לפני כחצי שנה אושרי כהן החליט לחתוך לארצות־הברית. כמה שבועות קודם נפרד מאריאל רייס, בת הזוג שלו בחמש השנים האחרונות, והיבשת הגדולה נראתה לו שביל הבריחה האולטימטיבי לחור הענק שנפער בליבו. "הייתי חייב להתנתק, לברוח ממה שעברתי", הוא אומר, מהורהר משהו. "בעיקר רציתי להתפקס ולהתרכז במה שאני מאמין בו, וזה ללמוד קולנוע בלוס־אנג'לס. הייתי כמו איזה נזיר טיבטי שהולך ומתבודד, או כמו צדיק גדול שמתפלל כל היום לאלוהי הקולנוע. למדתי בלוס־אנג'לס כמה חודשים, והייתי החנון של הכיתה. זה פשוט פיקס אותי. זאת הייתה תקופה של השראה ענקית. הייתי מונע מגעגוע מטורף לבת הזוג שלי, והגעגוע הענק הזה זרק אותי להתעסק ביצירה. עם השנים אני יותר ויותר מבין שרק העבודה והיצירה יכולים באמת להביא לי אושר".
הכאב היה עד כדי כך גדול?
"מאוד. עשיתי בתקופת הלימודים גם סרט קצר, 'געגוע', על התחושה הזאת. הגעגוע הוא אחד הכוחות החזקים בטבע. הפחד הוא שהגעגוע הגדול יהפוך באיזשהו מקום לחומת אש שתמנע ממך מלחוות דברים חדשים. געגוע יכול להיות גם אובססיה וחששתי מזה. לאט־לאט אני מצליח להשתחרר מהאהבה הזאת, ומייסורי הגעגועים".
החודשים בלוס־אנג'לס זימנו לכהן עוד חוויה לא פשוטה. המכונית שלו נפרצה, וכל הציוד שהיה בה — בין השאר מחשב עם תמונות כמעט מכל תקופות חייו, מצלמה, תסריטים ופרויקטים — נגנבו. "פשוט הפשיטו אותי, רוקנו אותי, וכמעט לכל הדברים שם לא היה גיבוי", הוא מספר. "זאת הייתה כאפה מטורפת, שהיה בה כנראה סימן מאלוהים, אם כי עדיין לא הבנתי מהו. היו לי שלוש אפשרויות — האחת, לחזור הביתה מבואס, מבוהל, ולהגיד גנבו לי, לקחו לי. אפשרות שנייה, להתבאס עד עמקי נשמתי ולהיות עצוב, והאפשרות השלישית, לשכור אוטו, לקחת שני חברים ולצאת לטיול של חודש. וזה מה שעשיתי — מסע בארצות־הברית, עם שני חברים, בלי תוכנית, בלי מחשב, בלי מצלמה, פשוט אני, העיניים שלי, הראש והלב. הייתי בכל מיני מקומות שכוחי אל בארצות־הברית. למדתי קצת את ההיסטוריה האמריקאית, את אמריקה האמיתית, כי אל־איי וניו־יורק זה לא אמריקה האמיתית בעיניי. הגעתי ליוטה ולוויומינג. בוויומינג, בעיירה על איזשהו הר, מסתובבים איילים וחמוסים חופשי ברחובות, כמו שאצלנו מסתובבים חתולים".
נגנבה לך שם חתיכת חיים רצינית.
"הדבר היחידי שנשאר לי הוא התסריט של הסרט שכתבתי ועכשיו אני עובד עליו. כנראה שהייתי צריך לשחרר מעליי את העבר, את הקליפה הזאת ולהתחיל מחדש. היה בטיול הזה איזה נופך של התחלה חדשה".
עם מי פרקת את כל הגעגועים והכאבים בחודשים האחרונים?
"אני לא בנאדם שמשתף כל כך. אני גם לא רואה טעם להפיל את הצרות שלי על אנשים אחרים. בין כה אין לזה פתרון, זה רק להוציא קיטור. בסופו של דבר רק אני יודע מה לעשות עם עצמי. החבר הכי טוב שלי היה היצירה. עשיתי שישה סרטים קצרים בכל התקופה הזאת, וכל הסרטים היו סוג של התייעצות פנימית ונפשית ביני לביני".
