא לקח את הסיכון. "אמא עבדה באוניברסיטה של צ'רנוביץ וחברים פיזיקאים אמרו לה שהצליחו למדוד את הקרינה לפני שאנשי הקג"ב החרימו את המכשירים. אמא חזרה הביתה, שטפה רצפה כל חצי שעה ואטמה כל מה שיכלה.
"חשבנו לברוח מהעיר, אבל דרכי היציאה מהעיר נחסמו. נשארנו בפנים. כל ילדי המפלגה וילדי הפקידים הבכירים פונו מאוקראינה תוך יומיים, מרביתם לרוסיה, חלקם לאוזבקיסטן. אנחנו היינו במצור".
בשנת 1987 אבא של יאנה אובחן עם סרטן. הבדיקות הראו גרורות בריאות, גידול בכבד וגרורות במעי הגס.
"הרופאים במוסקבה קבעו שהגידול של אבא נבע מהגשם שאחרי הפיצוץ בצ'רנוביל". שנה אחר כך, היא מספרת, החלה מגפת ההתקרחות אצל ילדי צ'רנוביץ. יאנה נזכרת שהגיעה לכיתה בתחילת שנת הלימודים ונדהמה לראות את חבריה בלי שערם, שנשר. "עלינו ארצה ב־1990, רק חיכינו לברוח. שנה לאחר מכן, אבי נפטר מסרטן. חלק ניכר מבני גילי שלמדו איתי בשכבה בצ'רנוביץ חלו בסרטן. חלקם כבר לא איתנו. בני כיתתם של הוריי נקטפו אחד אחר השני".
אלינה שליו כמעט לא זוכרת את אחיה, דימה. כשהוא נפטר, הייתה בת חמש בלבד. משפחתה של אלינה התגוררה בקייב. ביום שלאחר האסון אחיה הגדול, דימה, יצא לשחק בחוץ. היה גשם והילד התלהב מהטיפות. "אבי שמע כבר משהו על האסון ורץ הביתה. 'איפה דימה?' צעק לאמי. הוא הכניס אותו מיד לאמבטיה וקילח היטב. רק שזה לא עזר. חודשיים אחרי שעלינו ארצה, כעבור כמה שנים, דימה התמוטט.
"הטיסו אותו לרמב"ם, כי בנהריה לא ידעו להתמודד עם סרטן כל כך אלים. הוא אובחן עם לוקמיה, ונשרף מבפנים תוך שלושה ימים בלבד. הרופאים היו מזועזעים ואמרו שמעולם לא ראו דבר כזה. אחי היה בן 11. ההורים קנו דירה בעכו כדי שדימה יראה את הים אותו כל כך אהב, אבל הוא לא הספיק לראות אותו. אמא נותרה שבורת לב, אפילו ילדיי שנולדו לא הצליחו למלא את החור הענק שדימה השאיר אצלה. ואף אחד, אף אחד לא לקח אחריות על האסון הזה".
ד' (השם האמיתי שמור במערכת), ילידת גומל שבבלארוס, הייתה בת תשע ואחיה בן שנתיים, כשחזרו מביתם של סבא וסבתא ופתאום פקדה אותם סופת חול חזקה מאוד. "לא חווינו דבר כזה מעולם. ב־1 למאי הוציאו את כל תלמידי בית הספר למצעד, גם אותי, כי היה צריך להראות לעולם שהכל בסדר. השמועות רק התחילו לזלוג, כשהמשפחות של בעלי התפקידים בממשל המקומי כבר היו מזמן מחוץ לעיר או מחוץ למדינה בכלל.
"גומל נמצאת במרחק של 130 ק"מ מצ׳רנוביל ולא הייתה אמורה לספוג מכת קרינה כל כך חזקה, אבל הרוח הייתה נגדנו. אנחנו הצלחנו למצוא קרובת משפחה במוסקבה וברחנו. בסוף הקיץ, בלית ברירה, חזרנו הביתה. חמש שנים לאחר האסון עלינו ארצה, אך החברים שנשארו בבלארוס, סיפרו על עלייה חדה בחולים בסרטן מסוגים שונים. השקר של הממשל עלה לאנשים בחיים".
עיר ללא ילדים
ראש איגוד הליקווידטורים בארץ, אלכסנדר קלנטירסקי, מוסקבאי בעברו, עבד כמהנדס בנייה במכון ממשלתי, ונשלח יחד עם עוד מומחים לבנות את ה"סרקופג" - הכיפה שכיסתה את מה שנותר מהכור. "נחתנו ב־2 ביוני בקייב ומשם המשכנו לצ'רנוביל באוטובוס. אני זוכר את המראה הזוועתי הזה - עיר ללא ילדים. בחיים לא יכולתי לדמיין דבר כזה".
בצ'רנוביל קלנטירסקי עבד שמונה חודשים, עם הפסקה לאשפוז במוסקבה בעקבות דימומים בבטן. "מי שעבד בתחנת הכוח ידע דברים חלקית. אבל דרגות המידע היו מאוד שונות. למשל, הנהגים לא ידעו שאנחנו מתעסקים עם קרינה כזו גבוהה, אחרת היו מסרבים לנסוע אל הכור. כדי להפחית את הקרינה, כיסינו את כלי הרכב בעופרת. כשהתחיל מרד נהגים, אנשי הקג"ב ידעו להשתיק אותם מהר מאוד".
