ראשון 26 בינואר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    22 ביוני 1948. הספינה אלטלנה עולה באש
    7 ימים • 19.06.2019
    אלטלנה אינה עונה
    בדיוק השבוע לפני 71 שנים טילטלה סערה את מדינת ישראל הצעירה: מול חופי תל–אביב יהודים ירו ביהודים, וסכנה ממשית של מלחמת אזרחים ריחפה מעל. הקרב על האונייה אלטלנה הפך לטראומה ישראלית שמדממת עד היום. שרידי הספינה טובעו שנה אחר כך, אבל החיפושים אחרי שרידיה נמשכים גם היום, תוך שימוש בטכנולוגיה שהולכת ומשתכללת. האם סוף–סוף תיפתר אחת התעלומות הלאומיות המטרידות ומעוררות המחלוקת ביותר? ליאור בן עמי הצטרף למשלחת האיתור בלב ים וצלל לעומק הפרשה
    ליאור בן עמי

    ד"ר רועי דיאמנט מצמצם עיניים כחולות לנקודה נעלמת באופק. בכל כיוון שאליו יצפה מסיפונה של הספינה "יניקם" – לשעבר "יניצ'ם", כשהייתה בבעלות טורקית – יראה נוף זהה. לא סירות דייגים, לא שחפים, לא סניפים של ארומה. רק מרחבי ים בכחול כהה, מולחמים לשמי תכלת נטולי עניין ועננים.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    השעה תשע ועשרים בבוקר. המים כמעט עומדים. איפשהו כאן, במרחבים העצומים, בעומק 300 מטר תחתינו או יותר, בין חיות הים, אצות הקרקעית ואלמוגי התהומות, חבוי המטמון הנסתר שד"ר דיאמנט ושותפיו המלומדים מאוניברסיטת חיפה מחפשים: אלטלנה. ספינת העולים והנשק של ארגון אצ"ל שהופגזה מול חופי תל־אביב על ידי צה"ל, השבוע לפני 71 שנה בדיוק, והפכה לטראומה ישראלית שכאביה לא שככו עד היום. שנה ומשהו אחר כך הורה ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, לקבור במעמקי הים את שרידי אותה פיסת היסטוריה, שעל סיפונה הבוער יהודים שפכו דם יהודים.

     

    בן־גוריון
    בן־גוריון

     

    "זה אמור להיות כאן", ד"ר דיאמנט וחבריו עוצרים את הסקיפר עומרי בנקודה שבה אמורים להתחיל החיפושים, כעשרים קילומטרים מהחוף, בין תל־אביב לבת־ים. הרובוט המשוכלל שעומד לרשותם מסוגל לצלם היטב בעומקים בלתי נגמרים, ולסרוק ביום עבודה כמה קילומטרים מרובעים. אבל אל מול מרבצי המים סביבנו זו משימה אבודה. אלא אם כן, סטופ כדור הארץ, יש מידע מקדים.

     

    "הכל תלוי בנ"צ", אומר ד"ר דיאמנט, בן 42, ראש המעבדה לאקוסטיקה וניווט תת־מימי באוניברסיטת חיפה, כשאני שואל אותו מה הסיכויים למצוא את אלטלנה. "אם לא היה נ"צ משוער, הייתי אומר אפס. לא היה בכלל סיכוי. הים מאוד גדול. עדיף שמי שמכוון אותנו יתאר לך איך קיבל את הנ"צ".

     

    האיש עם המזוודה של הנ"צ – כלומר הפתקית – הוא קובי שרביט, מנהל היחידה לארכיאולוגיה ימית ברשות העתיקות, בן 56, ממושב שדה יצחק. "המקור של הנ"צ הוא מיומן המבצעים של אוניית חיל הים שגררה את אלטלנה", הוא מספר, "אבל התיעוד של אז לא מדויק כמו של היום. הם סימנו את המקום בעיקר עם תכוויני מצפן. נראה שניסו להסתיר, לא רצו שאנשים יחפשו. את הנקודה הזו הצלבנו עם מידע שקיבלנו מדייגים מיפו. הם דיווחו על מכשול, רשתות שלפעמים נתקעות, וגם על דגים מסוימים שמוצאים ליד ספינות טרופות. את אלה מיקדנו לנקודה מסוימת, וסביבה נבנה מלבן שנקבע כגזרת חיפוש.

     

    "יש מסתורין סביב הנ"צ של אלטלנה", הוא מוסיף. "לא פעם דובר שבן־גוריון נתן הנחיה להשאיר נ"צ שגוי, כדי להעלים את האונייה. היום כשהולכים להטביע כלי שיט עוברים מסכת ביורוקרטית, כלי כזה יופיע במפה ימית. אבל ברגע שאין נ"צ, לך תמצא מסמר בים".

     

    מה המשמעות של מציאת אלטלנה?

