{ }
שבת 14 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    עמית סגל
    המוסף לשבת • 20.06.2019
    הגברת ראשונה
    איך זה שדווקא אישה חילונית עשויה לעמוד בראש הציונות הדתית, ומי עומד בדרכה לכיבוש היעד | איזה חילוקי דעות התגלעו בין נתניהו לליברמן | במה שונה המתמודד על ראשות מרצ מהאם המייסדת של המפלגה | ובמה שונה רזי ברקאי 2019 ממגיש "מה בוער" 2015
    עמית סגל

    יש עתיד אבל איזה

     

    חילוקי דעות התגלעו לאחרונה בין ליברמן לנתניהו. אין הכוונה לפיצוץ שמנע את הרכבת הממשלה, אלא למשהו צופה פני עתיד. ליברמן משוכנע שבחירות ספטמבר יהיו של המפלגות הקטנות: הליכוד לא הקים ממשלה, כחול לבן לא הצליחה להקים רעש באופוזיציה, והציבור יעניש אותן בחזרה אל קידומת 2. נתניהו, מנגד, סבור שהמפלגות הגדולות יגדלו עוד: הבוחרים ירצו לסיים את הסחטנות, וקידומת 4 איננה אירוע מופרך.

     

    השאלה מי צודק תחרוץ לא רק את גורל נתניהו, אלא גם את זה של כחול לבן, סטארט־אפ שנקלע לסכסוך יזמי. המהלך החיובי היחיד עבור הרשימה מאז הבחירות הקודמות נולד דווקא בנוקדים: הצהרתו המדהימה של ליברמן שימליץ על גנץ אם יקבל יותר מנדטים, גאלה את הרביעייה זמנית ממחוזות חוסר הרלוונטיות. הקוקפיט ייצר בבחירות האביב את רוב החדשות הפוליטיות, אך עד שיו"ר ישראל ביתנו דיבר, היה נראה שהם ישמשו בתפקיד צופים בקרב הבושידו הימני. ליברמן עצמו לא מאמין שיידרש להמליץ לנשיא על גנץ. הוא משוכנע שהליכוד יקבל יותר מנדטים. מפלגתו מתכוונת להציע, שממשלת האחדות החילונית תוקם על בסיס חופש הצבעה בענייני חסינות והתגברות.

     

    עוד בטרם מנסחים את קווי היסוד, כחול לבן תצטרך להתגבר על מתיחות פנימית הולכת ומחריפה. בקצרה, זה שלושה נגד אחד: גנץ, אשכנזי ויעלון מתנגדים בעוצמות משתנות, איש־איש ואופיו, לקו של לפיד, לעמדותיו בנושאי חרדים ולרוטציה. לפני שבועיים פורסמה כאן הצעה נדיבה מאוד שהגיעה ביום פיזור הכנסת מהליכוד לכחול לבן, הצעה שגנץ לא דחה על הסף, אבל לפיד כן. בדיונים נוקבים שנערכו אחר כך בסיעה תהו שם על מדיניות הפסילה המוחלטת של יו"ר יש עתיד. בין השורות השתמע ששאר בכירי הסיעה מוכנים לשקול ברצינות רבה אחדות כזו. הרי בלי נתניהו, החרדים, הערבים ואיחוד הימין, אין עם מי להרכיב ממשלה.

     

    לא את הרוטציה עם לפיד תוקף יעלון בציטוטים שמביא יובל קרני במוסף זה. איש ביקום איננו סבור שרוטציה כזו תתממש, ולא היא המחסום בפני ממשלה עתידית. הדיון העקרוני הוא על עצם השותפות עם יש עתיד, תועלתה האלקטורלית מול מחיריה הקואליציוניים. לכאורה, ליברמן מאפשר להם ממשלה בלי חרדים, אבל הם לא היו לוקחים משכנתה על סמך ההבטחה הזו.

     

    הדיון הזה נועד להתקיים ב־2023, אבל הוקדם בארבע שנים בשל הבחירות. בשבועיים האחרונים פנו אל הייעוץ המשפטי בכנסת, אחד־אחד ובאין רואה, נציגים מכל סיעות הבית, לברר אם יש דרך לבטל בהצבעה את הבחירות הנמהרות שנכפו עלינו. בתרגום לא לגמרי מדויק ממשפטית לעברית מדוברת, אפשר לסכם את התשובה בשתי מילים: עכשיו באים?

     

    מט בשלושה מהלכים

    מאחורי ההתלבטות הממושכת של איילת שקד על עתידה עומד משא ומתן סמוי על עתידו של מישהו אחר: נפתלי בנט. איכשהו קרה שדווקא הסרוג בצמד הוא ששנוא על הממסד הדתי־לאומי, בעוד שהחילונית שואבת את בסיס כוחה מהאגף החרד"לי־תורני. בבית היהודי לא שכחו ולא סלחו על הפיצול בחורף האחרון, אלא שהכעס התנקז כמעט כולו לבנט, יוזם המהלך, ולא לשקד, שהפגינה את הסתייגותה ממנו, הסתייגות שלפי התוצאות גם הבוחרים זיהו היטב. לכן, למרות הצהרותיהם התקיפות, גם השר פרץ וגם השר סמוטריץ' (צירוף מילים שעוד לא מתגלגל על הלשון), עשויים לשקול את הצבת שקד בראש הרשימה המאוחדת, במיוחד כאשר בסקרים היא שווה יותר מנדטים.

