על אחד הקירות בכניסה למרפאות הכאב של בית החולים איכילוב בתל־אביב תלויה תמונתו של פרופ’ דיוויד ניב ז"ל, מי שהיה המנהל המיתולוגי של המתחם, לאות הוקרה על פועלו. רק מעטים מבין מאות המטופלים שחולפים על פניה בכל שבוע, יודעים שמאחורי הצילום הזה מסתתרת דרמה גדולה, כזו שמתחוללת כבר כמעט תריסר שנים.

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

בפברואר הקרוב ימלאו 12 שנה לרצח המזעזע של פרופ' דיוויד ניב, מבכירי הרופאים בישראל, מומחה בעל שם עולמי לטיפול בכאב, ומי שאלפי מטופלים חבים לו את בריאותם ואת איכות חייהם. במשך כל השנים הללו, תיק החקירה נותר פתוח, והרוצח טרם נלכד. "אנחנו ממאנים להאמין שדיוויד איננו. שלא יהיה צל של ספק: זאת טראומה נוראית עבורנו", נאנח ד"ר אלכסנדר מלצמן־צייחין, שהיה ידידו הקרוב ועמיתו לעבודה של פרופ' ניב. "הכרתי אותו במשך הרבה שנים. ניב היה מנהל מצוין, איש אשכולות. כל פעם שמתקרב מועד האזכרה שלו, זה נעשה יותר קשה. הרצח הזה השפיע עליי בצורה נוראית".

פרופ' דיוויד ניב. ידידו, ד"ר אלכסנדר מלצמן־צייחין: “אני מרגיש שאני בטראומה מזה עד היום"

"הצוות הרפואי במכון היה במצב רע מאוד כשנכנסתי לשם", אומר ד"ר סילביו בריל, מי שהחליף את ניב בתפקיד מנהל מרפאות הכאב. "איש צוות בכיר נרצח וצריך היה לשקם את המכון ולקדם אותו. עבור העובדים זאת פוסט־טראומה מאוד קשה".

ומה דעתכם על כך שרוצחיו של ניב מסתובבים עדיין חופשי?

"עוד מעט ימלאו 12 שנה לרצח. מבחינתנו, כל עוד אין אשמים בתיק, זהו רצח לא מפוענח".

כאשר אירע הרצח הצמידו במשטרה לתיק את הכינוי "פרשת כאב לב". בדיעבד, זה היה סימבולי: הפרשה הזו גרמה - ועדיין גורמת - להרבה מאוד כאב לב לכל הסובבים אותה. כשצללנו בשבועות האחרונים אל התיק המסתורי הזה, התברר שיש הרבה מאוד שאלות פתוחות סביב הרצח עצמו, אבל גם התברר עוד משהו: שהמשטרה העבירה כבר ב־2012 - לפני כשבע שנים - את ממצאיה לפרקליטות, ומאז התיק מחכה שם. מחכה למה, שאלנו. "מדובר בתיק חקירה תלוי ועומד", אומרים במשטרה והפרקליטות. "לא נוכל להוסיף מעבר לכך" (התגובה המלאה – במסגרת).

הרצח:

"למה זה קרה?"

ליל שלישי, 6 בפברואר 2007 היה גשום וקר. מכיוון שתור הפציינטים שמבקשים ממנו מזור היה ארוך, פרופ' דיוויד ניב, אז בן 57, שהה בקליניקה הפרטית שלו בתל־אביב עד לשעות הלילה. אחר כך נכנס לרכב הב־מ־וו הכסוף שלו, והחל לנהוג לעבר ביתו שבסביון.

סמוך לשעה 1:30 לפנות בוקר, הוזעקה המשטרה לטפל במה שנראה תחילה כתאונת דרכים קטלנית, ברחוב אלוף שדה ברמת־גן, סמוך להצטלבות עם רחוב רזיאל. עדי ראייה סיפרו לשוטרים על נהג שאיבד לפתע שליטה על הרכב, עלה על אי תנועה, התנגש בעץ ונתקע בשיחים. כשפתחו את דלת הרכב, התחוור לשוטרים שמדובר באירוע אחר לגמרי: הנהג היה ירוי. תג הרופא שאותו נשא העניק פרטים ראשונים: דיוויד. ניב.