     

    "ספינה שטובעת בים היא קפסולה של זמן. כל מה שהיה בה כאילו קופא: המטען האישי של הנוסעים, חפצי המסחר, כלי השיט עצמו, מרכיביו. כמו קבר חתום. אלטלנה שונה. אנחנו יודעים שהיא נטרפה על החוף, הפשיטו אותה, פרקו ממנה מה שאפשר. היא לא עתיקה במובן הארכיאולוגי המוכר, ובכל זאת, מבחינת זיכרון היסטורי היא כן קפסולה של זמן. להתעלם מזה, זה כמו להגיד שסיפור הקמת מדינת ישראל לא חשוב. זו ההיסטוריה המודרנית שלנו. פעמים רבות קברו את העבר בכוונה. הסתירו כישלונות. ואז באים הארכיאולוגים ומנסים לחשוף את מה שהיה. גם את העבר האפל צריך להכיר. אלטלנה היא חלק מאיתנו".

     

    מלבד משלחת המחקר מאוניברסיטת חיפה אליה אני מצטרף למסע חיפושים בים, בימים אלה קבוצה נוספת, עיקשת, מנסה להתחקות אחר אותה כרוניקה טרופה במעין מרוץ מצולות שנוצר לאחרונה. ואלטלנה – היא סבלנית. מחכה. נחה לה איפשהו על הקרקעית עד שיבוא הראשון שימצא אותה. ונדמה שזה רק עניין של זמן עד שתצוץ מעל פני המים, ויחד איתה יעלו ויבואו שלדי שדים מימי כינון המדינה.

     

    במלאת שנה להפגזת אלטלנה, עצרת זיכרון מול הספינה על חוף תל־אביב
    במלאת שנה להפגזת אלטלנה, עצרת זיכרון מול הספינה על חוף תל־אביב

     

    דם על הסיפון

     

    צהריים בלב ים. שמש קלאץ' מלא נותנת גז ממרכז השמיים, והמים בולעים את טרטורי ספינת החיפוש. מבעד לחור הכחול במעמקים אפשר לצלול 71 שנה אחורה בזמן - ולדמיין את הוראת קצין התותחנים: א־ש! ואחריה את ניגון הפגזים הנופלים במים ומחטיאים. האם קרא את הפקודה בהחלטיות או שהיסס? והנה הפגז החמישי או השישי פוגע, ובסיפון בהלה ואש. אנשים קופצים לים, תחמושת מתלקחת, מכל מקום זעקות אימה, דם ומים מתערבבים. וכל אלה, היהודים הנאבקים זה בזה על חוף תל־אביב, העשן הסמיך המיתמר מהספינה וקולות הקרב המיותר, חוברים להגדרה מדממת אחת: מלחמת אחים.

     

    אלטלנה (באיטלקית נדנדה, שם העט של זאב ז'בוטינסקי), הייתה נחתת טנקים אמריקאית שהשתתפה בפלישה לנורמנדי. כשהוצאה משירות הצי האמריקאי נרכשה על ידי ארגון האצ"ל מעבר לים. היא הפליגה ארצה מצרפת עמוסה בנשק וביותר מ־900 עולים, אלא שהגיעה לחופי ישראל שבועות ספורים לאחר הכרזת המדינה, לאחר חתימת הסכם פירוק המחתרת ובתקופה שבה נאסר להכניס לארץ נשק. אנשי הממשלה ובראשם בן־גוריון ראו באונייה סיכון לאחדות צה"ל, ודרשו שכל הנשק שעליה יימסר לצה"ל. הנהגת האצ"ל בראשות מנחם בגין הציבה תנאים לכך. המו"מ בין הצדדים כשל.

     

    בגין
    בגין

     

    עם הגעת הספינה לארץ נערכה ישיבת ממשלה מיוחדת, שתיעודה בידי השר דאז דב יוסף, בכתב יד צפוף במחברת, נחשף לפני כשנתיים ב"ידיעות אחרונות". "אי־אפשר שיהיו שני צבאות ושתי מדינות", אמר בן־גוריון באותה ישיבה, "בגין יעשה ככל העולה על רוחו... עלינו להחליט אם למסור את השלטון בידי בגין או להגיד לו שנפסיק את פעולותינו הנפרדות, ואם לא – נירה. באונייה נמצאים 900 איש, 5,000 רובים ו־250 מכונות ירייה. אם זה נכון, מה שהם עושים עתה הוא משחק ילדים לעומת מה שיעשו מחר".