נכון ל־2018 התגוררו בישראל 1,623 ליקווידטורים - אנשים שקיבלו את המעמד המיוחד הזה לאור פעילותם המקצועית. 1,391 מהם מקבלים מענק שנתי מישראל של 5,740 שקל בעקבות "חוק הליקווידטורים". למרות ההכרה הרשמית בפעילותם, הליקווידטורים לא הפכו לחלק מהאתוס בחינוך הקומוניסטי. הם טואטאו מתחת לשטיח, כפי שציפו מכולנו לעשות.
"מאז צ'רנוביל כל המפרקים אצלי נפוחים. יש לי הפרעות בקצב הלב כבר הרבה שנים, לכל השותפים בארגון יש בעיות בריאות, חמורות פחות או יותר. אבל משרד הבריאות הישראלי לא מכיר במחלות שלנו כתוצאה מהקרינה שספגנו. הם טוענים שגם אלה שמתו מסרטן - נפטרו בגלל שעישנו הרבה. האמת? עישנו המון. גם שתינו כמויות של אלכוהול. אחרת אי־אפשר היה להתמודד עם מה שראינו".
סדרת הטלוויזיה נתנה לעולם טעימה מהמציאות המעוותת, העקומה ונטולת האנושיות, החמלה והאחריות של ברית־המועצות. היא מסתיימת בפרק החמישי, כשלגסוב, המדען שהוזנק לצ'רנוביל וחשף את האסון לעולם, מגלה את האמת: כל הכורים מהדגם של צ'רנוביל, בעלי פוטנציאל לטעות הפטאלית הזאת.
כמו בכל סדרת מתח טובה, העולם ניצל. אך במקרה של צ'רנוביל, הוא ניצל לא בנס, לא בגלל גיבור־העל שהגיע ופתר את כל הבעיות, והוא גם לא ניצל עד הסוף.
האנשים הפשוטים, הזוטרים, הפועלים שביצעו את פקודותיהם של אחרים, הקריבו את חייהם, חלקם בידיעה מוחלטת שהם הולכים למות - למען האנושות. שמותיהם לרוב אינם ידועים. מקום קבורתם - בארונות מאבץ, תחת שכבת בטון.
הנתון הסובייטי של מספר ההרוגים כתוצאה מהאסון בצ'רנוביל, מצמרר. לא בגלל הכמות. בגלל הצביעות. מאז 1987 מספר ההרוגים הרשמי עומד על 31 איש. הוא כולל בעיקר את המפנים הראשונים, כבאים, שוטרים ומהנדסים, וכל מי שהיה במגע ישיר עם סופגי הקרינה שמתו ממחלת הקרינה תוך ימים בודדים. השקר הזה לא תוקן עד היום. ספק אם יתוקן אי פעם, כי אין שום דרך לדעת כמה אנשים נפגעו באמת בגלל הפיצוץ הזה והשלכותיו הבלתי נתפסות.
בינתיים התיירות בצ'רנוביל פורחת. באזור המבודד הספוג במוות מתקיימים סיורים מודרכים לקבוצות, בעלות של החל מ־35 דולר. תמורת הסכום הזעיר הזה אפשר להצטלם על רקע פארק השעשועים הפוטוגני מהתקופה הסובייטית ולעשות סלפי עם שלדי מתכת חלודים. יש אפילו מלון ארבעה כוכבים בצ'רנוביל עצמה, המחירים סבירים פלוס: עלות הלינה סביבות 120 שקל כולל ארוחת בוקר.
באזור עובדים קרוב ל־5,000 איש: בעיקר עובדי התחנה הגרעינית, שעדיין פעילה, כבאים, שוטרים, פקחים וכו'. הם עובדים במשמרות, שבועיים בתוך "האזור הסגור" ושבועיים מחוץ לצ'רנוביל וסודותיה האפלים. למרות האיסור המוחלט להוציא דברים מאזור הבידוד המשתרע ברדיוס של 30 ק"מ מצ'רנוביל, הבוזזים המקומיים הצליחו לנתק, לפרק ולמכור כמעט את כל גופי החימום שהיו מותקנים בדירות בעיר הנטושה. היכן מסתובב הברזל הזרחני, איש לא יודע.
פריפיאט הפכה לעיר רפאים שהטבע משתולל בה בחופשיות. כל העיר המפלצתית הזאת פונתה תוך שלוש שעות, בהבטחה לתושבים שיוכלו לשוב לביתם תוך שלושה ימים. כמו שאר הדברים בברית־המועצות, זה היה שקר מוחלט. הכיפה החדשה מעל הכור, שנבנתה על ידי הצרפתים באמצעות כסף אירופי, אמורה להגן על העולם לעוד מאה שנה. עד אז "יהיה בסדר". כמו שאמר קומרד דיאטלוב, האיש שפיקח על הניסוי, בסדרה: "לא טוב בכלל, אבל גם לא מספיק נורא. יש גרוע מזה".
דיאטלוב טעה. אין גרוע מאשר גיהינום מעשה אדם. הגיהינום הקולקטיבי שהפך לגיהינום הפרטי של כל אחד ואחת מאלה שהמילה "צ'רנוביל" שוכנת בליבם. "כאב שחור" שבוער עד היום. צ'רנוביל שלנו שכמעט הפכה להיות של כל העולם. זיכרון הילדות הראשון שלי.
