"אנחנו לא אלימים, אנחנו עושים צדק"
יוסי צרפתי גדל בשכונה קשה וחיפש מכות. היום, הכוכב של הדוקו־ריאליטי 'מחוז ירושלים', פוגש את החברים מפעם כשהם באים לחתום במשטרה כחלק ממעצר בית, דוהר מזירת פיגוע להפגנת חרדים ולא מתרגש כשחושבים ששוטרים הם אלימים. שום דבר לא יפרק את החזות הקשוחה של המפקד מיס"מ, עד לרגע שבו הוא נקרא לזהות שוטר שלו בחדר המתים
ב־9 באוקטובר 2016 דהר רס"מ יוסי צרפתי על האופנוע שלו לכיוון הגבעה הצרפתית בירושלים. כמה דקות קודם לכן התקבל דיווח על פיגוע, עוד פיגוע, ולצרפתי היה ברור שהוא חייב למהר. במסגרת התפקיד שלו - מפקד מחלקת אופנועים ביס"מ, יחידת הסיור המיוחדת של משטרת מחוז ירושלים - צרפתי רגיל להגיע ראשון לכל מקום. אלא שבדרך התברר לו שבמהלך המרדף אחר המחבל, נורו שניים מהפקודים שלו והובהלו לבית החולים.
"הגעתי לפיצול, תרתי משמע", הוא מספר. "שמאלה לבית החולים, ימינה לפיגוע. ידעתי שכל המחוז נמצא בדרך לזירה, שהמחבל כבר נוטרל. פניתי שמאלה". הוא הגיע ראשון, כרגיל. הסיר את הקסדה ורץ בלי נשימה למיון. "אמרתי לרופאה ששני שוטרים שלי נפצעו", הוא משחזר. "כשאמרתי לה את השמות היא ענתה, 'אתה רוצה לזהות אותו?' לא הבנתי על מה היא מדברת, ממתי מזהים פצועים? היא לקחה אותי מאחורה ופתחה וילון. ראיתי את יוסי שוכב שם, לא היה קשה לזהות שזה הוא".
הקשר בין צרפתי לרס"מ יוסי קירמה ז"ל היה הרבה יותר הדוק מאשר זה של מפקד ופקוד. "את החופשות שלנו היינו מתאמים ביחד, בימי שישי בצהריים היינו מסיימים לעבוד בהר הבית ונוסעים לבית של המשפחה שלו, לאכול קובה של אמא שלו", מספר צרפתי. הוא זה שמינה את קירמה לסגן מפקד צוות ביס"מ, הסמיך אותו להיות מנהל משמרת; והנה, את המשמרת הראשונה שקירמה מנהל, הוא מסיים מוטל מת מאחורי הווילון בבית החולים. "ישר הבנתי", אומר צרפתי, "שזה הולך להיות האירוע הכי קשה שאי פעם טיפלתי בו".
הוא צדק. צרפתי נאלץ לבשר את הבשורה לאמא אתי ולאבא עוזי, איש גדול ממדים שהתפרק מולו לרסיסים. "כל פעם בן משפחה אחר הגיע לבית החולים והייתי צריך לחזור על הלופ הזה של הבשורה", הוא אומר. "אתה רואה אנשים שאתה מכיר בתור הכי שמחים בעולם, מאבדים את העשתונות".
בכית?
"לא".
כי יס"מניקים לא בוכים?
"לא, בגלל שזה בית חולים שהיו בו מלא אנשים, שבמילים עדינות לא אוהבים את מדינת ישראל. תושבי מזרח ירושלים שאתה יכול לתת להם פרס אם תבכה מולם. אם מישהו יצלם אותך ויפיץ - זה חומר נפץ, זה ניצחון בשבילם".
ובלוויה?
"גם לא. השוטרים שלי הסתכלו עליי כדי לדעת מתי מותר לבכות. ראיתי אותם מתאפקים ומתאפקים, את הפרצופים שלהם מתעקמים, והם לא בכו. ואז הגעתי הביתה, סגרתי את הדלת, וכל המגננות, כל הפוזה, הכל קרס. נשברתי".