     

    ב־20 ביוני 1948 עגנה אלטלנה בחוף כפר ויתקין, שם הורדו העולים ונפרק חלק מהציוד הצבאי. ממול החל צה"ל לרכז כוח מחטיבת אלכסנדרוני תוך הצבת אולטימטום למסור את כלי הנשק שהגיעו מהאונייה. האצ"ל לא נענה, וב־21 ביוני בשעות הערב פרצו חילופי אש קטלניים בין הצדדים. הספינה נמלטה דרומה, כשבגין עצמו עליה, והגיעה לחופי תל־אביב ב־22 ביוני. לאחר שניסיונות פשרה נוספים בין הצדדים לא צלחו, התחדשו חילופי האש. בשעות אחר הצהריים נפגעה הספינה מתותח צה"ל ועלתה באש. במהלך כל העימותים הללו, כולל קרב בבית דגן, נהרגו 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל ונפצעו עשרות אנשים. הפרשה, שנותרה ציון דרך שנוי במחלוקת בתולדות המדינה, המשיכה להסעיר את היישוב היהודי לאורך השנים, כאשר כל צד אוחז בגרסה משלו ומאשים את השני בתוצאות האירוע ובליבוי האש.

     

    "מבורך התותח שהפציץ את האונייה הזאת", אמר בן־גוריון לאחר מעשה. אלא שהלוחם שפגע באונייה טען כי השתמש בתותח עלוב שכונה "נפוליאונצ'יק", וכי לא הייתה כל כוונה לפגוע בספינה. "זה היה פגז קטן שלא היה יכול אפילו לגרד את הצבע מאוניית ברזל כמו אלטלנה", סיפר בעבר. אגב, בין המשתתפים בקרב היה גם יצחק רבין שנקלע לאזור באקראי.

     

    התותח שירה. בן־גוריון כינה אותו "התותח הקדוש"
    התותח שירה. בן־גוריון כינה אותו "התותח הקדוש"

     

    בישיבת כנסת דרמטית שנערכה בינואר 59', כעשור אחרי המקרה, הטיח בגין בבן־גוריון: "אני מאשים אותך בניסיון שלישי להצית אש מלחמת האזרחים בישראל בעוד האויב עומד בשער... הייתי על סיפונה של האונייה הבוערת, הנפגזת, שהייתה לקבר אחים עד הרגע האחרון... הורדנו את פצועינו תחת מטר כדורים ופגזים. בפקודתך ירו בחורים יהודים באנשים פצועים, בהימצאם בים, בנסותם להימלט על נפשם. ההייתה עוד זוועה כזאת בישראל?

     

    "איך עמדנו במבחן נורא זה? בלילה ההוא, לאחר רדתנו מן הסיפון שטוף הדמים, קראתי לידידיי – עוד מצאתי כוח לקרוא להם: לא תרימו יד על אח. גם היום לא, בשום מקום לא תפתחו באש... מיד לאחר מכן הלכו כל בחורינו, על פי קריאתנו, לחזיתות הקרב ובתוכם 900 המתנדבים המופלאים של אלטלנה, ונלחמו שכם אחד עם כל שאר יחידות הצבא נגד האויב המשותף. כך ניצל עם ישראל ממלחמת אזרחים איומה".

     

    ואילו בן־גוריון, מנגד, הטיח בו: "אתה בודה דברים מליבך".

     

    אתגר אישי ולאומי

     

    יותר משנה נותרה אלטלנה נטועה מול חופי תל־אביב כעדות מפוחמת. לפני עצרת זיכרון שיוצאי אצ"ל התכוונו לקיים על החוף, רוססה על צד האונייה כתובת גרפיטי לבנה: "חרות – סופך כסוף אלטלנה". אלא שאז הורה בן־גוריון על הטבעתה בלב ים. המבנה העליון והסיפון הוסרו ופונו לחוף. עבודות הפירוק לוו, כבר אז, בטענות על חילול שבת. "הנני לבקשכם לתת מיד פקודה למפקד המבצע על איסור מוחלט של עבודה כלשהי באונייה אלטלנה בשבת", כתב בכיר במשרד ראש הממשלה לחיל הים בספטמבר 1949 במסמך שהשתמר בארכיון הלאומי.

     

    לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים, גררה הפריגטה "מבטח ק־28" את שרידי אלטלנה לעומק הים לצורך הטבעתה. ביומן המבצעים הצה"לי מיום 30 באוקטובר 1949, נרשם כי בשעה 15:20 דיווחה הפריגטה שאלטלנה טובעה במרחק 15 מייל מיפו בעומק 165 פאדום (כ־300 מטר).

     

    לאורך השנים נעשו ונעשים ניסיונות לחפש את שרידי אלטלנה. ימים ספורים לפני צאת המשלחת מאוניברסיטת חיפה לים, הצהירה "ים יפוא", חברה שעוסקת במיפוי ובאיתור תת־ימי, כי כלי שיט גדול אותר על קרקעית הים מערבית לתל־אביב וכי על פי הסימנים מדובר באלטלנה. עוד מסרה החברה כי כעת יש בכוונתה לפעול לזיהוי סופי בעזרת רובוט תת־ימי, כלומר כמו זה שיש למשלחת מחיפה.