הטלפון בביתו של מי שהיה אז מנהל בית החולים, פרופ' גבי ברבש, צילצל. "את הלילה ההוא קשה לי לשכוח", משחזר פרופ' ברבש. "עליתי כבר לישון, כשמפקד משטרת המחוז דאז, ניצב דוד צור, צילצל אליי. הוא אמר לי: 'גבי, אני חושב שיש פה רופא שלך, בוא לראות'. טסתי לשם מיד".

פרופ' גבי ברבש, מנהל איכילוב לשעבר

ומה ראית בזירה?

"ראיתי את האוטו שלו עומד. ניב עצמו כבר לא היה בתוכו. השוטרים הראו לי את התג שלו, כי הם רצו שאזהה אותו, כדי להבין איפה הוא עובד. הינהנתי בראש. הייתי בשוק, זה היה באמת מזעזע. לא הבנתי מי יכול לפגוע בו ככה. משם הלכתי עם השוטרים לבית שלו בסביון, כדי לבשר את החדשות הקשות לאשתו, ליאורה. היא הייתה המומה. מסכנה. לא הבינה בהתחלה מה אנחנו רוצים ממנה, ובעיקר: למה ואיך זה קרה".

"תעלומת רצח הרופא", דיווח "ידיעות אחרונות" בשער העיתון על הפרשה שהיכתה בתדהמה את צמרת עולם הרפואה הישראלי. "מי רצח את הפרופסור?" תהתה כותרת הידיעה בעמודי החדשות. צוות חקירה מיוחד של ימ"ר תל־אביב הוקם כדי לפצח את התיק, וכמה שיותר מהר.

מכיוון שפרופ' ניב היה רחוק כמרחק מזרח ממערב מהעולם הפלילי, בתחילה כל הכיוונים היו רלוונטיים. ראשית עלתה האפשרות שמדובר בטעות בזיהוי - אולי בגלל סוג הרכב - ושניב נפל קורבן ל"תקלה" בחיסול בין עבריינים. האופציה הזו נפסלה מהר מאוד.

אחר כך הופיעה באתר האינטרנט של ארגון חללי אל־אקצא הודעה שנטלה אחריות לרצח. לטענת הארגון, הרצח בוצע על ידם בשגגה, מכיוון שהמתנקשים חשבו שמדובר בחבר כנסת. בבדיקה שערך קצין הכנסת דאז, יצחק שד"ר, אכן נמצא כי באותה עת היה חבר כנסת שנסע באותו סוג רכב ובאותו צבע, ושאפילו מספר הרישוי היה דומה לזה של הפרופסור המנוח. אבל מהר מאוד התברר שבארגון הטרור מנסים להתל ברשויות בישראל, וגם הכיוון הלאומני נזנח. שד"ר, השבוע: “התברר לשמחתי שלא היו דברים בגו".

לאחר מכן עלתה סברה שמא מישהו ממקורבי הרופא הסתבך בחובות, ופרופ' ניב שילם את המחיר על כך. חוקר בכיר שטיפל בתיק בעבר, אומר השבוע כי גם הכיוון הזה נבדק ונשלל לחלוטין.

פרשת "כאב לב" נתקלה במבוי סתום.

ההלם:

"זה נשמע מוזר"

בביתם שבסביון, קיבלה אלמנתו של פרופ' ניב, מעצבת הפנים והאדריכלית ליאורה ניב־פרומצ'נקו, את בשורת האיוב. השבוע ביקשה שלא להגיב או להיות מעורבת בכתבה. בעבר אמרה ניב־פרומצ'נקו ל"ידיעות אחרונות", כי, "אני לא שומעת כלום מהמשטרה, אבל אני מאמינה שכשתהיה להם איזושהי תשובה הם יפנו אליי. אני נותנת קרדיט למשטרה, שהמקרה הזה חשוב להם ויושב להם על המצפון ואני מקווה שהם יצליחו יום אחד לפענח אותו". לשני בני הזוג ילדים מנישואים קודמים, וילד משותף, שהיה בן 12 בלבד בעת הרצח‭.