היית קרוב פעם למוות בעצמך בעבודה במשטרה?
"מלא פעמים", הוא מדייק. "בתקופה של הפיגועים כל שני וחמישי נכנסו למרדפים, זה משהו שהוא על בסיס קבוע".
צרפתי לא ניטרל מחבל מעולם, אך פעם אחת לפחות היה מאוד קרוב לכך. זה קרה בנובמבר 2014, לאחר הפיגוע בשכונת הר נוף. שני מחבלים פלסטינים חדרו לבית הכנסת בשכונה ורצחו חמישה מתפללים במקום, בזמן תפילת שחרית. שוטר תנועה שהוזעק לזירה נהרג גם הוא בקרב יריות שהתפתח במקום. זמן קצר אחר כך עצר האופנוע של צרפתי בחריקת בלמים מחוץ לבית הכנסת.
"זה היה יום גשום והקפיצו אותנו לשם, טסנו", הוא משחזר. השוטרים במקום סיפרו ששני מחבלים שהיו בבית הכנסת חוסלו, אבל הם חושדים שבפנים יש מחבל נוסף. "לא חשבנו יותר מדי", נזכר צרפתי, שדרך את הנשק ונכנס ביחד עם שותפו אל בית הכנסת. "אתה בתוך בית כנסת ענק, עם כדור בקנה, מחפש את המחבל ורק מחפש שמישהו יקפוץ עליך. ברגעים כאלה ברור לך שלא תצא מכאן בתיקו - זה או שאתה תמות, או שהוא ימות". לבסוף, מצאו צרפתי ושותפו אדם נוסף שהסתתר בבית הכנסת, אלא שהיה מדובר באחד המתפללים. "הוא היה בהלם. ישב על הרצפה והחזיק ביד ספר תורה ותפילין".
× × ×
האופנוע של צרפתי, אחד מגיבורי סדרת הדוקו־ריאליטי 'מחוז ירושלים' העוקבת אחרי שוטרי המחוז ומשודרת בימים אלה בכאן 11, הוביל אותו ללא מעט צמתים. הפיצול ההוא בדרך לגבעה הצרפתית למשל, לא היה הפעם הראשונה בקריירה שבה נאלץ לבחור לאיזה כיוון עליו לפנות. הוא גדל בקריית מנחם, שכונה קשה בירושלים, בן בכור לאב סוהר ולאמא שעבדה כמזכירה. מתישהו הפך לנער רחוב, לבריון שלקח חלק בפעילות עבריינית. התקופה הזאת היא חלק בלתי נפרד מהיותו שוטר. "גרנו ברחוב הכי קשה בשכונה", הוא מספר. "רחוב של נרקומנים, של דירות עמידר קטנות שבכל אחת מהן גרים הרבה מאוד אנשים. כשהיית נכנס לבניין היית רואה מזרקים על הרצפה, אנשים גמורים. כילד, אם מישהו היה ישן על המדרגות, זה נראה לי לגיטימי".
כשהיה בכיתה ב' הוריו החליטו לעזוב ועברו לשכונת רמות. "זה אזור יותר טוב אבל גם שם, כמו בכל שכונה, יש את האנשים הפחות טובים. מתוך הרגל התחברתי דווקא אליהם". הם היו מעין כנופיה. והיו גם סמים. "הייתי מסתובב עם אנשים שתמיד היה להם בכמויות גדולות. הם היו מפרקים חבילות ומוכרים, וזה נראה לי בסדר גמור. פחות התחברתי לקטע הזה כי הגוף שלי לא קיבל את זה כמו שצריך, אז אחרי פעם־פעמיים הפסקתי. אבל האנשים האלה נשארו חברים שלי, לא היה אכפת לי מה הם עושים".
