דלות החומר

לפעמים ההפתעה הגדולה איננה במה שקורה אלא במה שלא קורה. תיקי נתניהו הם דוגמה לעניין. מלחמה גדולה התנהלה כאן לפני חודשים אחדים על הפצת חומרי החקירה בפרשיות 1000, 2000 ו־4000. החוק מצווה על הפרקליטות להעביר את החומרים לכל עורכי הדין של המעורבים בפרשה כדי לאפשר להם להתכונן לשימוע ולמשפט. לקרוא מותר להם – לפרסם אסור.

זה החוק, אבל בישראל כמו בישראל, ברגע שהחומר מופץ תמיד יש מישהו שרץ לספר לחבר'ה – עורך דין שמבקש לחזק את קשריו עם עיתונאי, קצין משטרה או פרקליט. נתניהו חשש שפרסום החומרים ערב הבחירות יזיק לו בקלפי. מול הלחץ שלו היועץ המשפטי לממשלה בחר להתקפל. החומרים הועמדו לרשות הפרקליטים רק לאחר הבחירות. לקח עוד זמן עד שכל עורכי הדין הואילו לקחת אותם. ואז...

ואז נאדה. עשרות וידויים של עדי מדינה, מאות שעות של הקלטות, אלפי דפי חקירה, מאות־אלפי מילים, וכל האוצר הבלום הזה לא מביא אותנו לשום תובנה חדשה, לא מוליד שום דרמה. כמעט אפשר לומר, חריוני זבובים. ליבי ליבי לעמיתינו, גיבורי התהילה, כתבי המשפטים גיא פלג, תמר אלמוג, אביעד גליקמן, גידי וייץ, אלי סניור. מה שהם גירדו עד היום ממקורותיהם לא הצדיק את המאמץ. איפה הציטוטים הקטלניים, החוקר נקודתיים בלה־בלה־בלה סימן שאלה, הנחקר נקודתיים בלה־בלה־בלה סימן קריאה; איפה הפרודיה ב"ארץ נהדרת". דלונו.

לתקשורת יש כללים משלה. איש לא מצפה שמהדורת טלוויזיה תיפתח בכותרת "בתיקי נתניהו אין כל חדש". אם אין גילוי מרעיש מרעישים עם מה שיש, ואם גם זה אין - מרחיבים בפרשנויות.

דלות החומר מעוררת כמה שאלות. הראשונה היא על מה ולמה נתניהו נאבק בעור שיניו נגד הפצת חומרי החקירה ערב הבחירות. מה הוא חשש שיש שם; מדוע נבהל; מה זה מעיד עליו.

השאלה השנייה מציקה יותר: אולי כל הנרטיב שמלווה את חקירות נתניהו יסודו בטעות. לא משום ש"אין כלום כי לא היה כלום" – היה גם היה. אבל מה שהיה לא מלמד על עבריין מתוחכם, רב־עלילות, אלא על אדם חלש אופי, שיצריו הכשילו אותו. יכולת ורבלית נדירה, כישרון שיווק וניסיון בינלאומי לחוד, ויצרים לחוד. נתניהו איננו קורבן של אליטה עוינת: הוא קורבן של עצמו, רק של עצמו.

העולם מלא בפוליטיקאים שלוקים באותה תסמונת, באותה תערובת של טפילות והתקרבנות, מגיע־לי ודופקים־אותי. ברלוסקוני וטראמפ גרועים ממנו, חצופים ממנו.

אפילו תיק 4000, הכבד מבין התיקים, מלמד על כניעה ליצר יותר מאשר על מזימה פלילית מסודרת. נתניהו לא הבין לעומק את טיבו של משרד התקשורת ואת סמכויותיו. השימוש שביקש לעשות בסמכויות הרגולטוריות של המשרד כדי להעשיר בעלי הון ומקורבים סיבך אותו בהפרת אמונים עוד לפני שהסתבך עם אלוביץ'. כמו פרפר אל האש, כך הוא נמשך אל המילה "תקשורת". אילו המשרד שמר על שמו המקורי, "משרד הדואר", ייתכן שההסתבכות הייתה נחסכת ממנו.

הבעיה היא המחיר שהישראלים נתבעים לשלם. בספטמבר נלך בפעם השלישית לבחירות שלא בעיתן בגלל גחמות של איש אחד. זה המחיר הקל: אפשר למדוד אותו בכסף. הרבה יותר חמור המחיר שאנחנו משלמים באובדן ההסכמה הפנימית, בהריסת האמון במערכת המשפט, בהסתה הפוליטית, בהיגררות אחר קיצוני הימין. יש לנו שר משפטים חדש: הוא הפר את ההתחייבות שלו לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה עוד לפני שיבשה הדיו על חתימתו. האם ישמור אמונים לנתניהו ביום פקודה? צריך להיות תמים מאוד או יהיר מאוד כדי להאמין. ¿