     

    מאחורי "ים יפוא" עומד רוני שדה, מומחה במיפוי ימי. כבר כמה שנים הוא מחפש את הספינה האבודה. "זה הפך להיות מעין פרויקט עבורי. אתגר אישי ולאומי", הוא מודה. "קרקעית הים היא המוזיאון הגדול בכדור הארץ, ואני עוסק בפאזל שנקרא קרקעית הים מול חופי ישראל. עם הזמן הפכתי לצומת מידע. דייגים פורשים מעבירים אליי מחברות עם נקודות הנ"צ שאספו. מתוך כל מקורות המידע ובאמצעות ציוד סריקה שהפעלנו, זיהינו שתיים־שלוש נקודות מעניינות, אחת מהן בולטת במיוחד. יש שם כנראה כלי טבוע, ויש לי את כל הסיבות להאמין שמדובר באלטלנה. השלב הסופי הוא להביא עדות מצולמת. לא אצא בהכרזות גדולות לפני כן.

     

    "אמנם הספינה היא גוף ברזל", הוא ממשיך, "אבל כל עוד לא נגענו בה פיזית, הסיפור לא נסגר. אני לא מוכן להניח לזה כדבר שנשכח, ורוצה לשלות אותה מתהומות הזיכרון שלשם נזרקה. אני חושב שזה ראוי, ורק מקווה שלא ירכבו על זה גורמים פוליטיים כדי לנגח אחד את השני".

     

    את הנ"צ שיש לו הוא שומר כמובן בדיסקרטיות. "אין לי עניין לפרסם את הנקודה הזאת עד שאלך לראות מה שיש", הוא מאשר.

     

    גם למדינה אינטרס לאתר את הספינה. לפני כשנה הנחה ראש הממשלה בנימין נתניהו את מזכיר הממשלה לפעול לאיתור שרידי אלטלנה. זו לא הייתה הפעם הראשונה. במהלך 2011, משרד ראש הממשלה, בשיתוף מרכז מורשת בגין, החלו לפעול לאיתור האונייה. כ־300 אלף שקל הוקצו לכך, אלא שלא הרבה קרה. בישיבת ועדת הכנסת, שנערכה בדצמבר 2012, דיווח הרצל מקוב, ראש מרכז מורשת בגין, כי ידוע המקום המשוער של הספינה, אלא שיש קושי להגיע לעומק שבו היא כנראה נמצאת. "העריכו שזה בעומק 70 מטר... מהתחקיר ומהאיתור התברר שזה בעומק 300 מטר... איתרע מזלנו, שהמכוונים ב־49' שכיוונו שלא יוכלו להוציא את הספינה ולא יוכלו לאתר אותה, הטביעו אותה בעומק של 300 מטר, וזה דורש ספינה גדולה יותר, והערכה כספית של יום עבודה כזה הוא כמיליון יורו..."

     

    לאלטלנה כמה מאפיינים שאמורים להקל על זיהויה: מעבר לכך ששרידיה אינם כוללים את המבנה העליון והסיפון, סביר כי בשל התלקחות התחמושת שהובאה בה, מתכת האונייה ספגה נזקים, אולי עיוותים. "יש הרבה ג'אנק בים", שרביט מסכים, "אבל היתרון הגדול הוא שכאן הפרטים ידועים. מתי נבנתה הספינה, באיזו צורה, העובדה שפירקו אותה. מה שאנחנו מצפים למצוא זה את הקוער התחתון של הספינה. במידה מסוימת זה ייראה כמו פיילה".

     

    ההטבעה נעשתה באופן יזום ומסודר. זה לא היה אמור להיות פשוט לאתר אותה?

     

    "מסתבר שלא", משיב ד"ר דיאמנט. "אם היא הייתה בעומק עד 200 מטר, היו מוצאים. אבל בעומק גדול יותר קשה מאוד. הרזולוציה שאתה מקבל מהתמונות קשה לפענוח, ואז צריך לרדת למטה כדי לראות".

     

    תקלה בלתי צפויה

     

    מורל גרופר, ראש החוג לטכנולוגיות ימיות באוניברסיטת חיפה, האחראי על הצוות, רוכן מבעד למעקה הסיפון העליון של יניקם בדאגה. "רק רוצה לראות אותו בספינה", מילמל קודם כשהוא חיוור. והנה עכשיו, אחרי דקות של דפיקות לב מואצות מדי, לכולם, זה סוף־סוף קרה. הרובוט – רכב תת־מימי אוטונומי, כלי בשווי של 2.5 מיליון יורו, נטול שם, שמע למשאלת הפרופסור או לסדרת הפקודות שהוקלדו לו מלמעלה, עשה טובה ושב מהמעמקים.

