בלילה האחרון שלה בכלא והראשון כאדם משוחרר מזה 18 שנה, דלאל דאוד (49) כמעט ולא ישנה. שוב ושוב העבירה את תסריט חייה בראשה, אחורה וקדימה. כתבה פתקים לשלוש חברותיה האסירות, סימונה מורי, אריקה פרישקין ונסרין מסראווה, שנמצאות מאחורי הסורגים בדיוק כמוה, בשל רצח בעל מתעלל – וביקשה מהן למצוא את הכוחות ולא לאבד תקווה. "כתבתי שאני מאחלת להן הרבה בהצלחה ואנסה לעזור להן מבחוץ עד כמה שניתן", היא אומרת בשיחה מיוחדת עם "ידיעות אחרונות".
את שלושת ילדיה, הבכור מנישואים ראשונים, שהוא כבר בן 30, ושני הצעירים, בתה בת ה־22 ובנה בן ה־18, מנישואה לעלי, הבעל שרצחה ב־1997, עוד לא הורשתה לראות ותוכל לעשות זאת רק בשבוע הבא. כסף קטן לעומת השנים שלא ליוותה אותם לכל האירועים המשמעותיים בחייהם – גן ראשון, כיתה א', תיכון וכמובן ימי הולדת. "כואב לי על הזמן שחלף", היא אומרת וקולה רועד. "כואב לי שלא יכולתי להיות אמא ככל האמהות, אמא בבית ולא בכלא.
"למזלי, בורכתי בילדים טובים, היחסים שלנו מאוד־מאוד קרובים. אני מדברת איתם כל הזמן ועזרתי במה שאפשר וצריך מתוך הכלא. אני כל כך מצטערת שלא יכולתי להיות איתם בכל רגע ורגע מרגש בחייהם. הכי התגעגעתי אליהם ואל ההורים שלי. אבא שלי כבר מבוגר והיה לי מאוד חשוב להספיק לראות אותו כאדם חופשי, כל הזמן ולא בחופשות. אני מאוד אוהבת אותו וקשורה אליו. האמת, ממש עכשיו חוץ מההתרגשות אני לא מרגישה כלום".
לכפר של הבעל שרצחה אינה יכולה להיכנס, וגם אינה רוצה. בני משפחתה גרים בכפר סמוך ובכל מקרה צפוי לה שיקום של חודשים ארוכים בהוסטל של הרשות לשיקום האסיר. "כאדם חופשי אני שואפת להיות מעצבת אופנה ורוצה למצוא עבודה בתחום, אחרי שלמדתי קורס עיצוב אופנה בכלא", היא אומרת. "אבל בינתיים אני רק מתרגשת מהשחרור ולא רוצה לתכנן דברים לטווח ארוך".
דאוד אינה יוצאת מהכלא אדם מושפל או מדוכא, אלא להפך. מחוזקת. "אני את העונש שלי קיבלתי, אבל איזו אחריות לקחו על עצמן הרשויות - המשטרה, הרווחה, ובתי החולים – שכולם הפקירו אותי?", היא שואלת. את הקמפיין למען שיחרורה חוותה רק דרך הדיווחים בכלי התקשורת. "תודה לכל מי שתמך ועזר, אני מורידה בפניכם את הכובע", היא אומרת. "אני אמשיך להיות בקשר עם הנשים שסייעו לשחרור שלי, כדי לנסות ועזור לנשים האחרות שבכלא וגם מחוצה לו".
דמעות וצמרמורת
למרות קמפיין אגרסיבי בן חצי שנה, ששיאו התנהל בשבועיים האחרונים וגרר מיליון עוקבים, מאות שיתופים ו־200 איש שהוציאו עצמם מהמזגן והגיעו להפגין, הרי שגם ביום רביעי האחרון, יום ההכרעה בעניינה של האסירה דאוד, שום דבר לא היה בטוח. גם בין שלוש מובילות המאבק לטובת שחרורה המיידי, לא הייתה אחידות דעות: הפעילות החברתיות עו"ד ספיר סלוצקר־עמראן והאלה עבד־אלהאדי היו בטוחות שהנה זה קורה; לעומתן, תמר דהאן, העו"סית המלווה את דאוד בשלוש השנים האחרונות, התקשתה להאמין.
