רגל הפסים והכוכבים
נבחרת הנשים של ארה"ב בכדורגל משאירה אבק לנבחרת הגברים האמריקאית, והכוכבת שלה, אלכס מורגן, פופולרית יותר מהרבה ספורטאים מהמין החזק כביכול, ולא בגלל תמונותיה בביקיני | אבל בשביל מיליון הדולר שנכנסים לחשבונה בשנה, כולל פרסומות וחסויות, מסי אפילו לא קם בבוקר | עכשיו מככבת מורגן במונדיאל בצרפת (מסכנות התאילנדיות) ואם תזכה להניף את הגביע העולמי ותוזמן לבית הלבן, היא תוותר על הכבוד: "אני לא חייבת לעמוד לצד ממשל שלא מייצג את מה שאני מאמינה בו"
אחרי שהובילה את נבחרת הכדורגל של ארצות־הברית למדליית זהב באולימפיאדת לונדון 2012, חזרה אלכס מורגן הביתה, ושם חיכו לה עשרות הצעות לצ'ופרים מפנקים מחוף לחוף. היא התחבטה מול הסיטואציה המוזרה והחליטה ללכת על השבוע במלון בהוואי. כבר ביום הראשון שמה לב שבכל פינה בחוף מסתתרים צלמים מאחורי הסלעים. "אני זוכרת שחשבתי לעצמי: 'למה הם פה? את מי הם מצלמים?'" סיפרה מורגן מאוחר יותר, "למחרת אני רואה תמונות שלי בביקיני באינטרנט. זה היה בערך הרגע שבו הבנתי: 'אוקיי, תעשי סוויץ' בראש, כי החיים כבר לא יהיו אותו דבר'".
שבע שנים אחרי, אלכס מורגן היא אחד הספורטאים המוכרים ביותר בעולם, והפנים של נבחרת כדורגל הנשים הטובה בהיסטוריה. היא הצטלמה שלוש פעמים לגיליון בגדי הים של "ספורטס אילוסטרייטד", הייתה על שער המגזין "טיים" לפני תחילת המונדיאל הנוכחי, יש לה 6.3 מיליון עוקבים באינסטגרם, היא כתבה ספר רב מכר והיא מזמן לא יכולה סתם ללכת ברחוב, שלא לדבר על ללכת לים.
מורגן היא באמת סופרסטאר, אבל היא רק הכוכבת העכשווית של נבחרת לאומית שכבר 20 שנה מפיקה אושיות ספורט חוצות מגדרים וענפים בארה"ב. ממיה האם וברנדי צ'סטיין, דרך הופ סולו ואבי וומבאך, ועד קרלי לויד ומורגן, זו נבחרת שהיא גם יותר פופולרית מהמקבילה הגברית שלה, וגם הרבה – הרבה – יותר טובה.
לפני ארבע שנים, אחרי הזכייה במונדיאל הקודם, נערך לנבחרת ארה"ב מצעד ניצחון בניו־יורק. בשיא החום של יולי עמדו עשרות אלפי אנשים ברחובות מנהטן והריעו לשחקניות כדורגל. ילדות על הכתפיים של אבא ראו לאן ספורט יכול לקחת אותן, ילדים על הכתפיים של אבא ראו מה בנות יכולות לעשות ולמדו ש"את משחקת כמו ילדה" זו בעצם מחמאה. כדורגל הנשים עושה כבר שנים דרך ארוכה, איטית ועקשנית במטרה לזכות בהכרה ונבחרת ארה"ב – הפייבוריטית לזכות גם במונדיאל בצרפת – היא הקטר שמושך במסלול חסר שוויון, מלא מהמורות, ספקנים וגברים מצקצקים.
הווספה של מורגן
"כדורגל זה משחק גברי" הוא ביטוי שכמעט כל ילדה שמעה בחייה, כמעט בכל מקום בעולם, בוודאי בישראל. לא בארה"ב. באמריקה אין דבר כזה "משחק גברי". יש ענפים שנשים לא משחקות, אבל זה לא כי החברה אומרת להן שעדיף שלא. המוני ילדות בנות חמש משחקות כדורגל בפארקים, וההורים שלהן על הקווים נראים יותר מאושרים מהן.
ובכל זאת, מה שקרה לכדורגל הנשים הוא חתיכת תופעה גם בקנה מידה אמריקאי. הכדורגל, כמשחק, הוא בקושי הענף המקצועני החמישי בפופולריות בארה"ב. זאת למרות המספר העצום של מהגרים ממדינות כדורגל, ולמרות שכאשר מגיעות קבוצת אירופיות בסדר הגודל של ברצלונה או מנצ'סטר יונייטד למשחקי ראווה, האצטדיונים מלאים בעשרות אלפים. הפוטבול בגרסה העגולה הוא מהגר באמריקה, וכמו כל מהגר, קשה לו. הוא עדיין לא מצליח לפרוץ, לא מסחרית ולא תרבותית. כדורגל נשים זה כבר משהו שהאמריקאים הרגישו שהם יכולים לקחת עליו בעלות ושהם לא נמצאים בו בעמדת נחיתות היסטורית, אבל גם זה קרה יחסית ממש לא מזמן.