"אין לי משפטי חיזור"
כהן, 35, חזר לארץ לקראת יציאת הסרט החדש "אישה עובדת", שביימה מיכל אביעד, ובו הוא מככב לצד לירון בן שלוש ומנשה נוי. דרמה עכשווית ורלוונטית לעידן MeToo. סיפורה של אם צעירה ואמביציוזית (לירון בן שלוש), שנחושה להצליח בעבודה החדשה שלה בחברת נדל"ן, מבלי לשלם את המחיר שדורש הבוס שלה (מנשה נוי). חייה בעבודה הופכים לבלתי נסבלים, מכיוון שהבוס לא רק מעריך ומקדם אותה, אלא גם מטריד אותה מינית ומנסה לפתות אותה. כהן מגלם את בעלה שמנסה לעצור את הטירוף ולהציל את משפחתו. הסרט על שלושת הכוכבים הראשיים שלו זכו לשבחים גדולים בארץ ובעולם. "העבודה של מיכל איתנו הייתה אישית", הוא אומר. "הבאנו לסרט גם הרבה מהחיים שלנו ומההטרדות המיניות שעברו אנשים שאנחנו מכירים, והעבודה עם כולם הייתה חוויה גדולה".
מה אתה הבאת?
"לפני כמה שנים עברתי משהו דומה עם בת זוג שהייתה לי בעבר והוטרדה מינית במקום העבודה שלה, בטיסה לחו"ל עם הבוס שלה. איך הרגשתי אז? מצד אחד אתה רוצה להיות הגבר המגונן והמרגיע, ומצד שני אתה גם רוצה להיות הגבר הנוקם והזועם. זה פוגע באגו שלך. ויש גם את הצד המאשים. בכל דמות שאני עושה, בכל סרט, סדרה או הצגה, אני אוהב לרדד את התסריט או המחזה לכדי משפט שהדמות אומרת, והוא הדי־אן־איי שלה. ב'אישה עובדת' הבעל אומר לאשתו — 'אם לא היית רוצה שיהיה כלום, לא היה כלום'. הוא כמובן לא מאשים אותה במאה אחוז שהיא גרמה לזה, אבל הוא קצת מאשים אותה בזה שהיא נתנה לזה לקרות, שהיא אולי הראתה איזה שהם סימני חיבה או נחמדות יתר. לא אמרתי לחברה שלי את המשפט הזה, אבל אני לא יכול להגיד שלא חשבתי ככה. שאלתי אותה המון שאלות — מה עשיתם? ביליתם? הלכתם לשתות? — וניסיתי לחקור אותה. זה לא משהו שעשיתי במודע, אבל היום אני מבין מה עשיתי".
נתקלת בחיים שלך בהטרדות מיניות נוספות?
"לא ראיתי מישהו שעובר את הגבול עד כדי כך, אבל במקצוע שלנו הטרדות מיניות קורות יותר מאשר במשרד רואי חשבון. אין מה לעשות. אותי לא הטרידו מינית, בטח לא באופן שגרם לי לאי־נעימות גדולה. הכל במסגרת ההוויה והצחוק. זה בסדר גמור, וגם חשוב, לשים גבול לאנשים שאתה עובד איתם".
היו מקרים שחששת שהגזמת בחיזור אחרי נשים?
"לא. אף פעם לא ממש ידעתי איך להתחיל עם בחורה. זה תמיד קרה איפשהו מעצמו. אני לא יודע לזרוק משפטי חיזור. בתוך תוכי, למרות התדמית שלי, אני כאילו ילד ביישן מאוד. או שהתחילו איתי או שהכרנו דרך חברים ואז זה קרה".
גברים רבים חשים שקמפיין MeToo הלך צעד אחד רחוק מדי, ושקל היום להאשים גברים ברשתות החברתיות בהטרדות מיניות שלא ביצעו ולהרוס את חייהם.
"כמו בהרבה מקרים בחיים, הקמפיין הזה הפך במקרים מסוימים לכלי שאיתו אפשר להוריד אנשים. גברים חוששים היום להתחיל עם נשים מאשר פעם. יכול להיות שהיינו צריכים ללכת שני צעדים אחורה בגלל MeToo כדי לעשות צעד קדימה. זה איזשהו ניקוי שולחן".
"לא מתגעגע להישרדות"
היו ימים שאי־אפשר היה לזוז בלי להיתקל באושרי כהן. מגיל 12, מאז הפציע בהצגה "ספר הג'ונגל", כהן נחשב לאחד השחקנים העסוקים והמבטיחים בישראל. הוא כיכב בסרטים מצליחים כמו "הכוכבים של שלומי", "בופור", "לבנון" ו"איים אבודים", בסדרות טלוויזיה כמו "נויורק", בריאליטי "הישרדות" ובהצגות "החולה ההודי" ו"כל החיים לפניו". וזאת רק רשימה חלקית. בנוסף, הייתה גם החברות הצמודה עם איתי תורג'מן, שותפו לדירה ולחיי הרווקות הסוערים — השניים כבשו את מדורי ואת חיי הלילה של תל־אביב. בשנים האחרונות זה כבר אושרי אחר. מתרחק מכותרות וגם משחק הרבה פחות. הילד התבגר. בכל זאת הוא כבר בן 35.
