באושוויץ לא דיברו על הדתה

שבעה מספרים הפרידו בין הלינה בירנבאום (90), ניצולת אושוויץ בירקנאו ואימו של יעקב גלעד, ובין אמא שלי. 48963 נצרב על זרועה של הלינה. 48956 קועקע על זרועה של אמא. אותו בלוק, אותו טרנספורט ממיידנק לאושוויץ. אולי חלקו את האומשלגפלאץ בוורשה (תחנת המשלוחים) וטרנספורט קודם מגטו ורשה הבוער למיידנק. ושלושה חודשים ארורים במחנה ההשמדה הראשון, קטן מאושוויץ אך גרוע ממנו. לא הכירו זו את זו.

נפגשתי עם הלינה בעבר. שתי נשים עוצמתיות. גדולות מהחיים. רק כך יכלו למוות, והקימו חיים מחדש. שונות לחלוטין. בגיל, ברקע, בהשקפת החיים. הלינה ורשאית, הגיעה לבירקנאו כילדה בת 13, עטופה ונאחזת עד כלות בשרידי בני משפחתה האוהבת. תוצר של יהדות פולין החילונית. אמא הלודז'אית הגיעה לאושוויץ כאישה בת 26, לבד, אלמנה, אם שכולה, יתומה. כולם נרצחו בין גטו ורשה לטרבלינקה. ולמרות הכל, תוצר מובהק וגאה של פולין החסידית המאמינה בבורא עולם עד כלות. גם חייהן שלאחר השחרור היו שונים לחלוטין, מאורח החיים ועד ליחס לעם הפולני. הלינה חילונית, ואמא חרדית. הלינה כוכב ספרות מבוקש, חוזרת ושבה אל אדמת פולין, מרתקת מעריצים בשפתה הפולנית הקולחת. אמא לא סלחה לעם הפולני, סירבה לדרוך על אדמתו, אחרי שברחה ממנה כפליטה ב־1946, מבועתת מהאנטישמיות שלא נס ליחה.

דבריה של הלינה בכתבה המונומנטלית בסוף השבוע במוסף "7 ימים", שתיארה את ביקורה באושוויץ עם בנה, טילטלו אותי טלטלה רב־שכבתית. מחד גיסא הירידה לפרטים הבלתי צפויים: שגרת הגיהינום. הרזולוציה של מסדר הבוקר באושוויץ. 1,200־1,000 נשים מזנקות מבלוק דחוס, כל בוקר פולני קפוא, כשהתחרות היא על מיקום – לא להיות בשורה הראשונה כדי לא לקפוא בחזה, ולא באחרונה כדי לא לקפוא מאחור – וכדי לא להיות אחת ממנת הבוקר היומית של 100־50 נשים שנשלחות למוות, סתם כך כי השתרכו לאט. שתיהן עברו את התופת הזאת 525 פעמים. ובלילה, אור המשרפות שהאיר את הבלוק, כשגברים, נשים, זקנים וטף נשרפים בזה אחר זה.

מאידך גיסא, נזכרתי באחוות הסבל שהייתה לנשים רבות כל כך בבלוקים ובמסדרי הבוקר. אחווה שהייתה מנוף להישרדות. הייתי עדה לה בשנות ילדותי ונעוריי במפגשי הניצולים. לאן מתפוגגת אחוות האחיות הזו? איך אנחנו מניחים לאינטרסנטים לפורר אותה לפרוטות ולהרוס אותה?

באושוויץ לא דיברו על הדתה. חלק גדול מאלו ששרדו את הזוועה עם אמא יצאו חילוניות גם אם באו מבתים שומרי תורה ומצוות. אבל גם בבירקנאו הם ראו באמא "שומרת החותם" של היהדות. במסירות נפש אמיתית סייעו לה לצום ביום כיפור, שמרו עבורה מנות לחם יקרות מיהלומים, עזרו לה לאסוף קליפות תפוחי אדמה כדי שלא תאכל לחם בפסח. האם זה יכול לקרות בישראל השבעה של היום? אני לא בטוחה. כמה כואב.

המשותף בין הלינה שתחיה ואמא שלי, בלה שרפהרץ־בר ז"ל, היה גדול מהמפריד. שתיהן הגיעו לאושוויץ רק משום שהיו יהודיות. שתיהן הגיעו לארץ ישראל מתוך אמונה בוערת שזהו המקום של העם היהודי ואין בלתו. שתיהן גייסו כוחות על־אנושיים להמשיך: להינשא, ללדת ילדים.

נזכור את המכנים השווים, בקיץ הזה שבו ינסו רבים כל כך להעצים את המפריד בינינו. הגיע הזמן להפסיק להניח לפוליטיקאים לרומם את השונה מסיבות אגואיסטיות־כדאיסטיות של כיסא, יוקרה, מעמד וכסף. נמתח לשיא את השווה. איך אמרה אסירה מספר 48956? באושוויץ כולם בערו אותו דבר. ¿