     

    ההיגיון מלמד ששקד צריכה לעשות מט בשלושה מהלכים: הראשון, להודיע מיד על חזרה כיו"ר הימין החדש; השני, לחבור בבלוק טכני לפייגלין; אחרי חודש של סקרים שיראו מה שווים שני אגפי הציונות הדתית, הליברלי והחרד"לי, יגיע המהלך השלישי ריצ'רץ'. אבל שקד מתמהמהת כבר שבועות ארוכים. ניכר מפעולותיה שהיא לא מאמינה בימין החדש, ויותר מכך, לא מאמינה בשותפות עם בנט. האם ייתכן שהמשא ומתן שהיא מעדיפה לנהל הוא על הצנחה אישית לראשות איחוד הימין? הרי בלעדיה, ספק אם לבנט יהיה מה לחפש בבחירות הקרובות. עבור פרץ, קניית שקד היא גם סילוק הימין החדש מהדרך וגם עוד מקומות ריאליים ברשימה. הרבנים אולי לא מתלהבים מהצבת אישה חילונית בראש הציונות הדתית, אבל עשויים להסכים לסולחה עם שקד בתנאי שבנט בתפקיד הכבש.

     

    זו לא הדילמה היחידה. מראש הממשלה ועד אחרון הפעילים של תקומה עוסקים עכשיו כולם בשאלה איך עדיף לציונות הדתית לרוץ: ברשימה אחת או בשני ראשים? וביתר פירוט: האם את הסיכון לאובדן קולות תחת אחוז החסימה, כדאי לקנות במחיר של אובדן קולות ממצביעי ימין רך שיוותרו על הצבעה לסמוטריץ', לבן־גביר וליוגב? הדיון כולו מתנהל כאשר קואליציית נתניהו מתנדנדת חזק על גבול 61 המנדטים שדרושים לו כדי לשרוד כראש הממשלה, ולציונות הדתית - להיות חלק מהממשלה הבאה. מצביע ימני ליברלי שלא מתלהב מנתניהו, יכול היה להצביע בבחירות אפריל לכחלון, לבנט או לפייגלין. בבחירות האלה, כל מה שהימין עשוי להציע לו זה שתי מפלגות: הליכוד והציונות הדתית. חלק מהבוחרים עשויים להישאר בבית או ללכת לישראל ביתנו או לכחול לבן.

     

    נתניהו מעדיף את הריצה בראש אחד, אבל אין לדעת אם זה נובע מחישובים אלקטורליים גרידא או גם מרצון לביית את בנט ואת שקד בתוך רשימה צייתנית יותר. מניסיון העבר, בקרוב ייכנס המכבש שלו לפעולה. ובכל הנוגע לציונות הדתית, בדרך כלל

    מה שהוא רוצה שם, הוא גם מצליח להשיג.

     

    ניצן של שינוי כיוון

    שני הצדדים יתעבו את ההשוואה, אבל מרצ והבית היהודי הן תאומות סיאמיות. זה חוק פוליטי ללא יוצאים מן הכלל כבר 20 שנה: בכל פעם שמרצ מגדילה את כוחה, גם הבית היהודי גדל, וכשהבית היהודי מתכווץ, גם מרצ מתכווצת.

     

    הבחירות האחרונות הביאו את שתי המפלגות אל סף כליה. מרצ הצליחה לצלוח את אחוז החסימה רק בזכות מנדט מפתיע של המצביעים הערבים, והבית היהודי שרדה רק בזכות מנדט מפתיע של המצביעים הכהניסטים. באדיבות יחסי ליברמן־נתניהו מקצה השיפורים נכפה על שתי המפלגות עוד בטרם סיימו ועדות החקירה את תפקידן. בשתיהן מדברים עכשיו על חיבורים, ובשתיהן הטהרנים מעקמים אף: אלה סולדים מחוסר המחויבות של העבודה לשמאל, ואלה מחוסר המחויבות של הימין החדש להלכה.

     

    מרצ תחליט כבר השבוע לאן פניה: תמר זנדברג לא תזכה להשיג 71 אחוז כמו בהתמודדות הקודמת, שהייתה רק אשתקד. לפריימריז היא יוצאת מעמדת האנדרדוג. מאחוריה ניצבים הערבים והכיבושניקים - האגף שרואה ברעיון שתי המדינות וביחסי ישראל עם הפלסטינים את עילת קיומה של מרצ. במונחים כלכליים, פלח השוק שתומך ברעיונות האלה בישראל הידלדל משמעותית, אבל מרצ היא עדיין המוצר היחיד עבורם, ולדעת זנדברג זו תהיה התאבדות להפסיק את הייצור.

