כיסוי ראש

"גולדה", הסרט התיעודי על גולדה מאיר, נחתם בשאלה על הכותרת שהיא תציע להיסטוריון שיסכם את כהונתה כראשת ממשלה. "לא חשבתי על זה", משיבה מאיר לאחר צחקוק מריר. "אינני יודעת", היא מוסיפה, "בכל אופן... אני מקווה שיכתוב עליי ברחמים".

נדמה כי היוצרים - שגיא בורנשטיין, אודי ניר ושני רוזנס - הציבו את הציטוט הנ"ל כאקורד הסיום גם מתוך רצון להוכיח התחשבות במשאלתה של מאיר. זה לא שנחסכה מהצופים הביקורת החריפה עליה בהקשרים המוכרים: קוצר ראות מדיני שהוביל למלחמת יום כיפור; אטימות לאפליה כלפי עדות המזרח והתנשאות מקוממת על "הפנתרים השחורים"; וכמובן האחריות למחדל שהפך את אוקטובר 1973 לטראומה לאומית. אלא שלצד אלה הוצגו תיאורים מחמיאים שעיגלו מעט את דמותה.

דווקא מכיוון שמדובר בחשיבה נכונה מבחינה היסטורית (כי בני אדם הם מורכבים) ודוקומנטרית (כי מורכב זה מעניין), קשה לפספס שזהו החלק הפחות מנומק ב"גולדה". השבחים הכנים שחולק צבי זמיר, ראש המוסד לשעבר, ליכולותיה כראשת ממשלה לא מגובים כמו העדויות השליליות על תפקודה. בקטע מתוך שיחה שלא נועדה לשידור וצולמה לאחר שכבר פרשה מאיר נשאלת מה היו היוזמות של ממשלתה. "זה מלא יוזמות", היא אומרת, אבל הפירוט המתבקש בושש להגיע: לא מפיה, לא מפי הקריין (אודי ניר) ולא מפיהם של אחרים.

כמו כן הסרט מחמיץ את מלוא המשמעות המגדרית של עידן מאיר, האישה הראשונה והיחידה עד כה שהנהיגה את ישראל. הנושא אמנם עולה, אך באופן לא ממצה וללא יישוב של הפרדוקסים שצצים באישיותה. מצד אחד, למשל, מסופר שמאיר תיעבה את התואר הסקסיסטי שהודבק לה, "הגבר היחיד בממשלה של בן־גוריון". מצד שני, לפי הדובר שלה היא נהגה לשאול את מקורביה "מי מכם יהיה גבר ויגיד לי שאני כבר לא מתפקדת". הסרט אף אינו תוהה האם וכיצד נרטיב הכישלון השפיע על הסיכוי של נשים אחרות להיות מספר אחת. בחברה עם יסודות מאצ'ואיסטיים ומיליטריסטיים, שמכתיבים קודים גבריים בכל תחום ובוודאי בפוליטיקה ובביטחון, זוהי סוגיה שצריך להציף.

טלוויזיונית, "גולדה" היא ביוגרפיה ראויה שנהנית מעבודת ארכיון טובה ותמהיל די מדויק של אנקדוטות רציניות ומשעשעות, לצד קריינות בעייתית שלוקה באילנה־דייניזם. אולם כמכלול, זוהי לא יצירה אולטימטיבית ומכוננת. ספק אם בכוחה לטלטל ולהגדיר מחדש את הדימוי הציבורי של מאיר ואת חמש השנים שלה בראשות הממשלה. מצד שני, גם קצת רחמים זה לא משהו לזלזל בו.

בקטנה: בעוד הקולנוע שוב מתאהב בסרטים עלילתיים על מוזיקאים, נטפליקס הצטיידה ב"רולינג ת'אנדר רוויו", דוקו חדש על בוב דילן מאת מרטין סקורסזה, שב־2005 כבר עסק בדילן בסרט הנפלא "No Direction Home". הפעם סקורסזה חוזר ל־1975 ולסיבוב הופעות שבו דילן קיבץ חבורה של נגנים ויוצרים והעמיד הפקה חריגה ומרתקת. נאמן לרוח ההזויה של המופע, סקורסזה משלב בסרט סיפורים אמיתיים עם בדיות מוחלטות ודמויות פיקטיביות. לעיתים מתיש ומעצבן לנסות להבדיל בין פנטזיה למציאות, אבל הרי זוהי גם חלק מהגאונות של דילן, בשבתו כאחת האניגמות הגדולות בתולדות התרבות. "אם מישהו לובש מסכה, הוא עומד להגיד לך את האמת", אומר דילן בסרט, בלי שאף אחד יכול לומר בוודאות אם באותו רגע הוא לובש מסכה או לא.