ישראל מתייבשת

בדיוק לפני שנה חתם רובי לבקוביץ' בהפועל ת"א. הוא הגיע מהליגה הלאומית, מהפועל פ"ת, והצטרף לאדומים כשוער שני. אחרי עונה אחת לא רעה, לא צריך יותר, הוא פתאום קיבל השבוע תואר שפעם הייתה לו משמעות מיוחדת יותר – לגיונר.

הלגיונרים של פעם, אלה ששיחקו באנגליה או בספרד, הם לא אלה של היום. התואר אותו תואר, אבל הרעיון שונה. לבקוביץ' הוא דוגמה קלאסית ללגיונר החדש. לא צעיר מאוד ולא מבוגר מדי (באוגוסט הוא יהיה בן 31), עם דרכון אירופי של הונגריה, המדינה אליה עובר (הוא חתם בהונבד). בעבר סיפור כזה היה נשמע מעט מוזר, אבל היום מדובר בחתימה שגרתית ביותר. שחקנים עוזבים את ליגת העל כדי לשחק ב"אירופה", כפי שהם עצמם אומרים, ולא משנה שאירופה מלאה במדינות בהן הכדורגל שונה מהותית אחד מהשני.

לרצון לעבור לחו"ל ולנהירה החוצה יש השלכות. מסיום העונה ועד היום עברו חמישה ישראלים נוספים. מאוויס צ'יבוטה ודן ביטון הקימו מושבה ישראלית חדשה בלודוגורץ. שמואל שיימן עבר לוונלו שבהולנד. עומר חנין, שוער מחליף בחדרה, עשה את הדרך למיינץ הגרמנית ו

כמובן גם לבקוביץ' בהונבד. אם ניקח שנה אחורה, נסתכל על העוזבים מהקיץ הקודם ועד הקיץ הנוכחי, נקבל שמות כמו בוריס קליימן ושובל גוזלן (קפריסין), אלון תורג'מן (אוסטריה), דיא סבע (סין), עומרי בן־הרוש (בלגיה) אמיר עגייב ואלי בבייב (אזרבייג'ן), רועי גורדנה (קרואטיה, חזר בינתיים) ומנור סולומון (אוקראינה).

בקיצור, יש לכדורגל הישראלי נציגות מסקוטלנד בצפונה של אירופה ועד לקפריסין שבדרומה. מאוסטריה לאזרבייג'ן דרך הונגריה ובולגריה. הסיבות שונות - כסף, הרגשה של התקדמות מקצועית, היצע וביקוש, רצון לחוויה - אבל התוצאה זהה: שחקנים עוברים מהליגה הישראלית למקום אחר, גם אם לא לזמן ארוך (אלמוג כהן, שחתם אתמול במכבי נתניה, הוא יוצא דופן), ומייבשים את ביצת הכדורגל המקומית. כבר כמה שנים טובות שהמצב כך, אבל עכשיו, אחרי כמה עונות מצטברות, מתחילים להרגיש יותר את תופעות הלוואי.

האם מדובר בדבר שלילי? לא בטוח. מצד אחד השחקנים הולכים והליגה מתרוקנת, אבל מאידך נמצאים להם מחליפים מקומיים. בכל מקרה, ההשפעות מקיפות, כולל על הליגות הנמוכות, רק שלפני ההשלכות חשוב להבין למה זה קורה ולמטבע הזה יש שני צדדים, של הקבוצות ושל השחקנים.

עולם קטן, כסף גדול

את התשובה המוחצת אפשר לסכם במילה אחת - "גלובליזציה". העולם נהיה קטן יותר, כולם מכירים את כולם. מסוכנים שפיתחו קשרי עבודה וחברות עם מקביליהם במדינות אחרות ועד יכולת הקבוצות לעקוב אחרי שחקנים בכל שוק שרק יבחרו, כמעט בלי להוציא סכומי כסף משמעותיים.

"היום לכל מועדון בדרג השלישי או הרביעי יש תוכנות סקאוטינג", אומר אוהד כהן מסוכנות השחקנים הגרמנית SPOCS, שבין היתר העביר את אחמד עאבד לקבוצה מהליגה השנייה בטורקיה. "פעם סקאוטינג היה שמור רק למועדונים שהיו להם כלים לעשות את זה, אבל עכשיו בשתי לחיצות כפתור אתה יכול לראות כל שחקן מכל ליגה. זה פותח אפשרויות לראות הרבה שחקנים, כמות הקשרים והסוכנים שמשתמשים במוצרים האלה הקלו על המועדונים הקטנים להרחיב את המעגלים שלהם. עד לפני עשר שנים אף קבוצה מליגה שהיא לא אחת הגדולות לא הייתה מסתכלת על ישראלים, בעיקר כי לא הייתה לה את האפשרות. היום יש".