     

    ניצן הורוביץ יציע למפלגה שינוי כיוון: מאבק נחוש יותר על ענייני דת ומדינה, תחבורה בשבת ונישואים אזרחיים. בניגוד לאם המייסדת, שולמית אלוני, אין לו שום כוונה לשים שטריימל בשביל השלום. הוא לא מאמין בשלום קרוב ולא משתגע על שטריימלים. מותר להניח שבניגוד לזנדברג, הוא לא יצולם בעתיד על קבר ערפאת.

     

    במרצ יש מי שחושד שהורוביץ הוא רק חייל בתוכנית הגדולה של אהוד ברק: ראש הממשלה האחרון של השמאל מעוניין להקים תנועה חדשה. עם שישה־שבעה מנדטים הוא יוכל לכפות איחוד על העבודה ואז להתחבר עם מרצ - הממורכזת תחת הורוביץ - לרשימה גדולה, "המפלגה הדמוקרטית". הח"כ לשעבר מכחיש בתוקף מהלך כזה. מותר להניח בכל זאת שברק והעבודה לא יצטערו, אם בחמישי הקרוב הוא יהפוך ליו"ר השביעי של מרצ.

     

    מה בוער לו להכליל

    "תשע וחמש דקות בגלי צה"ל", פתח רזי ברקאי את תוכניתו בבוקר שלישי כשברקע מנסרים הכינורות המוכרים. "בוקר טוב לכם. שירה בנקי נרצחה לפני ארבע שנים במצעד הגאווה בירושלים. בריון חרדי, ישי שליסל שמו, דקר אותה ופצע עוד שישה. איש לא העלה בדעתו להאשים את הקהילה החרדית כולה, אפילו שבבית־שמש נתלו כמה פשקווילים שהצדיקו אותו, את הרוצח".

     

    ומהמשל עבר ברקאי לנמשל: "מה שמביא אותנו לאונס המחריד. בהנחה לא מוכחת עדיין, יש סימני שאלה, שזה הפלסטיני מדיר קדיס, כבר התחילה התהלוכה על הדם: 'פיגוע לאומני', 'מחבל שמקבל גיבוי מהרשות הפלסטינית', 'זה לא הוא אלא הקהילה הפלסטינית כולה'. יש מאות פדופילים יהודים, אבות שאונסים את בנותיהם, כולנו נגעלים ובצדק. אבל לא עולה בדעתנו לחרוץ כאן דין קולקטיבי מהטעם הפשוט שזה לא משרת מטרה פוליטית. נדבר בהמשך על פוליטיזציה של פשעים".

     

    ברקאי, מבכירי שדרי ישראל, לימד את כולנו שאין כמו דיון טוב, מגובה בעובדות. אז בואו נדבר באמת על פוליטיזציה של פשעים ונתחיל בדוגמה שהביא ברקאי – רצח שירה בנקי. יממה קודם נרצחה המשפחה הפלסטינית בדומא. "מה בוער" ששודרה אחרי הסופ"ש הרצחני, ב־2 באוגוסט 2015, ארזה את שתי התועבות בחבילה אחת. הכל כלול.

     

    "היסטורית זה יוצא מהמחנה שלכם", חרץ ברקאי דין קולקטיבי באוזני שר החינוך נפתלי בנט, נציג מגזר הרוצחים. "אתה עושה מה שעשו לנתניהו אחרי רצח רבין", ניסה בנט להתגונן. ברקאי לא הקשיב: "מה לעשות שהמחנה שלך מייצר את האנשים האלה. כולם עם כיפה על הראש". למחרת העלה על הקו את בני בגין וצלב גם אותו בטיעון מקורי: "זה מגיע תמיד ממחנה אחד".

     

    השבוע, אחרי שנזכר שהכללות זה רע, העלה ברקאי את איימן עודה, שמגדיר את עצמו דרך קבע כפלסטיני. "האם אתה רוצה להגיד משהו גם על האונס עצמו וגם על הטרמפיאדה עליו?" שאל את עודה. בנט ובגין לא קיבלו בזמנו מהאולפן ביפו מכת פתיחה כה אדיבה להנחתה. הטרמפיאדות הרי עמוסות שנים כל פעם שכתובת גרפיטי מרוססת על מסגד או כנסייה.

     

    איזה אירוע פסיכולוגי משונה: האם כשברקאי אמר השבוע שאיש לא הטיל את אשמת רצח שירה בנקי על כלל חובשי הכיפות, הוא זכר שהוא עצמו עבד שעות נוספות כדי לייצר את ההכללה הזו? לאן נעלמה ההגינות הבסיסית כשמדובר בחובשי כיפה, ואיך היא שבה לחיים כשעוסקים בפלסטינים? האם אחרי חשד להטרדה מינית נפתחה פעם תוכנית רדיו בהבהרה שלא כל הגברים אשמים? או למחרת הרשעת שר חש מישהו צורך להבהיר שלא כל הפוליטיקאים מושחתים? אולי מאחורי הניסיון הרדיופוני לחנך את הציבור לא להכליל, עומדת, במילותיו המדויקות של ברקאי, מטרה פוליטית. 

     


    פרסום ראשון: 20.06.19 , 17:39
    ידיעות אחרונות