"לאור הסירוב שנתקלנו בו בוועדת השחרורים בעבר, נורא פחדתי להתאכזב בגלל כל אותן פעמים שחשבתי שיהיה טוב ולא קרה", אומרת דהאן. "כששמעתי את ההודעה שדלאל משתחררת התחלתי לבכות, הייתי כולי צמרמורות. זו לגמרי תחושת ניצחון אבל היא מהולה בהמון כאב. כי זה נראה לי אבסורד שבמדינה דמוקרטית, של פניו כולם שווים בפני החוק, צריך היה להרים קמפיין שעולה כחצי מיליון שקל כדי שזה יקרה. למרות עבודתם הטובה של עורכי הדין, אם לא היינו מתערבים וללא ההד התקשורתי, היא לא הייתה משתחררת".
למי שחשב כי השלוש יתפנו למסיבת ניצחון, נכונה הפתעה. עמוק לתוך הלילה הן עדיין היו עסוקות בשאלות כמו האם להגיע לכניסה לנווה תרצה, או לתת לדאוד אוויר ביום שחרורה, למרות שהן אחראיות לו במישרין. "אז אולי בסופ"ש תצאו לאיזו חופשה קצרה?", אני שואלת. סלוצקר־עמראן מתבוננת בי כמו בילדה קשת תפיסה. "יש לנו סיור בירושלים", היא עונה לבסוף, "בעקבות הפנתרים השחורים, אני ארגנתי".
כפי שאפשר להבין, עבור הפעילות החברתיות האלו, בעיקר סלוצקר־עמראן ועבד־אלהאדי, המאבקים הם החיים. אחרי הראיון הלילי חזרו כל אחת לביתה, הראשונה לשכונת התקווה, השנייה ליפו. גם הראיון מתנהל בבית קפה בסביבת התחנה המרכזית הישנה. כל העת יש תנועה ברחוב של עובדים זרים, רק גברים, כשעל המדרכה מול בית הקפה מרקדים להם מקקים חומים. נראה שלאף אחד זה לא באמת ממש מפריע.
אני לא מבינה, אני מנסה להקשות, אתן נלחמות לטובת האנשים השקופים, אבל למה לחיות כמוהם אם לא חייבים? לא בא לכן להתנתק? "אני לא רואה את זה ככה", אומרת סלוצקר־עמראן. "מבחינתי לגור בשכונת התקווה זה להיות עם אנשים שהם משפחה חמה ותומכת. לרדת בבוקר מהבית ולא לראות הייטקיסט, אלא את השכנה שלא מדברת עברית ובכל זאת מתעקשת להגיד לי בוקר טוב, עושה לי את זה. לפגוש את האישה שאוספת בקבוקים כדי לקנות אוכל לה ולחתולים, או את בעלת הדירה שאומרת לי: 'אני רואה אותך בטלוויזיה, איזה יופי!' ובאותה נשימה שואלת: 'טוב, מתי אתן מנקות את המדרגות'. זה החיים".
התאהבות ממפגש ראשון
הגרעין הקשה של הפעילים שעמל למען הרגע הזה של הקתרזיס, מנה חמישה: ישי גרין, יזם הייטק בעל ממון המנוסה בניהול וגיוס כספים. אחותו לואיז, שהייתה אחראית על הפקת הסרטונים שעשו את ההד התקשורתי, ושלוש המהפכניות.
