ולדימיר פוזנר מביט על אירועי הימים האחרונים ברוסיה עם זיק של אופטימיות זהירה. פוזנר בן ה־85 נחשב לאחד מבכירי העיתונאים ברוסיה כיום ולאושיית תקשורת עוד מימי ברית־המועצות. הוא גילה אומץ לב ציבורי והיה מראשוני המוחים נגד מעצרו בתחילת החודש של העיתונאי החוקר איוון גולונוב בחשד לאחזקה ולסחר בסמים. גולונוב פירסם בתקופה האחרונה תחקירים רבים על שחיתויות בממסד, בין השאר בעיריית מוסקבה, ועל בכירים בממשל שגרפו הון עתק לכיסם — ואז נעצר בצעד שנתפס כפעולת השתקה מכוונת.
המעצר של גולונוב עורר זעם אדיר ברשתות החברתיות ובקרב העיתונאים ברוסיה. לא מדובר בעיתונאי שתקף באופן ישיר את פוטין או את מדיניותו, אלא בכתב חוקר שחשף שחיתויות בדרגי הביניים בממשל הרוסי. במסגרת המחאה הפגינו פוזנר ואנשי תקשורת נוספים נגד המעצר. פוזנר נקט בלשון חריפה ואמר: "המעצר הוא יריקה בפרצופם של כל עיתונאי רוסיה, ואני לא מוכן שירקו לי בפרצוף". הלחץ הציבורי התעצם, ולפני כשבוע, בצעד חסר תקדים בתולדות רוסיה, פירסמו שלושת העיתונים המובילים המדינה — "קומרסנט", "וודומוסטי" ו־"RBK" עמוד ראשי זהה ובו הכיתוב: "כולנו איוון גולונוב". יום לאחר מכן הודיע משרד הפנים של רוסיה על סגירת התיק נגד גולונוב, ביטול האישומים נגדו ושחרורו באופן מיידי ממעצר הבית שבו היה נתון. השוטרים שעצרו את גולונוב פוטרו מתפקידם, והנשיא פוטין אף פיטר שני בכירים במשרד הפנים במוסקבה.
פוזנר מסביר כי עוצמת המחאה והיקפה הפתיעו את הקרמלין. בראיון ל"ידיעות אחרונות" הוא מותח ביקורת אמיצה נגד המשטר, בטח כשמדובר ברוסיה של עידן פוטין: "אני חושב שמדובר בהתפתחות חיובית מאוד, המשקפת את השינוי בחברה הרוסית. אנשים מתחילים להבין שאם אדם אחד נעצר בלי שום קשר לצדק, אז זה יכול לקרות גם להם. להרבה אזרחים נמאס מהממשלה ומהאנשים שעובדים עבורה, במיוחד בארגונים כמו המשטרה. הם חשים מעל החוק ויכולים לעשות ככל העולה על רוחם. מה שראינו בתגובה למעצר של גולונוב זו המחשה ברורה לתחושות הקשות של האזרחים ברוסיה ולכך שהם כבר מוכנים לצאת בפומבי ולומר זאת".
פוזנר מדגיש כי לדעתו הממסד הרוסי נתפס במקרה הזה לחלוטין לא מוכן. "הם לחלוטין לא ציפו לדבר כזה. זה מעולם לא קרה בעבר, והם פשוט נתפסו עם המכנסיים למטה. ללא ספק מדובר בהתחלה של משהו חדש. אני סבור שזהו טעם של ניצחון עבור העיתונות ברוסיה. ניצחנו את הקרב ולדעתי זה ישפיע גם בעתיד על הדרך שבה האזרחים ברוסיה יגיבו במקרים דומים. אני לא רוצה להישמע אופטימי יתר על המידה, אך זו כנראה התחלה של תקופה מאוד מעניינת".
כיצד לדעתך אמורים לפעול עיתונאים ופעילי אופוזיציה ברוסיה, בהתחשב ברמת האיום עליהם? "זה מאוד קשה לומר לאנשים אחרים כיצד עליהם לנהוג או להגיב במקרים שעלולים לסכן אותם, לגרום להם להיכנס לכלא או לאבד את עבודתם. קל להטיף לאחרים לעשות משהו כשאינך עושה זאת בעצמך או משלם מחיר".
"אבא, לאן הבאת אותי?"
סיפור חייו של פוזנר מרתק להפליא. נדמה שהוא יכול להיות בסיס לסרט הוליוודי. הוא נולד בפריז ב־1934 לאב רוסי ממוצא יהודי, ולצרפתייה קתולית, שדאגה שבנה יוטבל לנצרות בקתדרלת "נוטרדאם". עם פלישת גרמניה לצרפת במאי 1940 נמלטה המשפחה לארצות־הברית. האב, קומוניסט נלהב, עבד במשרד ההגנה האמריקאי בזכות שליטתו בשפה הרוסית, אך במקביל פעל בשירות המודיעין הסובייטי והדליף לו מידע מסווג. ב־FBI החלו לנהל מעקב אחר האב על רקע עידן המקארתיזם וב־1948, עת היה פוזנר הצעיר בן 14, היגרה המשפחה מחשש לביטחונה למזרח ברלין, שהייתה כבר בשליטה סובייטית. בסוף 1952, ארבעה חודשים לפני מותו של סטלין, עברה משפחת פוזנר למוסקבה יחד עם ולדימיר בן ה־18. אז גם טעם פוזנר הצעיר בפעם הראשונה את טעמה של האנטישמיות הממסדית בברה"מ. "בקשתי להתקבל ללימודים באוניברסיטת מוסקבה נדחתה למרות שעברתי את מבחני הכניסה בציונים גבוהים מאוד. נאמר לי באופן פרטי שזה בגלל שם משפחתי, פוזנר, והביוגרפיה ה'בעייתית' שלי. אמרתי לאבי, 'לאן הבאת אותי? למדינה שמונעת ממני לימודים כי שמי אינו טוב מספיק?'"
