ספייס ג'אם

הסאונד היה גרוע. כולן - חוץ ממל סי - זייפו. ובכל זאת, מופע האיחוד של הספייס גירלז באצטדיון וומבלי בלונדון בשבוע שעבר היה פשוט מעולה. חוויית חיים. על אמת.

נהוג להניח שאמנים שמתאחדים 20 שנה אחרי השיא, עושים את זה רק בשביל הכסף. שהם פתטיים. נהוג אגב גם לחשוב את זה באופן כללי על נשים בנות 40 צפונה, שפעם היו לוהטות ובטח עכשיו הן עגלות. שמה שכיף בהופעות כאלה הוא פשוט להתענג על העבר, לחזור להיות הילדה שהיית. נועלת את עצמך בחדר עם נעלי פלטפורמה וקוקיות בשיער, צופה בלופ בקליפים שהקלטת מ־MTV ומנסה לשחזר את התנועות. שהופעות כאלה פשוט נשענות על נוסטלגיה וזהו.

אבל הספייס גירלז לא ניסו להיות שום דבר שהן לא, ולא ניסו לחזור לפעם. הן היו משוחררות ונהנו מכל רגע בהופעה ואי־אפשר היה שלא ליהנות איתן. הכל בהופעה הרגיש כאן ועכשיו, חוויה של אדם בוגר, ולזה יש כוח הרבה יותר גדול מנוסטלגיה. וחוץ מזה, אם אתן נראות ככה אחרי 20 שנה, ובמקרה של חלקן גם אחרי לא מעט צרות וסמים: חברות, יש לאן לשאוף, והכל יהיה בסדר.

ועוד סיבה שזה עבד כל כך טוב: השירים. פופ על־זמני וכיפי מ'Spice Up Your Life' - שזו בעצם הגרסה הבריטית ל'חברים בכל מיני צבעים' של שרית חדד - ל-Say You'll Be There, אם היה בוומבלי גג הוא היה עף, ומי שלא שמע את 'Become 1 2' בלייב לא ידע התרגשות/חרמנות מימיו, וכמובן 'וואנבי'. אבל היו גם נפילות מהאלבום השלישי ושירים כמו 'Mama' שדווקא לא עובדים כשאת אדם בוגר. "אמא, אני אוהבת אותך, אמא, אכפת לי, אמא, חברה שלי" - סירייסלי?! חסרונה של ויקטוריה בקהאם, שוויתרה על האיחוד, אמנם לא הורגש על הבמה (וממילא לפי דיווחים גם לפני 20 שנה המיקרופון שלה היה כבוי), אבל בהחלט הורגש בקליפים מפעם ששודרו על המסכים: היא פשוט נחתכה משם בגסות, כאילו מאז ומתמיד הן היו בלעדיה. לא נעים.

ומעל הכל, בלטו שתי מילים: Girl Power. הרבה לפני מי־טו, כל אחת מהספייס גירלז ייצגה משהו בלי לעשות עניין. אחת נועזת ומינית, אחת מתחסדת וילדותית. אחת בעקבים, אחת בסניקרס. הן הוכיחו שהכל עובד. והן שרו בחופשיות גם על אהבה וגם על סקס, והציבו לבנים תנאים: אם אתה רוצה להיות חבר/מאהב שלי, אז בדרך שלי, כפרה. פעם רצינו להיות כמוהן, היום אנחנו יודעות איך.