את "חזרה בלי תשובה", ספרו החשוב והמרתק של דוקטור מיכה גודמן, התחלתי לקרוא ביום ההילולה במירון, סיימתי ביום שבו התקיים מצעד הגאווה בתל־אביב, ושמתי לב לדבר מעניין: אף שבמצעד הגאווה יש רבים שסבורים (לא בלי מידה של צדק) שאלה שנמצאים בהילולה במירון לא מקבלים אותם ואולי אף מחפשים (דרך שלוחיהם בפוליטיקה) לפגוע בהם ולמנוע מהם זכויות; ואף שבהילולה במירון יש רבים שחשים, שוב לא בלי מידה של צדק, שבמצעד הגאווה יש רבים שמתעבים אותם ומזלזלים באורח חייהם, אני באמת חש אמפתיה עמוקה מאוד נוכח שני האירועים האלה.
אני מביט על ההילולה במירון ורוצה להיות שם, עם מאות האלפים שמסתופפים יחד סביב קבר הצדיק, מתפללים אל אבא שבשמיים. ובאותו הזמן, כשאני מביט במצעד הגאווה, בשמחה המתפרצת שיש שם, בצועדים הצבעוניים שרוצים לחגוג את מי שהם, אני חש באופן העמוק ביותר שגם הם האחים שלי. כמי שבא משורשים דתיים שאותם אני אוהב, ובאותה עת מגדיר את עצמו היום כאדם ליברלי, אני חש קרוב לשני השבטים הללו. הבעיה היא שאני יודע שהם מתנגשים, שיש ביניהם חיכוך כואב, קרע. לכן אני שואל את מיכה גודמן, מה בכל זאת אפשר לקחת מכל אחד מהאירועים הללו. שיעזור לי להגדיר, כפי שהוא עושה בספרו, כיצד אפשר לצמוח מהסתירה הזו.
"החוגגים במירון מהפנטים רבים מאיתנו מסיבה טובה", עונה לי גודמן. "הם לוחצים על כפתור שיש בנפש שלנו, 'כפתור ההשתייכות'. כולנו מבקשים להשתייך לסיפור שהוא גדול מהחיים שלנו. לחוגגים במירון יש סיפור מטאפיזי שהיה לפניהם ושיהיה אחריהם. ההשתייכות לסיפור הזה ממלאת את החיים שלהם במשמעות וכולנו יצורים שרודפים אחרי משמעות. גם הצועדים במצעד הגאווה מעוררים השראה מסיבה טובה. הם לוחצים על כפתור אחר שיש בנפש שלנו, 'כפתור החירות'. כשהם צועדים, הם מכריזים על החופש שלהם להיות מי שהם, וזאת הרי משאלה כמוסה שיש לכולנו. זה הקטע, חנוך. אנחנו מחפשים השתייכות למשהו שהוא גדול מאיתנו, ואנחנו גם דורשים חופש להיות עצמנו".
אבל מיכה, המתח בין השבטים האלה גדול.
"נראה לי, שזו טעות גדולה לחשוב שעיקר המתח הוא בין 'השבטים'. האמת היא שהקרע העמוק יותר הוא לא סוציולוגי, אלא פסיכולוגי. הוא לא בין שבטים, אלא בין צרכים רגשיים שונים ומנוגדים. האתגר המחשבתי הגדול של השנים הקרובות הוא למצוא את הדרך לגשר בין תשוקת החירות שלנו לתשוקת ההשתייכות שלנו".
מיכה, אנחנו הרי שנינו בין העולמות קצת, ויש היום רוגל אלפרים שמגחכים על אלה שהולכים למירון מכאן וכל מיני עמותות שמתנפלות על הקהילה הלהט"בית משם, וכולם עסוקים במפריד. אבל אני אופטימי, ולכן אני רוצה שתדייק עוד יותר דווקא את היופי שיש בכל אחת מהקבוצות.