זה בדיוק המקרה של לודוגורץ הבולגרית. בעבר, כשהחלה להתפתח, יצרה לעצמה ידע וקשרים בברזיל. היום, כשהוחלט שם לעבור הלאה, ראשי הקבוצה לא חייבים להתמקד במקום אחד והם נפתחים עוד יותר לעולם. "בלודוגורץ עוקבים אחרי שחקנים ישראלים כבר שנתיים לפחות", מסביר פרשן הכדורגל הבולגרי דארין דימיטרוב. "כנראה אפילו יותר זמן, רק שלפני צ'יבוטה ודן ביטון הם פשוט לא החתימו מישהו. הקיץ מתוכננת מהפכה בסגל והמון שחקנים חדשים מצטרפים, אז הם הביאו גם את הישראלים שעקבו אחריהם".

זה אומר שיהיו עוד ישראלים בקבוצה?

"אני לא בטוח שיהיו עוד, אבל אנחנו מקבלים פה הוכחה שישראל הפכה להיות שוק עבור לודוגורץ. אני חושב שבחירת השחקנים קשורה לשינויים חברתיים שרוצים לעשות אחרי שהברזילאים התחילו להרגיש שהם מעל האחרים וכמה מהם ירדו ביכולת. רובם אמורים לעזוב כך ששחקנים כמו צ'יבוטה וביטון, שמעולם לא שיחקו בבולגריה, רעבים לתארים ולהשתתפות במפעלים האירופיים, הם המטרה העיקרית להעברות עבור לודוגורץ. לכן הם כאן".

התקדמות מקצועית היא לא הסיבה היחידה שמביאה שחקנים לצאת מהכדורגל הישראלי. הם יכולים לעזוב בשביל כסף גדול יותר, החוויה באופן כללי או אולי, ולאחרונה רואים התגברות של העניין, עם תכנון מראש לחזור מהר עם שורה ברזומה שתעזור להמשך הקריירה.

השחקנים עצמם יגידו תמיד שמדובר בהתקדמות מקצועית, רק שהשאלה החשובה היא להיכן מתקדמים. "אם בזמנו כשיצאתי לאנגליה הייתי מקבל הצעה מהליגה השנייה בארה"ב, שם אני נמצא עכשיו, לא הייתי הולך", קובע דקל קינן, שבתחילת העשור שיחק בארבע קבוצות אנגליות והיום, אחרי עוד שש שנים במכבי חיפה, משחק בסקרמנטו, הקבוצה האמריקאית השנייה שלו. "אז היה לי חשוב להיות בליגה בכירה ולכן, למשל, ויתרתי על הצעות כספיות מאוד משתלמות מקפריסין. בשלב ההוא בקריירה הסתכלתי רק על התקדמות מקצועית".

קינן (34) היה יכול להיות גם היום שחקן טוב בליגת העל, אבל עזב עם המשפחה לטובת החוויה. "חשוב לחוות מה זה להיות ספורטאי במדינה זרה. זה מחשל אותך, יכול לעשות אותך שחקן טוב יותר ואדם בוגר יותר. רציתי לחוות משהו לקראת הסוף, לשחק בעוד ליגה. כשסינסינטי קיבלה מקום ב־MLS, הליגה הבכירה, הבנתי שלא אשחק הרבה ואני רוצה לשחק - אז עברתי. קודם כל מדובר בהחלטה מקצועית, אבל בהחלט גם חוויה למשפחה. צריך לזכור שהצלחה של ישראלי בליגה מסוימת פותחת דלתות לאחרים. למשל, מואנס דאבור ועומר דמארי הפכו מעבר של חלוצים ישראלים לאוסטריה לקל יותר. ככה מגיעים שם גם לאלון תורג'מן ועכשיו אולי שון וייסמן".