עם כל הכבוד למכות ולסמים, מה שבעיקר הדליק את צרפתי באותה תקופה היה מה שהוא קורה לו "הקטע המוטורי". "כבר מגיל 12 היינו עם אופנועים על בסיס קבוע, גם כאלה שלא היו שייכים לנו", הוא אומר. "אני לא מתחבר למילה גניבה, זו מילה קשה מדי. לא היינו גונבים אותם בשביל למכור ולהרוויח כסף, אלא בשביל השטויות והאדרנלין, בשביל הרכיבה. אחרי זה היינו זורקים אותם מאחורי איזה שיח".
הסוויץ' הגיע בגיל 17, כשבאמצע שיעור מישהו נכנס לכיתה וצעק את שתי המילים המוכרות "יש מכות!" צרפתי וחבריו, מתורגלים, עזבו הכל וירדו למטה, להתעמת עם כנופיה שהגיעה מבית ספר אחר. "איך שאנחנו נעמדים בשער של בית הספר, מוכנים להסתער, מגיעים פתאום אופנוענים, לבושים בשחור", מספר צרפתי ועיניו עדיין בורקות, גם אחרי כל השנים. "לא ידענו מי הם. עמדנו וראינו איך תוך עשר שניות כל החבורה שמולנו קשורה על הרצפה. זה נראה כמו בסרט מצויר. הם קיפלו אותם ונעלמו".
בתוך המוח היצירתי של נערי רמות, החלו להתרוצץ שמועות על זהות האופנוענים בשחור. חלק אמרו שהם כנופיה מהעיר, אחרים טענו שמדובר בשב"כ, אפילו במוסד. אחרי כמה ימים התברר שמדובר ביחידה מיוחדת של המשטרה, יס"מ אופנועים שמה. "מאותו רגע, המטרה היחידה שלי בחיים הייתה למצוא אותם", הוא מספר. "הסתובבנו בעיר עד שנתקלנו בהם, ואז פשוט עמדנו ובהינו בהם. חיכינו שהם תכף ירביצו למישהו. כולם היו גדולים כאלה, מפחידים. ידעתי שאני רוצה להיות כמוהם".
צרפתי מצא גיבורים. הוא הפך לגרופי של יס"מניקים. "גם כשהייתי ילד זבל, והייתי, תמיד היה לי את הקטע הזה של עשיית צדק", הוא אומר. "אם מישהו היה מקבל מכות זה היה כי הגיע לו, אם היינו לוקחים אופנוע זה בגלל שהוא שייך לילד עשיר מניאק. היום אני נגעל מעצמי כשאני חושב על התקופה הזאת. אבל הנה אנשים שגם הולכים מכות, גם רוכבים על אופנועים, וגם עושים צדק. הבנתי שאם אני לא עושה את השינוי של החיים שלי, לא אוכל להיות אחד מהם".
הוא התחיל לקרקר סביבם, להציק עם שאלות. אחד מהיס"מניקים המליץ לו להתגייס למג"ב. "ומה שהם אמרו היה קדוש", מסביר צרפתי. אחרי השחרור שמע שכדי להתגייס ליס"מ כדאי גם להשלים בגרויות. זה לקח לו שנתיים, אבל כשהגיע למיונים ליחידה, "כמו גבר זרקתי להם את התעודה על השולחן".
מדי פעם הוא פוגש את החברים ההם, מהשכונה. נתקל בהם כשהם מגיעים לתחנת המשטרה לחתום נוכחות במסגרת מעצר בית שהוטל עליהם, או כשהוא חוזר לקריית מנחם במדי השוטר. "בהתחלה הם היו עושים לי פרצופים, אבל עם הזמן גם הם התבגרו - הם מבינים שאלה לא החיים שהם רצו לעצמם. כל אחד שמתעסק בעולם הזה חושב שיום אחד הוא יחיה כמו ההוא מהסדרה 'נרקוס'. בסוף הוא מגלה שזה לא נכון". פעם אחת פינה עצור למוסד פסיכיאטרי ונתקל שם בחבר קרוב מהעבר. "הוא דיבר אל הטלוויזיה, והטלוויזיה הייתה כבויה. הסמים מחקו אותו. נתתי לו חיבוק".