     

    "אל תשפשפו אותו מהדופן", פוקד פרופ' גרופר על הצוות וממהר מטה, כדי לעקוב מקרוב אחרי העמסתו של הרובוט מהים. "זה כמו שאתה שולח רכב לחלל", יסביר אחר כך, "אין הרבה תקשורת, הסביבה קשה, לא מוכרת, אתה לא באמת מכיר את הקרקעית פה. החשש הוא שתאבד את הכלי. ראית איך החללית בראשית התרסקה".

     

    משמאל: פרופ' גרופר,  שמואל כהן, קובי שרביט,  בן הרצברג וד"ר דיאמנט (עומד) צופים בתמונה שתיעד הרובוט בקרקעית הים
    משמאל: פרופ' גרופר, שמואל כהן, קובי שרביט, בן הרצברג וד"ר דיאמנט (עומד) צופים בתמונה שתיעד הרובוט בקרקעית הים

     

    יום ראשון בים ואין הצלחה. לא רק שהספינה לא נמצאה, בקושי החלו החיפושים, ותקלה רדפה תקלה: הרובוט – זה שאמור לסרוק את המים יותר טוב מכל אדם או אמצעי - לא ממהר לשתף פעולה. גודלו שישה מטרים, משקלו 880 ק"ג וביכולתו לצלול ל־3,000 מטר. הוא מתוכנן לפעול לפי אלגוריתם שבנו ד"ר דיאמנט ושותפיו למסע. "הרובוט שפועל בעזרת סונָר מרחף מעל קרקעית הים, וכמו שתי וערב מכסה את השטח שמגדירים לו", הסביר ד"ר דיאמנט. "ברגע שהרובוט ייצא מהמסלול, זה יהיה סימן שמצא משהו. בשלב הראשון לא תהיה אינדיקציה מה הוא מצא. נוריד את התמונות ונראה. אם הוא ימצא את אלטלנה, זה ייראה יפה על המסך. איתו, למשל, היה אפשר לאתר את הצוללת דקר הרבה קודם".

     

    קצת קודם, בשעה 10:35 בבוקר, הכל עוד נראה מבטיח. עוצרים בלב ים, בנקודת תחילת החיפושים, ודקות ארוכות עומלים עם מנוף להוריד את הרובוט למים. ההוא בלי השם מטלטל באוויר ותוך כדי כך, מטה מעט את הספינה. "זהו, זה במים", מדווח בקשר שמואל כהן, בן 24, סטודנט להנדסה מחיפה, מגיל חמש בים, של צרפת, משם עלה לפני שבע שנים. "נשאר רק להתפלל שישוב", הוא מתבדח, ואז, נוכח המבטים, מתקן ברצינות: "אין סיבה שלא. הרבה מנגנוני ביטחון. לפחות ארבע מערכות יודעות להגיד איפה הוא נמצא".

     

    עושים טסט מוצלח לרובוט, בדיקת צלילה קצרה, אבל אז, כשהדבר האמיתי בפתח, מתקבל דיווח מהמים שמשהו קרה: "הוא זרק משקולת, לא מוריד את התורן עד הסוף, יש בעיית תקשורת, אולי נתוני ניווט". בן הרצברג, בן 39 מפרדס חנה, המהנדס האחראי על הכלים התת־ימיים, נשען לאחור בייאוש. זה נראה רע.

     

    רק אחרי דקות ארוכות, כמו כריש צהוב, תורן בולט כלפי מעלה, הרובוט יגיח מעל פני המים, 70 מטר מהספינה. צריך להבין מה השתבש, אבל קודם להעלות אותו חזרה. במקום לצלם אוניות טרופות הרובוט שוב מיטלטל על המנוף, נאבק באנשי הצוות, כאילו היה דג ענק שניצוד ליבשה. "בוא ננסה להוציא משהו מהיום הזה", ד"ר דיאמנט אומר בייאוש. "אתה מתכנן משהו ובסוף... כל דקה חשובה".

     

    בקוקפיט, חדר ההיגוי של הספינה, מרוכזים המוחות מאוניברסיטת חיפה. לפניהם הלפטופ, והם מריצים בדיקות. זורקים מושגים בנפטונית מדוברת: סאס, אי־יו־וי, אן־סי־סי. מנסים להבין מה קרה. "המערכת חדשה ומורכבת, וזה אומר בין היתר גם תקלות", מסביר הרצברג, קצת בהתנצלות, קצת בהקלה.

     

    יחלפו שעות ארוכות, יום חיפושים אם לדייק, עד שפרופ' גרופר ישחרר צפירת הרגעה: זו לא תקלה שמחייבת לקפל ציוד, אלא רק אחד ההגאים, כלומר הפלסטיקים האלה שמכוונים את הרובוט, שנתקע.