למעשה, הכל התחיל מדהאן, יוצאת הדופן מבין השלוש: הן פעילות חברתיות, היא עובדת סוציאלית; היא בת 35 בעוד שהן בנות 28 ו־27; היא מתגוררת בצפון העיר, הן בדרומה; היא נשואה למתמחה ברפואה פנימית ואם לרפאל, תינוק בן שבעה חודשים (שכל הנשים במרכז סלעית לטיפול ושיקום נשים שנמצאות במעגל הזנות, שבו היא עובדת, אומרות עליו "סוף־סוף גבר אחד בעולם שבטוח יקבל חינוך טוב לנשים").
ב־2016, כדוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל־אביב, לקחה על עצמה דהאן לחקור נשים נפגעות אלימות שהורשעו ברצח בן זוגן המתעלל. "זה מחקר ראשון מסוגו שנעשה בארץ", היא אומרת, "וגם בעולם הנתונים מצומצמים. בלמ"ס יש כמה נשים נרצחו וכמה גברים אלימים, אבל הנשים הרוצחות מאלימות הן אוכלוסייה שקופה לגמרי". בארכיון העיתונות גילתה 20 נשים, ממקרה כרמלה בוחבוט ב־94' ועד היום. כשהתחילה את המחקר שמונה מהן היו כלואות בנווה תרצה. רק שבע הסכימו להתראיין למחקר. בינתיים השתחררו כמחצית מהן, ולאחר שחרורה של דאוד נותרו כעת שלוש הכלואות באותן נסיבות.
דהאן הגיעה לדאוד כאשר זו כבר הייתה בשלה לספר את סיפורה המזעזע: מסכת מזוויעה של מכות, התעללות ואונס מצד בעלה, שנמשכה חמש שנים. היא הגישה 26 תלונות למשטרה ולרשויות הרווחה, וחיפשה מחסה בבתי החולים בהם הייתה מאושפזת, ללא הועיל. ארבעה ימים לאחר לידת בנם, ניסה עלי להפשיט אותה ולקיים איתה יחסי מין בכוח אל מול ילדיהם האחרים. דאוד חנקה אותו, עטפה את גופתו בבד יוטה והשליכה אותה. היא הורשעה ב־2002 ברצח ונידונה למאסר עולם.
"הרבה פעמים אנחנו מדמיינות דמות של קורבן, אבל דלאל היא ממש לא כזו", מעידה דהאן. "היא אישה עוצמתית עם נוכחות ומאוד אופטימית. הדבר הראשון שאני זוכרת ממנה זה את החיוך שלה. היא באמת באה אליי עם המון כוח ונלחמה לשנות את מציאות חייה. אחד החלומות הכי גדולים שלה היה ועודנו לעזור לאנשים עם סיפור חיים דומה לשלה. כי היא התלוננה ואף אחד לא הקשיב או עזר לה. לאורך השנים נשים שלחו לה מכתבים לכלא. בעיקר אחרי הבקשה למשפט חוזר שהסניגוריה הגישה, אבל היא הייתה בכלא ולא יכלה לעזור באמת".
המהפך הגורלי של דאוד קרה בנובמבר האחרון, בו מתקיים יום המאבק הבינלאומי לאלימות כלפי נשים. סלוצקר־עמראן, עורכת דין באגודה לזכויות האזרח ומרצה להסטוריה של מאבקים חברתיים במכללה למנהל, בדיוק התפנתה ממאבק מתוקשר אחר שניהלה בהצלחה – לטובתו של יונתן היילו, שרצח אדם שכפה עליו יחסי מין – וחיפשה מישהו לעזור לו.
"בעקבות אותו יום בינלאומי, החלטתי שאני רוצה לגייס כסף למען אישה אחת שהיא נפגעת אלימות, סוג של מעשה אקטיבי סולידרי עבורה", היא מספרת. "בגלל שניהלתי את הקמפיין של יונתן שגם הוא התחיל כקמפיין חסר סיכוי משפטית וציבורית ואחרי כמה זמן כמעט לא היה במדינה אדם שלא תמך בשחרורו, ידעתי שאם אני אארגן משהו כזה, יחד עם הקשרים שיש לי ועם הפעילות החברתיות שאני מכירה, יכול לצאת מזה משהו מוצלח שיסחוף מדינה שלמה. יש הבדל בין כתבה מידי פעם לבין לארגן מאבק עם הפגנות ודף פייסבוק".