"אישה עובדת" הוא הסרט הראשון שבו כהן משחק בו אבא, ועוד לשלושה ילדים. "זאת הייתה מין בדיקת אבהות", הוא מחייך. "הייתי כל הזמן עם הילדים, גם מאחורי הקלעים וגם בין הסצנות, וזה היה קשה. זה לא רק שהייתי אבא בפעם הראשונה, זה אבא לשלושה ילדים מופרעים, אבל הם היו מתוקים. פתאום קלטתי את האומץ שבלהיות אבא. זה חתיכת עבודה, חתיכת הקרבה. אולי זאת הייתה הכנה להקרבה שלי".
ילדים זה משהו שאתה כבר חושב עליו?
"יותר מאשר פעם. פעם היה לי ברור שלא יהיו לי ילדים. היום זה קצת יותר מנקר לי, בעיקר משום שהילדים של חברים שלי זה הדבר הכי מתוק עלי אדמות. וגם האחיינים שלי. אני פשוט מאוהב בג'וי, הבת של מאיה ושי, החברים הכי טובים שלי. אני מסתכל עליה ואומר, 'אני רוצה אחת מתוקה כמוה'".
למה רואים אותך פחות בקולנוע?
"פעם חשבתי שהניסיון הוא הכי חשוב, ואפשר לעשות הכל ולבדוק עם עצמך מה אתה אוהב יותר ומה אתה אוהב פחות. לגיטימי שלשחקן בן 23 יותר כיף לא לעשות סדרת נוער במקום הצגה בהבימה שבה הוא נכנס למערבולות עם עצמו ומאבד את השפיות. אבל באיזשהו שלב הגעתי למקום שבו אני רוצה לעשות רק דברים שמעניינים אותי וחזקים בעיניי, ושיש להם איזו משמעות".
לא חששת שהקהל ישכח אותך?
"עם השנים קיבלתי את האומץ לא לפחד מזה, ולא להיות מונע מזה. להאמין שדברים טובים שבהם אתה נותן את כל כולך, נשארים ונחקקים יותר מהדברים האחרים, המהירים. יש מלא תפקידים שעשיתי והיום לא הייתי עושה אותם. כשאני מסתכל היום על העשייה שלי, אני רואה שעשיתי גם לא מעט דברים שנצרבו בתודעה של הקולנוע הישראלי. זה נותן לי איזשהו ביטחון שאולי לא היה לי פעם. היום אני יודע שאני שחקן טוב. פעם לא חשבתי שאני אהיה מסוגל לספק את זה לנצח. חשבתי שזה שהקסם יאבד מתישהו.
"היום לכולם יש טלפונים וכולם רוצים להצטלם ולעשות סלפי עם מישהו מפורסם רק בגלל שהוא מפורסם. ראיתי גם את דור הריאליטי שהופכים להיות כוכבים ופתאום הם הדבר החם וכולם מצטלמים איתם. אבל כשאתה מקבל מחמאות ואהבה בגלל המשחק שלך, זה בטח חזק בעיניי יותר מכל סלפי".
ופעם זה לא היה ככה.
"פעם הירהרתי בעובדה שמצטלמים איתי רק בגלל שאני בטלוויזיה ותמונה איתי היא כמו תמונה עם זוכה הריאליטי האחרון, או עם הזמר שעכשיו הוציא שיר. היום אני מרגיש שהאהבה שאני מקבל היא באמת אהבה אמיתית, שמגובה בהערכה על התפקידים שעשיתי, ולא רק בגלל שאני מפורסם. להיות רק מפורסם כמו כוכבי תוכניות הריאליטי אני לא רוצה".
אתה מתחרט על ההשתתפות שלך בהישרדות?
"אני ממש לא מצטער על האושרי שהייתי פעם. אני אוהב את אושרי ההוא שלא ראה בעיניים וניסה הכל מהכל כמעט וחגג את החיים. הלכתי אז על החיים ביג טיים. באיזשהו מקום אני שמח שניסיתי מלא דברים. עדיף להצטער על דברים שעשית מאשר להצטער על דברים שלא עשית. את הישרדות לא הייתי עושה שוב בשום מקרה. זה היה קשה לי. גם לא הייתי בנוי באופי שלי לתוכנית כזאת או כל תוכנית ריאליטי אחרת. היה שם כאוס אחד גדול. זה לא שבאתי מעולם הריאליטי. עשיתי תוכנית אחת כי רציתי לנסות ולראות מה זה".
אתה עוד בקשר עם איתי תורג'מן?