× × ×
צרפתי מגיע לראיון על האופנוע כמובן, חמוש בכל הציוד: חולצת הטריקו השחורה של יס"מ ירושלים, האקדח שתחוב בחגורה, הקשר שמונח באופן קבוע על הכתף. בן 35, נשוי ואב לשתי בנות, בנות ארבע ושנה וחצי. הייתי רוצה לתאר אותו כבחור קשוח, אבל מתחת לחזות המצ'ואיסטית, מתחת לפוזה של ההוא שלא בוכה, פועם לב ענק שאי־אפשר להסתיר, גם לא במעיל אופנועים. ובכל זאת, אם צריך, הוא יקפל אותך לשניים בתוך שנייה ויזרוק אותך לניידת. יס"מניק, בקיצור. דוב גריזלי עם נשמה של ברבור.
זה, כנראה, גם מה שראו המלהקים של 'מחוז ירושלים', שחושפת מקרוב את עבודת המשטרה באחת הערים המורכבות ביותר בעולם. המצלמה מגלה את המתחים בין מזרח העיר למערבה, מבהירה את הפערים שבין חוק לצדק, ממחישה היטב את האתגרים שבעבודת השיטור הלא־זוהרת ומציגה מגובה הבלטה את הפסיפס החברתי האלים, הבוער, שנקרא ירושלים.
אך כמו כל ריאליטי טוב, במרכז הסדרה לא עומדת ירושלים אלא הגיבורים שלה: צרפתי וכמה מחבריו למשטרת המחוז, שנבחרו בפינצטה כדי לסחוב על גבם את הדרמה. גברים ונשים שבין פיגוע למעצר משתדלים להשליט מעט סדר בבלגן הירושלמי, ולנהל חיי משפחה נורמליים.
הסדרה לא משודרת בחלל ריק. המשטרה לא ידועה כארגון האהוד ביותר במדינת ישראל, והשוטרים יהיו הראשונים להכיר בכך. "בכל ארגון בעולם יהיו אנשים שיסרחו", מסביר צרפתי. "אז גם אצלנו יש כמה בודדים, שהורסים לעשרות אלפי שוטרים את השם הטוב. לאנשים האלה הייתי מאחל שיסתבכו, שייפלו. אתה לא יודע איך אנשים נותנים את הנשמה פה, עד שבא מטומטם אחד והורס לנו".
'מחוז ירושלים' נועדה, אם כן, לתקן חלק מהרושם הרע. במהלך הצילומים נצמדו היוצרים לכוחות השיטור באופן אינטימי, אפילו פולשני. מצד אחד זו הזדמנות נדירה להציץ מקרוב בשגרת עבודתם המלוכלכת, מצד שני זו פריבילגיה ששמורה רק למי שמשתף פעולה עם המשטרה. אחת הטענות נגד הסדרה הייתה שמדובר בריאליטי מבוים היטב, שכל כולו יחסי ציבור לכחולי המדים. "היום כל האזרחים עיתונאים, כל פעולה שאתה עושה, מישהו מוציא טלפון. אתה מצולם בכל מקרה", הודף צרפתי את הטענות. לדבריו, במהלך הצילומים לא התנהג אחרת, בקושי היה מודע לעינה הפקוחה של הטלוויזיה. "בסך הכל יש צוות שמסתובב מאחוריך", הוא מפטיר. "ההסכם הוא שהם לא מפריעים לנו, ושאנחנו לא נפריע להם".
עם הילדות שלו, כבר הבנתם, אפשר לתייג את סיפור חייו של צרפתי כעלילה הוליוודית - הנער האבוד שמצא את הדרך והיה למפקד באחת היחידות המובחרות של המשטרה, זו שמתמחה בפיזור הפגנות והפרות סדר, מעצרים מורכבים וטיפול במקרי אלימות קשים. מאידך, אפשר גם להכיר בכך שמדובר באחד הטריקים הישנים ביותר בספר, עוד מאז המורה שלקחה את הילד הכי מופרע בכיתה והפכה אותו לאחראי משמעת: ככלות הכל, צרפתי עדיין רוכב על האופנוע, עדיין מחפש אקשן, עדיין "מרביץ מכות". הוא פשוט עושה את זה בשביל החבר'ה הטובים.