סלוצקר־עמראן פנתה לרויטל בן־שבת כץ, עורכת הדין שמלווה את דאוד כבר תשע שנים. "אמרתי שגייסתי כסף ואני אשמח להכיר ולדבר. כשדלאל התקשרה מהכלא היה חיבור טוב. אנשים חושבים, 'איזה מסכנה, מה היא עברה'. אבל לנו יצא להכיר אישה שהיא אישיות, אדם מיוחד. מהמפגש הראשון הייתה התאהבות. את רואה אישה מלאת חיים, מקסימה וחכמה ובעלת רגישות ותבונה. שאלתי אותה מי עוד שותפה למאבקה לשחרור והיא אמרה 'תמר'".
"כשספיר התקשרה", נזכרת דהאן, "חשבתי שזה מדהים. שזה מה שאנחנו צריכות. שנים שאני מעבירה הרצאות ואף אחד לא הכיר בציבור את דלאל. היו תמיד אומרים לי 'כרמלה בוחבוט'. כשספיר התקשרה זה נתן לי תקווה. ידעתי שיש לה את הידע, הניסיון והקשרים לקחת את המאבק ולהרים אותו לרמה אחרת, בגלל הקמפיינים האחרים שעשתה. גם לפני ועדת השחרורים הקודמת עשינו מאבק. הייתה עמותת 'רוח נשית' שהפגינו, היו קצת כתבות, אבל זה לא היה באותה עוצמה".
ופתאום נהיה דצמבר. "בשונה מהמאבק של יונתן היילו, איתו לא היינו בקשר", משחזרת סלוצקר־דהאן, "כאן היינו איתה בקשר יומיומי, משתפות אותה במה שקורה, וכל הקמפיין היה באישורה. דלאל היא בנאדם מודע עם הרבה ניסיון, שעברה במשך השנים הליך ארוך, ואפשר היה לתכנן את הדברים יחד איתה. בסופו של דבר הבחירה הייתה לקחת את העדויות שלה ולהשמיע".
כאן נכנסה לתמונה האלה עבד־אלהאדי, גם היא פעילה חברתית שצמודה לסלוצקר־עמראן במאבקים, סטודנטית לתואר שני בלימודי תרבות יהודית־ערבית, שעובדת בארגון "גישה", למען חופש תנועה לתושבים מעזה. "אני", היא אומרת, "שימשתי כקול התומך, הלא־מקצועי, שבא מהשטח. דלאל שמחה שבאה מישהי ערבייה בגלל שאני מדברת איתה בערבית. אני לא יודעת אם נתתי לה משהו, אבל הבנתי את הרקע שהיא באה ממנו. לי זה ברור שהמשטרה תסגור תיקים כאלו, לא הייתי צריכה להתאמץ כדי להבין, זה היה טבעי".
כשהתגבש הקמפיין היה ברור שעבד־אלהאדי תהיה אחראית על הקמפיין בערבית, שלא היה זהה בדיוק לזה שנעשה בעברית, "מעצם העובדה שהוא הגיע לקהל אחר", היא מסבירה. "היה לי חשוב להגיע לקהל הערבי, כי אם החברה היהודית יודעת קצת על דלאל הרי שהערבית שמעה עליה עוד פחות".
"האלה השמיעה את הנרטיב של דלאל, בעצם את הקול שלה", מסבירה דהאן. "אם אני אישה ערבייה שרואה את ההתגייסות, אני מרגישה שאני לא לבד. נכון שהמשטרה סוגרת תיקים אבל יש התגייסות למענה. שלא יראו רק נשים יהודיות שמתגייסות, יש נשים ערביות שעזרו לפרסם את הסיפור".