ניב, יליד יפו במקור, למד רפואה בבולוניה איטליה. בין השנים 1978־1983 הוא התמחה בהרדמה בטיפול נמרץ באיכילוב וב־1980 הוא כבר הצטרף ליחידה לטיפול בכאב, והיה יד ימינו של פרופ' מרדכי חן ז"ל, מי שהקים בבית החולים את היחידה הראשונה לטיפול בכאב בישראל. ב־1988 החליף את פרופ' חן בניהול היחידה.

במקביל לתפקידו ביחידה, ייסד פרופ' ניב את האגודה הישראלית לכאב, ושימש כנשיאה עד 1992. בין לבין, הוא קידם את תחום רפואת הכאב באמצעות הרצאות וכנסים ברחבי העולם, וגם פירסם מעל 120 מאמרים רפואיים בנושא. יוקרתו המקצועית חרגה הרבה מעבר לגבולות ישראל: פרופ' ניב יזם פרויקטים בינלאומיים בתחום הכאב, וכיהן בתפקידים רבים, ביניהם גם נשיא איגוד הכאב האירופי ונשיא הארגון העולמי של מרכזי הכאב. עשרה ימים לפני שנרצח, ניב הספיק לציין 40 שנים להיווסדה של היחידה לטיפול בכאב באיכילוב, שגדלה מאוד מאז והפכה למכון שוקק, שאלפי מטופלים עוברים בו. "ניב הקדים את זמנו בהרבה מאוד שנים, בכך שהוא הקים למעשה מקצוע חדש מתחום המרדימים להתמחות בכאב", אומר מנהל המכון הנוכחי, ד"ר סילביו בריל. "ניב קידם את הנושא הזה בארץ ובעולם, ולצערי הוא לא הספיק לראות את הפירות של החזון והעבודה שלו".

מה בעצם המהפכה שהוא חולל?

"אנשים שבאים לעבור ניתוח, פוחדים מהכאב לפני הניתוח ולאחריו. לכן, באופן מקצועי, מי שעבד עם כאב היו מרדימים, ובזכותו של פרופ' ניב הפכנו למומחים לכאב. במלאת עשור לתפקידי כמנהל המכון, ערכנו כנס גדול לזכרו, בהשתתפות אנשים שהגיעו מחו"ל. גם אלמנתו ליאורה נכחה שם ושמעה כמונו, איך ניב נסע למקומות שונים בעולם, כדי לעזור וללמד את תחום הטיפול בכאב, ואיך הוא הביא אנשים לארץ, כדי ללמוד ולקדם את המקצוע הזה כאן. הוא בפירוש לקח תחום שמרדימים עשו אותו כמעט כ'תחביב', ללא נהלים - והפך אותו למקצוע".

"הוא היה איש חזון בתחום הכאב", קובע מנהל איכילוב לשעבר, פרופ' גבי ברבש. "זה היה מקצוע בחיתולים שלו וניב היה בהחלט מהמייסדים ומהראשונים בעולם שבנו את התחום הזה". ברבש מספר כי פרופ' ניב היה רופא לא שגרתי גם בהתנהלות היומית שלו. "הוא היה יוצא דופן בצורה החיצונית שלו. אירופאי כזה, הולך עם חליפות ועניבות. ניב חי בסטייל. הרכב המהודר שלו, היה חלק ממנו. הוא היה איש שיודע לחיות. והוא חי את החיים".

השוטרים בזירת הרצח. פרופ' גבי ברבש: “הוא היה איש שיודע לחיות. והוא חי את החיים“

מה אתם חשבתם שקרה שם באותו הלילה?

"זה לא ברור. לניב לא היו אויבים, וזה נשמע מוזר".