"לא מרביץ", הוא מתקן. "מפעיל כוח. אם תסתכל מהצד זה ייראה לך כאילו אנחנו מרביצים, בסדר, אבל אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. אם צריך להשתמש נגד מישהו בכוח, ואנחנו משתמשים, אנחנו לא מפחדים. אתה מתעל את הכוח למקומות הנכונים. יש לנו סטיגמה מאוד אלימה, וזה בסדר. אבל אנחנו לא אלימים. אנחנו עושים צדק. ככה אני רואה את זה וככה אני מסביר לשוטרים החדשים שלי.
"כשמפזרים הפגנה, למשל, המטרה היא לבצע את מה שהפיקוד החליט, במינימום נפגעים. לאנשים יש זכות להביע מחאה, אבל לפעמים הם מגזימים, ואז אנחנו נכנסים לתמונה. הרעיון הוא להיות חזק בצורה חכמה, ועל זה אנחנו מתאמנים. גם אם מישהו נפצע, זה בגלל שהוא הביא את עצמו לשם. גם בנאדם שמפגין בא למצות את הזכויות שלו. לפעמים הוא קצת מגזים, והרעיון הוא להכניס אותו חזרה לפרופורציה".
ובכל זאת, באחד מפרקי הסדרה מפעיל אחד מפקודיו של צרפתי, דניאל כתב, קצת יותר מדי כוח בעת פיזור הפגנה של חרדים, ומוגשת נגדו תביעה בידי מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים). המצלמה מלווה את צרפתי וכתב לדיון בבית המשפט, כשבסופו מורשע כתב, ועוקבת אחריהם גם כשצרפתי מניח יד על כתפו העצומה של כתב, ומנסה לנחם אותו. "אין מה לעשות, דניאל הורשע", בורר צרפתי מילים. "במילים עדינות, חרא לי. כששוטר מגיע לבית משפט ובית המשפט לא מסכים איתו, קשה לי עם זה מאוד".
סוגיה מורכבת אחרת ששבה וחוזרת במהלך הסדרה, ועולה גם בביקורת עליה, היא פעילות המשטרה במזרח ירושלים. תושבת שועפט, כיפאח אבו ח'דיר, כתבה בטור על התוכנית ש"תחנת המשטרה שעומדת במרכז הדוקו־דרמה נמצאת בשכונה שלי, שועפט... שום הגנה אינה צומחת מהמקום הזה… אני אעדיף למות מאשר להתקשר למשטרת ישראל".
"המשטרה עושה מאמץ גדול להגיע לאזרחים במזרח ירושלים, לתת להם שירות", מגיב צרפתי. "ובדיוק בגלל זה פותחים נקודות במקומות שלא האמנת, כמו מחנה הפליטים שועפט. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות להם שם. לכן אני חושב שתגובות כאלה הן הסתה. אנחנו פוגשים הרבה אנשים ממזרח ירושלים, שאומרים לנו, 'כל הכבוד, אנחנו רוצים שתיכנסו יותר ותמגרו יותר'", ממשיך צרפתי. "כשאתה נכנס למזרח ירושלים לבצע מעצר, אתה עוצר סוחר סמים באמצע הלילה והשכן שלו מוחא לך בשקט כפיים. כי מה השכן הזה רוצה בסוף? שהילד שלו לא יסתובב ליד תחנת סמים".
כשאתה מגיע לסמטאות האלה ורואה את ההזנחה ואת העוני, אתה לא חושב שזה מה שמוביל אנשים לפשיעה?
