לפרשת נמרוד ברנע יש קורבן חדש. תמר זנדברג. ברנע, צריך להזכיר, חבר הנהלת מרצ, נחשד בשורה של עבירות מין. אפילו "אנס" כבר אמרו עליו. בשלב מסוים התברר שהטענות נגדו לא מחזיקות מים. הגלגל התהפך. תחקיר "המקור" קבר סופית את החשדות וברנע הוצג כקורבן של רדיפה. מתברר שהתקשורת יודעת לא רק להרשיע אלא גם לזכות.

התחקיר היה מצוין. אבל חוששני שלזנדברג נעשה עוול. כדי להבין את העוול צריך לחזור קצת לאחור. כאשר הופיעו הפרסומים הראשונים ברשתות החברתיות, על עבריין מין בצמרת מרצ, הטענה המרכזית הייתה שמדובר בטיוח. כשזה קורה אצלכם, אמרו לראשי מרצ, אתם משתיקים. עכשיו הטענות עברו היפוך: איך זה שהעזתם להתערב.

זנדברג דווקא לא טייחה. היא התערבה. היא פעלה בדיוק כפי שאמורה לפעול מנהיגת מפלגה. עם הזמן, כאשר התברר אט־אט שהתלונות היו חסרות ביסוס רציני, ובוודאי בעקבות תחקיר "המקור", קל מאוד להפנות נגדה את העליהום. זה לא הוגן. משום שמלכתחילה, נורמת התגובות בנוגע לתלונות על הטרדה מינית חרג לחלוטין מהכללים הכתובים, מחזקת החפות, מניסיון להקשיב גם לגבר שחשוד בהטרדה. למה מישהו חשב שדווקא זנדברג אמורה לנהוג אחרת? הרי גברים בעלי מעמד ציבורי כלשהו שחשודים בהטרדה מינית ‑ נתפסים כמורשעים. גם תחקיר וגם חקירה מצאו שהחשדות נגד וודי אלן מופרכים. זה לא עזר לו. נתן זהבי הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. וכי שלי יחימוביץ’ הייתה מתנהגת אחרת? הרי היא הדיחה את אורי שגיא ממפלגת העבודה, רק בגלל תלונה שעניינה אירוע שקרה 40 שנה לפני הפרסום. מישהו יצא בטענות נגד יחימוביץ’? מה פתאום. יחימוביץ’ ואחרות ואחרים, שיש להן ולהם קופה של זכויות, פעלו כפי שפעלו משום שהרשעה ללא משפט הפכה לנורמה. זנדברג לפחות מינתה בודקת. זה לא לפי הכללים. אבל זה בדיוק העניין. כל הכללים בתחום הזה הלכו ונשברו. הרי הנורמה שהלכה והשתלטה הייתה שמרגע שיש תלונה ‑ צריך להזדרז לעץ התלייה.

התחקיר מבהיר את מה שהיה אמור להיות ידוע מראש ‑ לא כל תלונה היא סיבה להרשעה. וחשוב מכך, מאות שנים עמלו חסידי זכויות האדם על ביסוסם של ההליך הראוי וחזקת החפות. לא עוד ציד מכשפות. לא עוד הרשעה ללא משפט. וקמפיין "מי טו", שאסור להזכיר אותו בלי לומר כמה הוא חשוב, שיבש קצת את מושכלות היסוד. אחרי כל כך הרבה שנים של ניצול והשתקת נשים, אין מחלוקת על חשיבות הקמפיין. אבל אין שום צורך להשעות את ההליך הראוי וחזקת החפות רק משום שמדובר בתלונות על עבירות מין.

ולמרות זאת, ככל שלא מדובר בהתחשבנות פנימית בתוך המפלגה ‑ זנדברג פעלה בדיוק כפי שהיה מצופה ממנה. הרי כל תגובה אחרת שלה הייתה גוררת טענות על טיוח, על גרירת רגליים, על שיתוף פעולה עם עבריין מין, על זלזול בנשים ועוד ועוד. היא לא פעלה לפי כללים, כפי שקבע בית־הדין הפנימי של מרצ. אבל זה קרה במסגרת אווירה ציבורית ונורמטיבית שרמסה את הכללים. אז דווקא היא לא בסדר?

התחקיר החשוב של רביב דרוקר מעלה מהאוב כמה פרשות ישנות, שקבעו את הנורמות החדשות. החמורה שבהן היא זו של חיים רמון. אין ויכוח על העובדות. רמון ניסה לנשק, והפסיק ברגע שהמתלוננת הביעה התנגדות. אבל גורמי אכיפת החוק קפצו על המציאה ופתחו בחקירה חובקת עולם, במקביל ללחץ על המתלוננת להתלונן. בצדק ובאומץ אמרה ד"ר אורית קמיר, במסגרת התחקיר, שניסיון לנשיקה, בנסיבות מסוימות, לא מהווה תקיפה מינית. הפרש הגילים והמעמד והנסיבות לא משנים את העובדה שכל פרשת רמון מסתכמת בתרחיש שנמשך שניות בודדות. ניסיון לנשיקה בעקבות מה שרמון פירש, כנראה בטעות, כפלירטוט. התנגדות. סוף אירוע. זו סיבה לכתב אישום פלילי ולהרשעה? פרופ' ג'ורג' פלטשר, מגדולי המומחים למשפט השוואתי פלילי, הביע יותר מתמיהות על כתב האישום המופרך. העניין הוא שגורמים מסוימים, מן הסתם, סימנו את ראשו של רמון. ואין כמו חשד לעבירת מין כדי לקדם את הנורמות הפסולות.

נמרוד ברנע היה קורבן של נורמות פסולות. אלה הנורמות שלפיהן פעלה זנדברג. צריך לשנות את הנורמות.