     

    המחלקה שבראשה הוא עומד, החוג לטכנולוגיות ימיות, די חדשה. הקימו אותה לפני יותר מארבע שנים בעקבות גילויי הגז. "נוצר פער, לא היה בארץ ידע בכלים תת־ימיים, והבינו שצריך להכניס לחקר כלים טכנולוגיים", מסביר ד"ר דיאמנט. במחלקה חמישה חברי סגל, כל אחד בעל מומחיות שונה. הפרויקטים שלהם מרתקים, תמיד בעלי מורכבות, לרוב יקרים. מעקב אחרי כרישים או לובסטרים, ניטור צבי ים ממרחק, ספירת דגים טובים לחקלאות ימית – והכל בעזרת רובוטים וטכנולוגיות מחוץ לקופסה.

     

    אופטימיות זהירה

     

    קובי שרביט, איש רשות העתיקות, מדווח על התפתחות. אתמול הפעיל כמה קשרים כדי לשוחח עם מקור בוועדה שב־2011 עסקה בחיפוש אלטלנה. עכשיו נפל לו ליד נ"צ חדש. "וזה מאוד מעניין", הוא קובע, "זה בגזרה שתוכננה מראש, ואם נמצא את זה שם, יכול להיות שיתברר שהדיבורים על כך שבן־גוריון העלים את הנ"צ, הם אגדה".

     

    יום החיפושים של אתמול עלה 50 אלף שקל, וכלום לא יצא ממנו. אבל בבוקר הזה, שנפתח ב־6:30 על המרינה באשדוד, אופטימיות זהירה. "יאללה, נקווה שהיום יהיה שואו", אומר הרצברג. לא אצל פרופ' גרופר. הדרך הבטוחה להבריח אותו מפינה לפינה בכלי השיט הקטן היא לשאול אותו מתי כבר ימצאו את הספינה. "לא מדבר על זה", הוא חומק מהמטבח, "אחרי 24 שנים בחיל הים, לדבר על מה יהיה עושה עין הרע".

     

    פרופסור עם רובוט או נער סיפון עם סחבה, לים כללים משלו. שי, מצוות התפעול של יניקם, נזכר בשבוע הראשון שלו על סירת דיג ביפו. "כשעליתי, הבעלים אמר: 'רגע, תעלה ברגל ימין'", הוא מספר תוך כדי שהוא נותן טאץ' לפסטה עם טונה. "לא מצאתי את עצמי, עמדתי עם ידיים בכיסים. הבעלים אמר: 'מה אתה עם ידיים בכיסים? לא תהיה לנו פרנסה'. והייתי גם עם חולצה הפוכה. הוא אמר: 'תהפוך, שהיום שלנו לא יהיה הפוך'. יש בחור רוסי בצוות הצלילה. סיפרתי לו שראיתי חתול שחור, ארבעים דקות לא זזתי. הוא אמר לי: 'מ־ה? אצלנו ברוסיה, כשיש חתול שחור, מחזיקים בכפתור של המכנסיים, ואז אפשר לעשות מה שרוצים".

     

    בינתיים, היום השני בים מתקדם לא רע. הרובוט עובד, צולל, ועכשיו הוא בעקבות אלטלנה האבודה. "הוא רואה את הקרקעית", הרצברג מדווח. ד"ר דיאמנט מעיף מבט על המסך שמציג את תנועת השליח במעמקים, ומבקש מהקברניט להשתיק קצת את הספינה. הרעש מפריע לתקשורת האקוסטית עם הרובוט. "כשמקשיבים לקולות הים", גילה קודם, "שומעים את השרימפסים. הם והאוניות מרעישים הכי הרבה".

     

    לרובוט נקבעה תוכנית עבודה של יותר מארבע שעות. והנה עכשיו, מתקבל דיווח על סטייה מהמסלול, שמקפיץ את הצוות. זה אומר שמשהו נמצא. מתברר שהרובוט תיעד שלוש מטרות קרובות לקרקעית. "זה יכול להיות הגיוני. אנחנו יודעים שאלטלנה התפרקה", האיש עם הנ"צ מחמם אווירה, "זה רגע מותח. עכשיו הדרמה".

     

    על המסך מופיעה תמונה עם חומים וכתומים, לגמרי לא ברורה. כתם רורשך של קרקעית הים. "עזבו עזבו", ד"ר דיאמנט מחזיר למציאות את חבריו שמנסים לתת בה סימנים לספינה טרופה, "כשנראה את זה, ישר נדע".