"אני בנאדם שמכיר הרבה אנשים. יש גם כאלה שבאים והולכים עם הזמן. הרבה זמן כבר לא נפגשתי עם תורג'י, אבל זה גם הקסם בחיים — שדברים באים והולכים. פעם היינו אחד בתחת של השני, אבל כבר מזמן זה לא. עכשיו אני הרבה עם אריק ברמן, שהוא בהחלט חבר נפש. יש לי את קבוצת החברים מהבית, מגיל 15, מראשון־לציון. זו החבורה המצומצמת שאיתם אני אותו אושרי מגיל 15. זה כמעט כמו לחזור הביתה לאמא ולאבא שמכירים אותך מאז שהיית תינוק. איתם אני מרגיש הכי פתוח. הם החברים שיישארו איתי לנצח, לא משנה מה יקרה. יש גם חברים של התעשייה שאני שואב מהם השראה, כמו יובל שרף, שהיא גם ידידת נפש גדולה שלי, שאני אוהב אותה נורא. היא ואריק ברמן הם שני העוגנים שלי במקצוע הזה".
"רוצה לשחק עד המוות"
עכשיו כהן משייף את התסריט שכתב ושצילומיו יתחילו כנראה בעוד מספר חודשים. סיפור מסע של שלוש דמויות — שני חבר'ה צעירים וזקנה — מצפון הארץ ועד אילת. מה יהיה אחר כך? "אני מקווה להמשיך ליצור", הוא אומר. "אני רוצה לשחק עד יום מותי. היצירה שלי מונעת מאהבה למשחק. גם המוזיקה. אני מקווה שבגיל 40 כבר אהיה בסרט השני שלי".
תתחתן עד אז?
"אני לא יודע. אולי. יכול להיות שיהיה לי טוב עם אישה וילדים, ויכול להיות שיהיה לי טוב לזכות שוב בליבה של אהובתי, ואולי יהיה לי טוב להיות לבד. אין ספק שהיא הייתה האישה של חיי והאהבה הכי גדולה שלי. בינתיים אני מאחה את הפצעים ומלקק אותם".
מקרה אישה | בנימין טוביאס
"אישה עובדת" הוא סרט חשוב אבל האם הוא גם באמת סרט טוב
לטוב וגם לרע, "אישה עובדת" הוא סרט "על נושא חשוב". אפשר לראות איך הוא צץ בעתיד שוב ושוב בימי עיון, הרצאות, סימפוזיונים באוניברסיטה על הטרדות מיניות, ואפילו בסדנאות שמעבירות חברות את ההנהלה הבכירה. צאו ולמדו, כך נראים יחסים לא תקינים במקום העבודה.
ואכן, סרטה של מיכל אביעד על עובדת חרוצה ושאפתנית (לירון בן שלוש), שנופלת קורבן למסכת הטרדות מיניות מצד הבוס שלה (מנשה נוי) — מצליח במשימה המאוד ראשונית שלו: הוא מעביר ביעילות, נהירות והצלחה רבה את סיפורן של מיליוני נשים, בארץ ובעולם, שנפלו קורבן להתנהגות מבישה של הממונים עליהן. הוא מקפיד להעביר — בזכות משחק מדויק של בן שלוש ("את לי לילה") — את מסכת הייסורים של גיבורת הסרט, בהידרדרות ההדרגתית מגן עדן לגיהנום. כך גם נוי, שבתחילת הסרט מתואר כבוס חברמן ולא מזיק, אפילו אבהי, מצליח להפוך בהדרגה ובחוכמה את הדמות שלו לנבל מאיים ואפקטיבי, שנמצא כפסע מלהרוס את חייה של הגיבורה. אביעד גם לא חוסכת את שבטה מסביבתה של הגיבורה, כולל אמה ובעלה (אושרי כהן) שנראים תומכים אבל רק עד נקודה מסוימת.
אבל יתרונותיו של הסרט כפרויקט "חשוב" ו"חינוכי", הם גם המגבילים אותו קולנועית: בסופו של דבר, "אישה עובדת" הוא סרט מעט ברור וצפוי מדי, וגם חף ממורכבות. לא חסרות דוגמאות לסרטים מופלאים, מ"הפסנתר" ועד "לחיות את חייה", שזעקו את כאבן של גיבורות שסובלות או מושתקות בסביבה גברית — בצורה קצת יותר מרובדת ועמוקה ממה שאתם חווים כל פעם שאתם קוראים על פרשה כזו בעיתונים.
יש אמנם ב"אישה עובדת" סצנה או שתיים ממש מוצלחות, בהן הוא כמעט והופך לסרט אימה — בלי מוזיקה מפחידה או אפקטים — ומתאר את החרדה הצרופה של אישה צעירה שנמצאת לבדה עם גבר שחזק ממנה. אבל לצידן יש גם כמה סצנות ברורות ומחופפות מדי, בעיקר כאלו שבהם הסרט מתאר "הצלחה מקצועית" של הגיבורה אורנה — כאילו כדי לסמן וי ולקדם את העלילה. לסיכום, לא כל סרט חשוב הוא סרט טוב. "אישה עובדת" הוא לכל הפחות סרט חשוב.
הסרט "אישה עובדת" עולה היום בבתי הקולנוע