גולדמן: "אנשי המצעד שואפים למימוש עצמי מלא. לכולנו יש מה ללמוד מהם ומהאומץ שלהם. אנשי ההילולה המיסטית שואפים להתבטלות עצמית מלאה, גם מהשאיפה הזאת כולנו יכולים ללמוד. היום אנחנו מבינים שאקסטזה מיסטית שבה האדם נמס בתוך משהו גדול ממנו, הוא צורך קמאי ומודרני כאחת. אתה מבין, חנוך? כולנו צריכים לאבד את עצמנו לפעמים, וכולנו צריכים לממש את עצמנו לפעמים. שתי הקבוצות האלה, ביחד, הם שיעור בחיים עשירים ומלאים".
אבל אולי צריך לערבב בין הקבוצות קצת?
״לא צריך לערבב! כל קבוצה צומחת כשהיא לבדה, ומזקקת את המסר שלה כשהיא נבדלת. זה אנחנו, אלו שצופים בשתיהן: המפגש הגדול מתרחש בתוך התודעה שלנו, אבל זה בתנאי שאנחנו מתבוננים בשתיהן באהדה ובאמפתיה, ומבינים ששני הצדדים מבינים משהו גדול שכדאי לנו לדעת".
דוקטור, בעיניי אדם חילוני חייב לנסוע לאומן ואדם דתי חייב ללכת למצעד הגאווה. מסכים איתי?
"אבל לא בשביל איזו חוויה בלבד, חנוך. המפגש של דתיים ושל הדת עצמה עם החילוניות החופשית והפתוחה הוא לא רק מעניין, הוא גם מבריא. הוא מבריא את הדת! הוא משחרר אותה, מגביה אותה ומעמיק אותה. ובאותה מידה ממש, כשחילונים וחילוניות נפגשים בחוכמה המצטברת והעמוקה של המסורת היהדות, אז החילוניות עצמה מתעשרת וזוכה ליותר עומק וליותר משמעות. אתה מבין? כולם כאן בתהליך, לכולם יש בעיות וכולם צריכים אחד את השני. הדת יכולה להבריא בזכות החילוניות, והחילוניות יכולה להבריא בזכות היהדות".
להבריא ממה?
"תראה, כולנו פצועים, לכולנו יש מומים וחולשות. החולשות המרכזיות של העולם הדתי קשורות לחוסר סובלנות וחוסר שוויון, החולשות המרכזיות של העולם החילוני קשורות לבדידות ולחוסר משמעות. זה לא אומר שכל הדתיים הם יצורים דוגמטיים; וזה גם לא אומר שכל החילונים הם יצורים בודדים וריקניים. אבל, כפי שמחקרים רבים מראים, לדת יש נטייה לדוגמטיות, ואילו בחילוניות, בממוצע, יש יותר בדידות ופחות משמעות. אבל זה לא אבוד. לדת יש מנגנונים של תיקון עצמי, אבל לשם כך היא צריכה אומץ. את האומץ מקבלים דווקא מבחוץ: מהמפגש עם החילוניות המודרנית. במקביל אני אומר, שהעובדה שבעולם המערבי יש בדידות וריקנות אינה גזירת גורל. מי שיקרא את אחד העם, ביאליק, א. ד. גורדון, ילמד שהייתה להם בשורה חילונית וחופשית, שחותרת למגע אינטימי עם המסורת, בלי להישלט על ידי המסורת".
אז יש מקום לאופטימיות, דוקטור!
"חייבים להיות אופטימיים. בפשטות, חנוך, אנחנו רואים דתיות וחילוניות כניגודים, אבל הן למעשה משלימות, הן חייבות אחת את השנייה על מנת לעבור את התהליך שכל צד צריך לעבור. המפגש עם המסורת, יכול להעצים ולהעמיק את החילוניות. המפגש עם החופש החילוני יכול להבריא ולרומם את הדתיות".
דברים יפים אמרת, דוקטור. שתהיה שבת שלום, ותמשיך לכתוב ספרים.