יותר כוח מלחברי כנסת
הקמפיין האפקטיבי עלה להן רק עשרת אלפים שקל, שהגיעו מתרומות. רוב העבודה נעשתה בהתנדבות. "הגענו למיליון איש חשיפה בפייסבוק, עשרות אייטמים בתקשורת, התגייסות של מאות אנשים שהעלו פוסטים בפייסבוק, שעשו בעצמם סרטונים", אומרת סלוצקר־עמראן. "וכל הזמן הזה היה הרבה דיבור ישיר עם דלאל, מה הכי נכון לעשות, היה לנו חשוב לעשות קמפיין שמייצג אותה".
היו קווים אדומים שהיא הציבה? בזה לא נוגעים?
"לא היה קו אדום כי לא הגענו למצב כזה. ידענו שהיא לא רוצה לחשוף את הילדים שלה אפילו שהם בגירים. היא ביקשה לא לתקוף את שב"ס, למרות שהם רצו להשאיר אותה עוד שנה וחצי בכלא, שהיא תשתחרר ביי דה בוק, זאת בניגוד לעמדת הרשות לשיקום האסיר. הקמפיין מתנהל כבר חודש וחצי, אני חשבתי שצריך להתחיל לפני חודשיים וחצי. אבל דלאל האמינה ששב"ס יתמכו בשחרור שלה, כי היא הייתה אסירה למופת והם כן הביאו אותה להרצאות, ונתנו לה להביע את עצמה בהצגות. בסוף היא הבינה שהם לא תומכים".
שבוע וחצי לפני מועד ההכרעה קיבלו אנשי הקמפיין סוג של אוצר לא צפוי. מבחינה אנושית היה מדובר בטרגדיה. במושגים של קמפיין זו הייתה מתנה. מתברר שבכל השנים האחרונות הייתה דאוד בקשר עם נחמה ריבלין, אשת נשיא המדינה שנפטרה בתחילת החודש. "נחמה ודלאל נפגשו בשנים האחרונות כמה פעמים בנוה תרצה", מספרת דהאן. "נחמה באה לראות הצגות שלה בכלא, וברגע שדלאל שמעה על המצב הבריאותי של נחמה, היא אמרה שוב ושוב שהחלום שלה הוא לבקר אותה, בעיקר כדי להגיד לה תודה על היחס האישי.
"בלי קשר למאבק שלה, היא כתבה לנחמה מכתב, שהיה אמור לעבור אליה. אלא שאז נחמה נפטרה. דלאל", ממשיכה דהאן, "התקשרה אליי עצובה שנחמה לא הספיקה לקרוא את המכתב. היא רצתה שבמשפחת ריבלין ידעו שהיא הצליחה לגעת באסירות רבות והגיעה לכלא. זה היה חשוב לה, שאנשים יכירו את הצד האנושי של נחמה".
בסופו של דבר הגיע המכתב לתקשורת, ועוד אנשים, שקוראים כל פרט על נחמה ריבלין, נחשפו גם לשמה של דאוד. "אני לא רציתי להוציא את המכתב הזה", אומרת סלוצקר־עמראן, "כי זה נראה לי צהוב. מה ששיכנע אותנו להעביר אותו לתקשורת, היה שהבנו שאף אחד לא כתב שהיא נפגשה עם אסירות. מי שלא מכיר איך זה הולך יכול להגיד שהנשיא נתן לה חנינה לפני מספר חודשים, שנדחתה אגב באותו הזמן, כי נחמה אמרה לו, כשברור שאין קשר בין הדברים. ובאמת, היו גם תגובות לא טובות על המכתב הזה".
אלו לא היו התגובות השליליות היחידות שקיבלו. "קיבלנו לא מעט תגובות גזעניות", אומרת סלוצקר־עמראן. "'למה לעשות מאבק דווקא למישהי ערבייה', 'כל הערבים צריכים להיות בכלא בכל מקרה', כאלה דברים".