קינן עבר במדינות מערביות דוברות אנגלית, שקל לחיות בהן, אבל זו אינה אפשרות עבור כל שחקן. בשנים האחרונות לא מעט ישראלים עוברים דווקא למזרח אירופה. גם שם יש חוויה, אבל מסוג אחר. מי שנחשב לחלוץ בעניין הזה, למרות שהוא בכלל בלם, הוא עידן ויצמן, ששיחק בארבע קבוצות בליגת העל, האחרונה שבהן בני־סכנין שם היה שחקן הרכב. אחרי שלא היה מרוצה מההצעות שקיבל בישראל עשה ויצמן צעד מפתיע ועבר לסימורג מאזרבייג'ן.

"שחקנים ישראלים רוצים לחוות את הדבר הזה שנקרא לגיונר", אומר ויצמן. "פעם היית צריך להיות ברקוביץ', רביבו או בניון כדי להפוך ללגיונר והיום העסק פתוח לקהל הרחב. לא חייבים לעבור לאחת המדינות הגדולות, מכל מקום אפשר להתקדם הלאה. כשקיבלתי את ההצעה מאזרבייג'ן , ברגע הראשון לא הייתי הכי להוט, אבל בפועל בשנתיים שם הכי נהניתי מכדורגל. כאחד שעבר את זה, אני יכול להמליץ על כך לכל שחקן מדרג שני ומטה בליגה. גם אם מדובר בליגה הסלובקית, כמו במקרה של אמיר בן־שמעון, או אלבניה, שם ניסה את מזלו בן אז'ובל. זה שווה גם כלכלית, כי אחרי שחוזרים, כמו רועי גורדנה למשל, מקבלים הצעות גדולות יותר".

העיקר שיש חותמת בדרכון

הנקודה האחרונה חשובה מאוד לסיפור, מכיוון שיש לה קשר ישיר למה שקורה בליגה שלנו בעקבות העזיבות. ויצמן עצמו דווקא לא קרא נכון את המפה וכשחזר חשב שההצעות לא מספיק טובות וירד לליגה הלאומית. הוא בעצם יצא מהלופ שנקרא "שחקן ליגת העל". כן, יש גם תדמית, ובשיח בין מאמנים אפשר לשמוע שהם מניחים ששחקן מסוים איכותי יחסית כי הוא כבר תקופה בליגה הבכירה.

לא חסרות דוגמאות לשחקנים שיצאו מקבוצה ישראלית בינונית לתקופה קצרה לחו"ל וחזרו למועדון ישראלי גדול תמורת שכר משודרג. הם אפילו לא הצליחו מעבר לים, אבל קיומה של החותמת בדרכון העלה את המוניטין שלהם. היום שחקנים מתכוונים לעזוב את ישראל, לכמה חודשים אפילו, רק בשביל המטרה הזו - לקבל שדרוג כלכלי עם השיבה הביתה.

מהלכים כאלה עלולים לגרום לשחקן נזק כבד. רוב המחקרים בנושא מראים שאחד הדברים המשפיעים ביותר על התפתחות של כדורגלן, אולי המשפיע ביותר, הוא דקות משחק בין הגילים 18 ל־23. שחקן שעובר עם אפשרות שלא לשחק הרבה, ומבלי שהאימונים ברמה הרבה יותר גבוהה מישראל, יכול לעשות טעות אישית. בסופו של דבר, רצף של טעויות אישיות גורם לפגיעה בכדורגל הישראלי בכלל. בעלי הבית גם משלמים יותר כסף לא בהכרח על שחקן שהוא טוב יותר, דבר שמכביד על התקציבים.

"הרבה מהשחקנים שיוצאים לחו"ל הגיעו למצב שאין להם כל כך ביקוש בליגת העל, או שאין ביקוש במקומות שיכולים לשלם להם מה שהם רוצים, ואז הם צריכים לבחור", מסביר הסוכן אוהד כהן. "הבחירה היא או ללכת לליגה הלאומית, לתת עונה טובה ולחזור, או לעשות עונה בקפריסין, סלובניה או סלובקיה, שנתפסות כאן פסיכולוגית ברמה גבוהה יותר מהלאומית - למרות שזה לא תמיד המקרה. כשהשחקנים חוזרים, הרבה יותר קל להם למצוא אפשרויות שקודם היו סגורות בפניהם".

לדעת כהן, תוצר הלוואי הוא יותר הזדמנויות לשחקנים. לטעמו, מי שמשחק כבר כמה שנים בליגת העל לא בהכרח טוב יותר מזה שנמצא בלאומית. עידן ויצמן חושב אחרת. "יש פה טריק, חד־משמעית", קובע הבלם. "כבר אז כשיצאתי מהליגה אמרתי שהעסק מנוהל על ידי סוכנים ומי שעושה את הטריק הזה חוזר עם כרטיס ביקור יותר סקסי. זה לא משנה אפילו אם הוא שיחק שם. היום זה הרבה יותר היכולת של הסוכן מאשר היכולת של השחקן".