האלימות בבתי החולים היא לצערנו כמעט יומיומית. האם עלתה ביניכם הסברה שיש לכך קשר?

"לא, לא העלינו על דעתנו אפשרות כזאת. האלימות שמפגינים חולים מול צוות רפואי בבית חולים היא בדרך כלל אלימות מסוג אחר. אבל בשביל שתהיה אלימות מהסוג שקרה עם פרופ' ניב, זה כבר מצביע על עליית מדרגה ואובדן גבולות".

"ניב היה דמות ססגונית ואהודה", מספר פרופ' אילון איזנברג, דיקן הפקולטה לרפואה בטכניון ומי שהחליף את פרופ' ניב בראשות האגודה הישראלית לכאב. "הרבה מאוד אנשים אהבו אותו בארץ ובעולם. הייתה בו מנהיגות ורוח חלוציות. ניב היה טורבו. מנוע שכל הזמן עבד לקדם את התחום של הכאב. הוא, למשל, הצליח לשכנע את הפרלמנט האירופי לחתום על אמנה, שלפיה כאב כרוני מהווה מחלה שקיימת בזכות עצמה. האמנה הזאת משנה את הקונספט של הטיפול בכאב ומבהירה שצריך להתייחס לכאב כאל מחלה ולתת לה פתרונות קבועים, כמו לחולה סוכרת למשל, שזקוק לטיפולים כל חייו. עד היום אנחנו מזכירים את ניב בכנסים שלנו, ונושאים הרצאות לזכרו".

אתה זוכר איפה הידיעה על הרצח תפסה אותך?

"בוודאי. בשעה 7:00 בבוקר הייתי בדרך לעבודה, כשעיתונאית התקשרה לבקש ממני תגובה על הרצח שלו. עצרתי בצד, המום. לא ידעתי. שאלתי אותה: 'על מה את מדברת?!' אף אחד מאיתנו לא יכול היה לחשוב על אויבים שיש לניב ברמה של לחסל אותו. זאת הייתה מכה עבורנו כרופאים, כבני אדם, וכחברים".

יום לפני הרצח, ד"ר אלכסנדר מלצמן־צייחין עוד הספיק לראות את ידידו הטוב. "אני זוכר את זה, כאילו זה קרה היום", הוא נזכר. "הגענו יחד לעבודה בבוקר, ונפרדתי ממנו בחצר הפנימית של בית החולים. ניב נופף לעברי לשלום. הוא היה בדרך לחדר ניתוח, ואילו אני איחרתי למשמרת שלי באותו יום".

טקס האשכבה של פרופ' ניב. פרופ' אילון איזנברג: “זאת הייתה מכה עבורנו כרופאים, כבני אדם, וכחברים"

ואיך נודע לך על הרצח?

"בבוקר שמעתי בחדשות בטלוויזיה שנרצח רופא בכיר באיכילוב. זה היה שוק, אבל לא עלה בדעתי ולא תיארתי לעצמי בכלל שמדובר בו. אני נתנייתי, ובדרך לעבודה, אשתי התקשרה לבשר לי שמדובר בפרופ' ניב. נאלצתי לעצור בצד את הרכב, כי לא יכולתי לשלוט בהגה. קיבלתי צמרמורת בכל הגוף. אני לא זוכר שהייתה לי תגובה כזאת לפני כן. לקח לי איזה שבע־שמונה דקות כדי להירגע ולחזור לעצמי, וטסתי משם מיד לבית החולים. זה היה יום נוראי. אנשי הנהלת בית החולים וכל הצוות היו בהלם. למעשה, אני מרגיש שאני בטראומה מזה עד היום".

פרופ' דיוויד ניב. ידידו, ד"ר אלכסנדר מלצמן־צייחין: “אני מרגיש שאני בטראומה מזה עד היום"

התיק:

"משאבים אדירים"

בינתיים, בעוד משפחתו, עמיתיו ומטופליו של פרופ' ניב מתמודדים עם האובדן הפתאומי, בימ"ר תל־אביב ניסו להמשיך ולפצח את הפרשה. אבל במשך כשנה וחצי נותר תיק "כאב לב" באפילה.