ומה ענית?
"אלו תגובות לא רלוונטיות, כי גם אני באופן אישי וגם פעילים חברתיים אחרים, נמצאים בכל מיני מאבקים. ידנו בכל. מזרחים, חטיפות יהודי תימן, דיור ציבורי. אנחנו לא מבדילים בין יהודי לערבי".
מזווית אחרת, בכל זאת נרצח פה בנאדם. את לא חושבת שבקמפיין חיובי עבור רוצחת, את בעצם מעודדת אלימות?
"אני לא חושבת שיש מישהי שמוכנה לשבת 18 שנה רק בשביל הסיכוי לכבוש את תשומת ליבי. המאסרים הם מאסרים חמורים. מדובר בנשים שמגיעות למצבי קיצון והישרדות שבהם הן לא בוחרות לרצוח, הן בוחרות לא להירצח. מוזר ככל שזה נשמע, זה שחיים נלקחו, לא הופך אותה לרוצחת. לדלאל הייתה בחירה, בין לשמור על עצמה מאונס, להגן על בתה בת הארבע, לבין לרצוח את המתעלל. היום אגב, החוק השתנה ולא ניתן לתת על רצח בנסיבות כאלה יותר מ־15 שנה. אם זה היה קורה היום, דלאל לא הייתה צריכה אותי. הבינו שנשים נמצאות במצוקה אחרת מזו של שי דרומי שהגן על הטרקטור שלו וקיבל חצי שנה על תנאי".
אחרי ההצלחה שלך עם היילו ועכשיו עם דאוד, מה תגידי על כוחם של קמפיינים בציבוריות הישראלית?
"הזירה הפוליטית המשמעותית היום היא דווקא מאבקי השטח. הסוד הוא לקחת את המאבק האישי ולהפוך אותו למאבק פוליטי רחב ועקרוני – בלי לשכוח את האדם במרכזו. הרבה מאבקים ציבוריים זה 'בואו נעזור למסכנים ולחלשים'. בעיניי זו גישה מוטעית שדוחה אותי. לדעתי צריך לעבוד דווקא יחד עם אותם אנשים שנמצאים במצבים הקשים, לשאול מה הם רוצים וצריכים בלי להתנשא.
"הרבה פעמים את רואה בפרונט אנשים שרוצים לקדם את עצמם. תראי את גיבורי המחאה החברתית, סתיו שפיר, איציק שמולי. הם חושבים איך המאבק יכול להכניס את שמי בתקשורת, איך אני מוכר בציבור, להקפיץ אותי מדרגה. אני לעומת זאת, רוצה להיות בדיוק מה שאני היום. כי במנגנונים של היום יש לי יותר כוח מאשר לחברי כנסת.
"הבחירה שלי היא מאבקים בלתי אפשריים. אני לא מצטרפת לדברים אחרים או לדברים שנמצאים על סדר היום הציבורי. אני לוקחת אנשים שאף אחד לא מדבר עליהם, או מדבר בנראטיב שגוי בעיניי, ומנסה לבנות אותם מחדש, ככה שאנחנו נוכל להחליט שלמרות שהאישה הזו היא הדבר שהכי פחות מעניין את התקשורת, בסוף־בסוף אנשים יישבו בקידוש וידברו עליה, כמו גם על יונתן היילו".
כשאני שואלת אם כבר סימנה מטרה חדשה, היא עונה שעוד לא. "עשינו דבר היסטורי, אבל אנחנו לא גיבורות על. המסר הוא שכל אחד יכול להתמלא השראה מהמאבק המוצלח הזה ולהחליט שעכשיו הוא נלחם בעוולות אחרות. כל אחת יכולה לגייס את החברות, את האמהות, את בני המשפחה, את בן הזוג למאבק, ואנחנו נהיה שם ללוות ולעזור".
