פנקס שבי
היומן המקורי שנכתב לאור נר, חמשת כרכי התרגום של ההוביט, הרשימות שמתארות כיצד שמרו על שפיות בכלא המצרי • הפריטים האישיים של שבויי כלא עבאסיה הם רק חלק מהמוצגים בתערוכה המיוחדת שתיפתח הערב לציון 50 שנה למלחמת ההתשה
50 שנים חלפו מאז מלחמת ההתשה, שהתחוללה מיוני 1967 עד אוגוסט 1970 ונחשבת למלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל. המלחמה הנוראה לא קיבלה את ההכרה שקיבלו כלל מלחמות ישראל, וזאת למרות שגבתה את חייהם של כאלף חיילים ואזרחים וכללה שורה ארוכה של מבצעים מיוחדים וסיפורי גבורה הירואיים, שראוי שייכנסו לפנתיאון הלאומי.
בכדי להעלות מחדש את המודעות למלחמה, יחנוך הערב מרכז יצחק רבין תצוגה יוצאת דופן שתשלב עמדות אינטראקטיביות, סרטים, חפצים נדירים, חלקם של קבוצת השבויים שישבה בכלא עבאסיה, וקטעי וידיאו ותמונות של מבצעים שמעולם לא סופרו.
לראשונה יוצג לקהל הרחב עותק היומן המקורי בן 115 עמודים, שאותו ניהלו 11 שבויי כלא עבאסיה במצרים שישבו בין שלוש לארבע שנים בשבי. הקבוצה כללה שישה טייסים, שני חיילי חי"ר ושני אזרחים עובדי צה"ל. "ידיעות אחרונות" חושף לראשונה חלקים מהיומן המדובר. ביומן הם כתבו אחת לשבוע בליל שישי, ובו תיעדו את "הישיבה השבועית" ואת ההחלטות שהתקבלו בה.
"המצרים לא ידעו על היומן" משתף מוטי בבלר בן ה־74, שבוי לשעבר בעבאסיה. "היינו כותבים אותו לאור נר מאולתר בתוך קופסאת סרדינים וזה היה חלק מהשגרה שיצרנו לנו במקום הקשה הזה". בסך הכל התקיימו 139 ישיבות, מ־19 בפברואר 1971 ועד 2 בנובמבר 1973, ולכל ישיבה מונה יו"ר.
היומן גדוש בהומור, ברגש ובעיקר מעניק הצצה לחיי השבויים בשבי והניסיון לנרמל אותם. כך למשל בישיבה מס’ 9 הוחלט כי "הועלתה הצעה לקיים חידון תנ”כי שבוע לפני ערב פסח. התקבלה פה אחד". בישיבה אחרת הוחלט שרק מוטי קובע מה ינוגן בפטיפון וזאת לאור "מצב הפטיפון והמחט השבורה". עוד החלטה שנתקבלה היא "שתורן הניקיון יהיה ביום תורנותו שחקן הספסל בברידג'. וכך יימנעו חיכוכים והגרלות מיותרות". גם ערך החברות עולה מכתבי היומן, וכך באחת מהישיבות אמר השבוי מוטי כהן על חברו לשבי רמי הרפז: “לפעמים אני חושב שהיה כדאי לשבת בשבי רק כדי להכיר אותו".
כהן שותף לרצון לחשוף את היומנים. "שתקנו המון שנים ועכשיו הרגשתי שזה הזמן שלנו לספר ולחשוף מה קרה", הוא אומר ומוסיף כי "זיכרונות השבי לא מרפים אף פעם. היה שם הרבה קושי. העינויים, העבודות, הבדידות ובעיקר חוסר הוודאות. לא ידענו אם נחיה או נמות. בקושי הזה יצרנו שגרה וחברויות ושום דבר לא הפך מובן מאליו. גם היום, אני מסתכל על ילדי ונכדיי ואני מודה על כך. כי בשבי לא יכולתי לדמיין את המקום הזה בכלל".
לפנייה לכתב/ת 