חדר העבודה של פוזנר בדירתו במרכז מוסקבה עמוס בספרים, מזכרות, מכתבים ותמונות. בין התמונות גם אחת של פוזנר עומד לצידו של מיכאיל גורבצ'וב, מנהיגה האחרון של ברה"מ, שהוביל את מדיניות ה"גלסנוסט" (פתיחות) וה"פרסטרויקה" (בנייה מחדש), שהודות להן הפך פוזנר לכוכב תקשורת ברוסיה וגם בארה"ב. "גם לפני כן עסקתי בתקשורת", הוא מסביר, "אבל אז הייתי תועמלן ולא עיתונאי חופשי". בתקופת גורבצ'וב הגיש פוזנר בשיתוף עם העיתונאי האמריקאי פיל דונאיו מרשת CNBC, תוכנית טלוויזיה משותפת שהתנהלה כשיחת ועידה טלוויזיונית באמצעות לוויין. שני המנחים העלו לשידור אזרחים סובייטים ואמריקאים, שדנו ביחד בסוגיות אקטואליות בוערות ושאלו שאלות אלה את אלה. התוכנית הייתה הצלחה אדירה, בעיקר משום שאיפשרה למאות מיליוני אזרחים משני צידי המתרס של המלחמה הקרה לנהל לראשונה דיאלוג ישיר. בעשור האחרון מגיש פוזנר תוכנית ראיונות פופולרית הנושאת את שמו בערוץ הממלכתי ברוסיה.
פוזנר נראה צעיר בהרבה מ־85 שנותיו. נפגשתי איתו לקראת השתתפותו הצפויה כאורח הכבוד של קרן "בראשית" בסימפוזיון שדן בנושא האנטישמיות בראי הקולנוע. הסימפוזיון נערך השבוע בסימן פרס קרן בראשית לשנת 2019 — פרס שזכה על ידי מגזין "טיים" לכינוי "הנובל היהודי". מחר בטקס חגיגי בירושלים יוענק הפרס, על סך מיליון דולר, לאיש העסקים והפילנתרופ היהודי־אמריקאי רוברט קראפט, שנבחר בשל מחויבותו למאבק באנטישמיות. פוזנר רואה במאבק באנטישמיות חשיבות גדולה, ומציין שזו הסיבה שנעתר מיד להזמנה להשתתף בסימפוזיון בירושלים: "אני חש תחושות חזקות מאוד סביב הנושא הזה, ולא רק משום שאני עצמי סבלתי ממנו. כשגדלתי כילד בניו־יורק חטפתי מכות משום שנלחמתי עבור השחורים. אינני מסוגל לסבול שקבוצת אנשים, יהא צבע עורם, דתם או אמונתם אשר יהא, תסבול מדיכוי ומאפליה".
ללכת במוסקבה עם כיפה
פוזנר מתבטא בנחרצות לגבי הזינוק באנטישמיות באירופה, ובמיוחד במדינות כמו פולין, הונגריה וצרפת. לדבריו, "בכל אותן מדינות לא נעשה מאמץ להילחם בתופעה. האנטישמיות מסייעת לגורמים במוקדי הכוח להסיט את הכעס הציבורי לכיוון מטרות אחרות, וזו כמובן תופעה מסורתית למדי, שהפכה למרבה הצער למקובלת לחלוטין".
פוזנר, אזרח צרפתי (בנוסף להיותו בעל אזרחות רוסית ואמריקאית), יוצא נגד ההנהגה הצרפתית ואומר: "קח למשל מדינה כמו צרפת, שבה קיימת אנטישמיות מסורתית שהולכת זמן רב אחורנית. הממסד הפוליטי הימני שם היה תמיד אנטישמי. תמיד. ככל שאני יכול לומר, לא היה ולו נשיא צרפתי אחד שיצא בפומבי נגד האנטישמיות ואמר, 'זו בושה, ואיננו יכולים יותר להרשות זאת לעצמנו יותר'. זה פשוט לא קרה".
פוזנר בוחר להשוות את המצב לרוסיה של היום, שבה לדבריו אמנם קיימת אנטישמיות, אך המצב כיום טוב בעשרות מונים מבתקופת ברה"מ, אז הייתה נהוגה אנטישמיות ממסדית ואף נקבעו "מכסות" רצויות של יהודים בכל מוסד ציבורי. פוזנר אומר כי מצבה הנוכחי של יהדות רוסיה טוב מאי פעם: "מצבם של יהודי רוסיה טוב יותר מזה של רוב יהודי אירופה. יש מעט תקריות אנטישמיות, ויש פעילות יהודית נרחבת מסוגים שונים. זהו הישג ברור, ודאי כשמדובר במדינת ענק כמו רוסיה, עם היסטוריה של אנטישמיות מסורתית חזקה לאורך הדורות. זכרו את תקופת הפוגרומים למשל. מדהים בעיניי באיזו מהירות השתנתה האווירה ברוסיה. יהודים אינם חוששים ללכת עם כיפה ברחוב, ולמעשה כיום בטוח יותר להיות יהודי במוסקבה מאשר יהודי בפריז, בלונדון או בבריסל". •