ומה ההשלכה על ליגת העל?

"רואים אותה בעיניים. יסלחו לי אוהדי מכבי ת"א, אבל הרמה היא אולי החלשה ביותר שהייתה אי פעם. הרבה שחקנים עוזבים את ליגת העל, לוקחים במקומם אחרים, לאו דווקא כוכבים, מהלאומית, והליגה השנייה הפכה להיות ליגה א' עם שידורים. אין באמת הבדל ביניהן".

הסיבוב של אמיר בן־שמעון

מיד נחזור להחתמות מהלאומית, אבל קודם כדאי להציג את עניין היובש המסוים שנוצר במאגר השחקנים. בשנה האחרונה יצאו מליגת העל לחו"ל 14 שחקנים, והמספר יגדל בוודאות בשבועות הקרובים, בעוד כמות השבים הביתה עמדה על שישה. בשנה זו, מקיץ 2018 ועד עכשיו, הודיעו על פרישה שחקנים כמו יוסי בניון, גל אלברמן, ברק יצחקי, אליניב ברדה, דודו גורש, משה אוחיון וברק בדש. חלקי כוכבי על בעברם, אחרים פחות, אבל גם הם היו במשך שנים שחקנים לגיטימיים בליגה. שחקנים אחרים בלי קבוצה כמו וייסמן וטל כחילה עשויים לחתום בקבוצה בחו"ל ממש בקרוב.

התוצאה היא שנוצר ואקום, אותו מנסות הקבוצות למלא באמצעות שחקנים מליגות נמוכות. לפעמים זה מצליח, ואז יש סיפורי הצלחה כמו יובל אשכנזי, דולב חזיזה ואחרים, אבל המון פעמים לא. אנחנו פשוט לא שומעים מספיק על הסיפורים הלא מוצלחים, ויש לא מעט כאלה.

התופעה התרחבה משמעותית הקיץ, כשרוב ההחתמות בינתיים הן של שחקנים מליגות נמוכות. גיל יצחק במכבי חיפה, נאור סבג וגל לוי בבאר־שבע, נתניה צירפה את יובל שדה ורון אשכנזי מרמה"ש, בני־יהודה החתימה את דור כוכב ושמאור צעדון מעפולה, והפועל ת"א הלכה על תומר לוי מאשקלון.

רוצים דוגמה שמסכמת את כל הסיבוב המדובר? הנה אחת מצוינת. אמיר בן־שמעון, מגן שמאלי בן 25, גדל באשדוד ושוחרר ממנה בקיץ 2017. הגיע חודש אוקטובר, הוא לא מצא קבוצה, והפתרון היה מעבר לסניצה הסלובקית. ארבעה חודשים מאוחר יותר כבר עבר לסלובן ברטיסלבה, קבוצה בכירה יותר בסלובקיה. עוד ארבעה חודשים חלפו ובן־שמעון קיבל את ההצעה הכספית שרצה, בקטמון מהלאומית. עונה טובה בלאומית הבטיחה לו, כמו לרבים בחודש האחרון, הזדמנות נוספת בליגת העל כשאיזי שרצקי החתים אותו בקריית־שמונה.

"הנהירה החוצה פגעה קשות בליגה המקומית שלנו", מעיד דימיטרוב הבולגרי. "בשלב מסוים הנבחרת השתפרה בזכות הלגיונרים, אבל הליגה נחלשה מאוד. הביאו שחקנים מליגות נמוכות וכך בעצם הבינו שלא צריך לשלם הרבה כסף. הירידה בתקציבים הביאה גם לירידה ברמת הכדורגל".

תהליך דומה קרה גם לליגות בצ'כיה ובמקומות נוספים, והתופעה צפויה רק לגדול בשנים הקרובות. המספרים מראים שבתחילת שנות האלפיים הגיל הממוצע של שחקן שיוצא לראשונה לחו"ל היה קצת מעל 26, ואילו היום הוא פחות מ־21. גיל העוזבים, לאו דווקא בישראל, ממשיך לרדת וכמות השחקנים ממשיכה לעלות. העולם קטן יותר וישראל היא בסך הכל חוליה קטנה בשרשרת המזון של הכדורגל.