ב־2008, בעקבות מידע מודיעיני שהגיע למשטרה, החוקרים החלו לנהל חקירה סביב מספר חשודים, תושבי המרכז, בעלי עבר פלילי, בחשד למעורבותם ברצח. בספטמבר של אותה שנה, החקירה הפכה לגלויה. בתוך שבועיים נעצרו ארבעה חשודים. החשודים שתקו במהלך כל החקירה. פרקליטיהם הכחישו בדיונים בבית המשפט את מעורבות מרשיהם (ועדיין מכחישים – ראו במסגרת). אחרי כחודש הורה בית משפט השלום לשחרר את כולם, בהיעדר ראיות של ממש נגדם. המשטרה עירערה על כך לבית המשפט המחוזי - והפסידה. כך היה גם בערעור שהגישה לבית המשפט העליון, באוקטובר 2008. "על פי הדוחות שהוצגו לעיוני", כתבה השופטת מרים נאור בהחלטתה לדחות את העתירה, "עולה כי בידי המשטרה מידעים וראיות נסיבתיות, שהיה בהן כדי להצדיק חקירה ויש בהן אפילו ראשית ראיה הקושרת את החשודים לעבירות, אלא שלמרבה הצער, הראיות נותרו כפי שהיו, וכיום אין בהן כדי לקשור באופן ברור בין החשודים לבין הרצח".

עם זאת, נאור הדגישה כי, "שחרור החשודים למעצר בית, בערבויות - כפי שהורה בית משפט השלום - אין משמעותו הפסקת החקירה... אם תתגלינה ראיות נוספות – פתוחה הדרך בפני המדינה לבקש עיון חוזר ומעצר מחדש, או גם הארכת מעצר הבית".

בעת הרצח, סנ"צ (בדימוס) עו"ד נסים דאודי היה ראש מחלק בימ"ר תל־אביב, יצא לתפקיד אחר וב־2012 שב לתל־אביב, הפעם כראש מפלג התשאול. לפני כשנה פרש מהמשטרה - אחרי 25 שנות שירות - אבל את פרשת "כאב לב" הוא מכיר וזוכר היטב. דאודי מספר שהחוקרים לא עזבו לרגע את התיק, עד שלדבריו ב־2012, חלה תפנית. "הייתה להם פריצת דרך. הצח"מ (צוות חקירה מיוחד ‑ ש"מ) המשיך לטפל בתיק הזה במשך מספר חודשים ועבד על איסוף ראיות. זאת הייתה עבודה יפה. באנו עם הממצאים החדשים לישיבה עם הפרקליטה המלווה ועם פרקליט המדינה, ובסופו של דבר על חודו של קשקש, הם החליטו שם לא להגיש כתב אישום, מהחשש שהתיק ייפול ולא ניתן יהיה להגיש אותו שנית לבית המשפט".

סנ"צ (בדימוס) עו"ד נסים דאודי

על מה זה נפל שם להערכתך?

"ניסינו לשכנע באותה הפגישה את פרקליט המדינה דאז, משה לדור, שהתיק שלנו מבוסס, ומבחינתנו הגענו למי שמעורבים ברצח. לדעתי לדור כמעט השתכנע, אבל מאחר והוא היה כבר בתפר שלפני עזיבתו, הוא השאיר את ההחלטה לפרקליט המדינה אחריו, שי ניצן. משנת 2012 ועד היום, כנראה אף אחד לא רוצה לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה".

השאלה הנשאלת היא, אם אכן היו ראיות - כפי שטוען דאודי וגורמים נוספים - מדוע התיק טיפס ועלה עד לפרקליט המדינה (במקום שיוכרע במחוז), ולמה הוא נותר כך במשך שבע שנים?