"לא. כמו שאני רואה מישהו שפונה לפשיעה, אני מסתכל על השכן שלו שרק רוצה חיים שקטים. בגלל זה אני לא יכול להבין ולא יכול להסכים".
אי־אפשר להתעלם מזה שהם זוכים ליחס של אזרחים סוג ב'. גם בשכונה שבה אתה גדלת היה עוני והיה פשע, אתה באמת לא חושב שזה קשור?
"לצערנו לפעמים אנחנו נתקלים בכך שהמצב קשה יותר בשכונות הערביות. זה לא משהו שאנחנו כמשטרה יכולים לטפל בו, אבל מאוד קשה לי כשוטר לראות את זה. בעיניי זה לא משנה אם ילד גדל בשכונה יהודית או ערבית. ילד שגדל בשכונה לא קלה, יצר ההישרדות יכול לדחוק אותו לעשות דברים קשים".
יש מקומות בירושלים שלא נכנסים אליהם?
"גם לאזורים הכי מורכבים אתה נכנס, אבל אתה נכנס מותאם. יש מקומות שלא תיכנס עם אופנוע למשל, אבל תיכנס עם רכב".
לאן לא נכנסים עם אופנוע?
"לרוב לא ניכנס לתוך סמטאות בלב כפר. לא כי זה בלתי אפשרי אלא כי זה לא בטיחותי".
כשאתה ניגש לאירוע, משנה לך הזהות של הבנאדם שעומד מולך? אם הוא חילוני או חרדי, יהודי או ערבי?
"אם אתה ניגש לאירוע לאומני אתה הרבה יותר אגרסיבי ונחוש, אבל אם אתה בא לאירוע פלילי זה לא משנה מי עומד מולך, הזהות שלו לא מטרידה אותך".
× × ×
את מדרג האהבה של צרפתי אפשר לחלק כך: משפחה, יס"מ, אופנוע. "אני אוהב את היס"מ כמעט כמו שאני אוהב את אשתי, אני לא בריא בקטע הזה", הוא אומר.
והאופנוע?
"זה דפוק, אבל אני והאופנוע חברים. אני דואג לו, אני מטפח אותו. יש לו נפש מבחינתי. אני מחובר אליו ברמה האישית".
איך המשפחה שלך מתמודדת עם המקצוע שבחרת? עם הסכנות?
"אני אחד שלא משתף בכלום. עד עכשיו הייתי חוזר מהעבודה ומספר לאשתי שסתם הסתובבתי בעיר. אבל עכשיו עם הסדרה, פתאום היא רואה מה אני עושה. לא נוח לה עם זה בכלל וזה מדאיג אותה המון, אבל אין כאן מקום למשא ומתן".
כשאתה חוזר הביתה לשתי ילדות קטנות, אתה מצליח להתנתק מכל המאצ'ואיזם והאלימות שמקיפים אותך בעבודה?
"אני עושה קאט. כל החדר שלהן צבוע בוורוד, כל הבית שלי בובות, אין לי שום דבר גברי בבית. אני יושב לידן ומקריא להן סיפור ומוצא את עצמי פתאום עם קשת של מיני מאוס על הראש".
אתה מגדל את הבנות שלך בירושלים. זו עיר מסוכנת?
"לא. זו עיר הרבה יותר מתוקשרת. אם בירושלים תהיה דקירה, כל העולם יידע מזה. אם בבת־ים תהיה דקירה, לא בטוח שתשמע על זה".
זאת לא עיר אלימה?
"ביחס למי? לרמאללה, לשכם, לעזה?"
אם אתה משווה אותה לעזה, יכול להיות שירושלים היא באמת עיר נעימה מאוד.
"ההבדל בין ירושלים לערים אחרות הוא שטעות אחת פה יכולה לפתוח מלחמת עולם".
ואיך כשוטר אתה מתמודד עם המתח הזה?
"שיקול הדעת שלך חייב להיות הרבה יותר מחושב, אין מקום לטעויות. אתה חייב לבחור נכון".
איתי אילנאי
לפנייה לכתב/ת 