     

    הרובוט נשלח לסיבוב נוסף בגזרה, שכעת מתוחמת כמשולש, אבל אז — יוסטון, ווי האב א־פרובלם — תקלה־תקלה. בעומק 200 מטר בערך מתקבל דיווח שהוא נעצר. מנסים, אין תנועה. פרופ' גרופר שוב מחוויר. הכלי השווה 2.5 מיליון יורו שהוא אחראי עליו תקוע במעמקים. אין צוללן בעולם שיכול להתקרב לשם. אין חתול שחור בסביבה שאפשר להאשים. עכשיו לך תחלץ אותו מצרה.

     

    "הוא כנראה תפוס במשהו, רשת או כבל תת־מימי", מנסה הרצברג. "אולי באלטלנה", מישהו מתבדח, "מנסה לסחוב למעלה את הספינה". שיישאר כבר למטה, ממילא הוא לא מצא כלום, אני רוצה להציע. אבל פרופ' גרופר לא יסכים. זה גם לא בדיוק רגע מתאים לבדיחה.

     

    עוד איזה שעתיים, כשאני אגיד לפרופ' גרופר שבטח הרובוט הזה הוריד לו כמה שנים טובות מהחיים, ובכל מקרה, מה הוא נלחץ בגללו, ממילא יש ביטוח, הוא ינפנף עם היד בביטול, יגיד, שטויות, מי בכלל נלחץ. אבל עכשיו הדרמה בשיאה.

     

    עוד דקות ארוכות של מתח. שולחים פקודה מלמעלה, והנה סוף־סוף תנועה. באיטיות מחרידה רובוט נזוף חוזר לספינה. לפני ששבק הספיק לתעד עוד מטרה, ועכשיו התמונה נפתחת על המסך: משטח חום, מעט מגורען, של קרקעית הים, ובמרכז כתם לבן חריג לסביבה. נראה שיש שם משהו, אבל זו בטח לא אלטלנה. רק כשעה לאחר מכן ד"ר דיאמנט יחזור נרגש עם הפענוח: זו נביעת גז. נכון, לא האוצר שחיפש, אבל משהו בכל זאת יצא.

     

    כמה ימים לפני שיצאנו לים שאלתי את ד"ר דיאמנט איך ירגיש אם בסוף החיפושים, כשיחזור לביתו ביישוב אשחר שליד כרמיאל, יתברר שהמשימה כשלה. "הפעילות הזאת עולה הרבה כסף. אנשים עבדו על זה", העריך, "תהיה נסיעה ארוכה". אבל עכשיו, כשיניקם מפליגה בחזרה לחוף, הוא מודה: "בהשוואה למה שדמיינתי, אני מרגיש פחות נורא".

     

    ואלטלנה? ספינת המריבה הבוערת תישאר סמל ואות אזהרה. סמל לנקודת השפל המדממת ההיא, ואזהרה לעלול להתרחש אם השסעים בעם, מוקדי השבר, יחצו קו וישמשו כלי בידי קברניטי המדינה. כדי לדעת את זה לא צריך להעלות אותה חזרה.

     

    צוות המחקר מאוניברסיטת חיפה ואנשי הספינה מעמיסים את רובוט החיפוש על הסיפון
    צוות המחקר מאוניברסיטת חיפה ואנשי הספינה מעמיסים את רובוט החיפוש על הסיפון

     

    הרובוט המשוכלל בחיפושים אחרי השרידים בשבוע שעבר
    הרובוט המשוכלל בחיפושים אחרי השרידים בשבוע שעבר

     

    הרובוט מורד למים בלב ים
    הרובוט מורד למים בלב ים

     

    איש צוות מנתק את הרובוט מכבלי המנוף
    איש צוות מנתק את הרובוט מכבלי המנוף

     

    לאחר ניסוי קצר, הרובוט מוכן לצלילה של  מאות מטרים
    לאחר ניסוי קצר, הרובוט מוכן לצלילה של מאות מטרים

     

     

    אל תרימו יד על אח

    הנשיא ריבלין מסביר מדוע פרשת אלטלנה צריכה להישאר פצע פתוח

     

    שאלת חיפושי האלטלנה העלתה לאורך השנים קשת של תחושות ומחשבות שצפות ועולות ביתר שאת כשאנו מציינים בימים אלה 71 שנים לנפילתה.

    הייתי ילד כשהתותח הנורא פלט את פגזי המוות שלו. מירושלים לא ראינו את תמרות העשן אבל הזעם, הכאב וההלם, פיעפעו בנו. לא הבנו, לא האמנו, לא רצינו להאמין, שיד איש תכה באחיו. לא האמנו, שקול דמי אחינו זועקים אלינו מהים הגדול, מהאדמה.

    לא הייתי תמים. זרעי אלטלנה נטמנו כבר בימי הסזון. על בשרי חוויתי זאת כאשר את אחותי אתי, חברת האצ"ל, הסגיר אחד מקרובינו, איש ההגנה – לבריטים. ועדיין, כמעשה אלטלנה לא היה. פקודה לחיילינו לירות בחיילינו?