"תיקים מגיעים לפתחו של פרקליט המדינה, כאשר הראיות הקיימות בהם, הם על הסף של הסיכוי הסביר להרשעה", מסביר נצ"מ (בדימוס) ד"ר מאיר גלבוע, לשעבר סגן ראש יאח"פ (היחידה הארצית לחקירת פשעים חמורים) במשטרת ישראל. לדברי ד"ר גלבוע, "מדובר לרוב בתיקים שהם מורכבים, בעבירות חמורות שיש להם הד תקשורתי רב. מה שמצריך דיונים מעמיקים, בשל החשש להפסיד את התיק בבית המשפט".

מהו בדרך כלל רף הזמן להכרעה של תיק במקרה כזה?

"יש זמן סביר של עד חודשים בודדים שבהם פרקליט מלווה ו/או פרקליט מדינה צריך להחליט בעניין. אבל אין לזה חוקים. הכלל הוא, שאין להעמיד לדין אדם בשל עבירה בחלוף זמן רב מיום ביצוע העבירה, וזאת בהתחשב בסוג העבירה. לענייננו, בעבירה מסוג פשע כמו רצח, אם עברו מיום ביצועה 20 שנה".

אז מה יעלה בגורלה של החקירה? גורמים אשר מכירים היטב את הפרשה אומרים ל"ידיעות אחרונות" כי, "מדובר בתיק רצח שהמשכנו לעבוד עליו מאז ועד היום, והושקעו בו משאבים אדירים. בוצעו בו לא מעט פעולות עם יכולות חדשניות - מאחר ושיפור הטכנולוגיות מאז היה דרמטי - והמשכנו לחקור את הסוגיה. התיק נמצא בפרקליטות ועדיין מתנהל. אנחנו היום אחרי לא מעט דיונים עם הפרקליטה המלווה, עו"ד רביד שיפמן, ופרקליט המדינה שי ניצן בקשר אליו, ויש התייעצויות איתם".

מה היא מטרת הדיונים האלה? האם התבקשתם על ידם להביא השלמות?

"יש שיחות, יש התייעצויות, יש דברים שכל צד צריך לעשות. זהו תיק רגיש. אלו דיונים שאנחנו עושים איתם מאז 2012 ולא בפעם הראשונה. אלו דיונים מקצועיים שלא הסתיימו".

אז מה להערכתם יקרה עם התיק?

"לכשתתקבל ההחלטה שהתיק בשל, אנחנו נפעל".

מקורות אחרים רואים את הדברים באופן שונה. החקירה לא הסתיימה ואין הכרעה בתיק, הם טוענים. לטענתם, אם אכן היו מספיק ראיות, היו כבר מוגשים כתבי אישום.

כך או כך, 12 שנה אחרי היריות שהידהדו בלב רמת־גן, הרבה מאוד אנשים ממתינים לתשובה אחת: מי רצח את פרופ' דיוויד ניב. "למי היה אינטרס לפגוע בו?" תוהה בכאב ידידו, פרופ' ברבש. "אני מאוד מקווה שימצאו כבר את האחראים לרצח שלו ‑ ושהם ייתנו על כך את הדין".

המשטרה והפרקליטות: "התיק תלוי ועומד"

מהמשטרה ומהפרקליטות נמסר בתגובה: "מדובר בתיק חקירה תלוי ועומד. בהתאם לנדרש, התנהלו התייעצויות בין משטרת ישראל לפרקליטות. מטבע הדברים והרגישות המובנת, לא נוכל להוסיף מידע מעבר לכך. בית המשפט הטיל צו איסור פרסום על כל פרטי החקירה".

עו"ד גיורא זילברשטיין, שייצג את אחד החשודים אשר נעצרו ב־2008, אומר בתגובה: "התיק הזה עבר שלוש ערכאות, כולל את בית המשפט העליון, וכל הערכאות קבעו פה אחד שמרשי לא קשור כלל לפרשה הזאת וממילא אין שום ראיה נגדו".

עו"ד משה שרמן, שייצג חשוד אחר: "לא קרה עם התיק הזה כלום. החשודים היו במעצר וכולם שוחררו בעליון".

עו"ד דוד יפתח, אשר ייצג חשוד שלישי, ביקש שלא להגיב לכתבה.