    זאת לא שיערנו. לא העלינו על הדעת שתוך כדי מלחמת הישרדות יהרגו את מגיני הארץ. לוחמים מהעילית שבעם, שרידי המחנות שעלו להילחם למען העם והארץ. אחים.

    בראייה היסטורית ברור לנו היום כמה קרובים היינו לאסון גדול הרבה יותר. הכוחות המועטים שהיו לנו, למדינה צעירה שבקושי קמה, להתמודד עם אויב חיצוני כמעט והופנו למלחמה פנימה, בתוכנו.

    עלינו להצדיע ללוחמי אלטלנה לא רק על מסירות נפשם, אלא, בעיקר, על כך שלמרות שספגו אש צולבת, אש אחים – הם בחרו שלא להשיב. לא להשיב על אש באש. זה היה השיעור החשוב ביותר, אותו למדה מדינת ישראל הצעירה, החברה הישראלית הצעירה. את המחלוקות הקשות והכואבות ביותר לא נפתור בכוח הזרוע.

    כפי שאמר מנחם בגין: "אחי, אליכם אני קורא: אל תרימו יד על אח. גם היום – לא" .

    גם היום – אחד הלקחים של אלטלנה הוא לא להפסיק לדבר. אחים חייבים לדבר זה עם זה.

    הימים האלה, בהם אנו מציינים 71 שנים ליום הנורא ההוא, מחייבים אותנו למפגש עם האמת, עם הגבורה ועם חשבון הנפש. במפגש עם האמת – נזכור שהשעה שבה ניתנה פקודת האש על לוחמינו, הייתה אחת השעות האפלות בתולדות ישראל. במפגש עם הגבורה – נזכור את מנהיגותו וגבורתו של מנחם בגין, שהצליח לראות באויב אח, ולמהר ולהכריז כי עם ישראל ומדינת ישראל נמצאים לפני הכל.

    ובמפגש עם חשבון הנפש נצטרך לשאול את עצמנו אם ניתן היה למנוע שפך דם נקי אם רק היו המנהיגים מדברים, לו רק היו קשובים זה לזה, ובעיקר לחשוב על ההווה והעתיד. בשנים האחרונות הציבור הישראלי בוחן את ההיסטוריה שלו מחדש. את אמונות

    היסוד שלו. את הנרטיב הישראלי. מימין וגם משמאל אלה ואלה מושכים את מפת הזיכרון ולכל אחד מהשבטים יש רצון שרק הסיפור שלו יסופר. שרק הסיפור שלו יישמע. שהאמת שלו תנצח.

    עלינו לזכור כי יש דרכים רבות ללחום למען המולדת. בין שתימצא האלטלנה ובין שתישאר לנצח במצולות ים, על פצע אלטלנה להישאר פתוח בלב החברה הישראלית, מדמם, תזכורת תמידית לתהומות האסון של שנאת אחים. כי יש פצעים שדינם להישאר פתוחים, כדי שלא נחשוב שאפשר סתם כך להמשיך הלאה.

     

    הנשיא ריבלין בטקס לזכר חללי אלטלנה, השבוע. "שיעור חשוב"
    הנשיא ריבלין בטקס לזכר חללי אלטלנה, השבוע. "שיעור חשוב"

     

    5 אוצרות ארכיאולוגיים שנמצאו על קרקעית הים בישראל:

     

    1. איל נגיחה עתיק, ששימש לניגוח ספינות אויב, התגלה ב־ 1980 בחוף עתלית. האיל העשוי יציקת ברונזה, נחשב לאחד הממצאים החשובים בארכיאולוגיה התת־ימית בארץ.

    2. ספינת סוחר מסוף המאה החמישית לפני הספירה התגלתה ב־ 1985 במעגן מיכאל. מלבד גוף העץ של הספינה שהשתמר ושפך אור על התפתחות תהליכי הבנייה אז, נמצאו שם גם כלי חרס, חבלים וקנקני אגירה.

    3. שרידיו של נמל מהתקופה ההלניסטית התגלו מתחת לפני הים בעכו החל מ־ 2008 . מדובר בנמל החשוב בארץ באותה תקופה. הממצאים כללו שרידי רציפים ואבני קשירה לאוניות.

    4. כ־ 3,000 מטבעות זהב, מלפני כאלף שנה, נמצאו ב־ 2015 על קרקעית הנמל העתיק בקיסריה. זהו מטמון מטבעות הזהב הגדול ביותר שנמצא בישראל.

    5. מטען גדול של ספינת סוחר מלפני כ־ 1,600 שנים שנטרפה בים התגלה בנמל העתיק בקיסריה ב־ 2016 . במטען: פסלי ברונזה, עוגנים, גושי מטבעות, כדי חרס ועוד.

     


    פרסום ראשון: 19.06.19 , 22:37
    ידיעות אחרונות