באירופה שיחקו נשים כדורגל עוד במאה ה־19, וב־1920 נערך משחק נשים בליברפול לעיני 53 אלף איש. פה ושם נמצאו גם צילומים של נשים בשמלות משחקות כדורגל בארה"ב עוד בימי העבדות, אבל רק עמוק בתוך המאה ה־20 החלו הבנות לשטוף את המגרש.
הרגע שבו למעשה נולדה אימפריית כדורגל הנשים האמריקאית היה ב־1972. קונגרס דמוקרטי ונשיא רפובליקני (ריצ'רד ניקסון), העבירו את חוק החינוך הידוע בכינוי Title IX, שקובע, בין היתר, כי בתי ספר תיכוניים ומכללות חייבים לספק הזדמנויות ספורט שוות לבנים ובנות. כמעט 50 שנה אחרי, ההשפעה של החוק בלתי נתפסת: בשנה שקדמה להעברתו שיחקו כ־300 אלף בנות בקבוצות ספורט בתיכון ובקולג'. היום המספר מתקרב לארבעה מיליון.
אלכס מורגן, למשל, היא תוצאה של Title IX. ב־2006, כשהייתה בת 17, היא התקבלה על מלגת כדורגל לאוניברסיטת קליפורניה. כשהגיעה עם אביה לביקור, ראתה מסביבה תלמידים רוכבים על וספות. היא הסתובבה אל אביה וביקשה שיקנה לה וספה. "הוא אמר: ׳אין סיכוי, זה כלי מגוחך'", סיפרה מורגן ל"ספורטס אילוסטרייטד". הנערה התעקשה ואביה עשה איתה דיל: אם תוציא רשיון, הוא יקנה לה וספה. מורגן למדה לרכוב ביום אחד ולאבא לא הייתה ברירה, אז הוא הזמין לה וספה. באינטרנט. מסין. בהרכבה עצמית. "זה היה הדבר הזול ביותר שהוא היה יכול למצוא באינטרנט", סיפרה מורגן, "לכולם היו וספות אמיתיות, ולי היה אחת מזויפת, גדולה וכבדה".
ביום הראשון ללימודים הציעה מורגן לשותפה שלה במעונות טרמפ אחרי הלימודים. "הדרך הייתה על גבעה קטנה, והווספה לא סחבה. נסענו יותר לאט מהאנשים שהלכו על המדרכה. זה היה כל כך מביך".
המצב החמיר כשמורגן ניסתה להגיע עם הווספה לאימוני הנבחרת שהיו בראש גבעה גבוהה הרבה יותר. בסוף התייאשה ופשוט רצה למעלה כשהיא מחזיקה את הווספה לידה. מישהו צילם אותה והיא שלחה את התמונה לאביה, כדי שיוכל לצחוק עליה באופן מסודר. אבל הנחישות הזאת היא שהפכה אותה לכוכבת מיידית. המאמן במכללה סיפר פעם שהוא מעולם לא אימן ספורטאי, גבר או אישה, שעבד יותר קשה ממורגן.
בקיץ הייתה מורגן מתאמנת עם נבחרת הגברים של המכללה, שכללה גם את בעלה לעתיד סרבאנדו קרסקו, היום שחקן קבוצת אל־איי גלקסי בליגה המקצוענית האמריקאית. בשנה השלישית בקולג' היא נסעה למדריד ושם הבינה מה זה כדורגל באמת. בכל יום הייתה יוצאת למגרש ומשחקת לבד, עד שהחלו להצטרף אליה גברים בני 40 ו־50. הם היו מוסרים לה, אבל דורשים את הכדור חזרה כי הרי הם אלה שצריכים להבקיע. היא חייכה והעבירה להם כדורים בין הרגליים. אחרי המשחק הם הזמינו אותה לשתות מתוך ריספקט.
גומייה עם טוויטר
מונדיאל הנשים הראשון התקיים ב־1991 בסין, ובו כבר זכתה ארה"ב, וכדורגל הנשים הפך ענף אולימפי באולימפיאדת 1996 באטלנטה. הנבחרת הורכבה בעיקר מבנות ששיחקו במכללות הודות ל־Title IX, וההתאחדות האמריקאית החליטה שהן יקבלו בונוסים רק אם יזכו במדליית זהב, לא כסף או ארד. "אנחנו לא יכולים לתגמל בינוניות", היה אז ההסבר. הגברים, לעומת זאת, קיבלו בונוסים עבור כל ניצחון. כלומר עבור הניצחון היחיד שהשיגו באותה אולימפיאדה, כי כנראה שלפעמים כן מתגמלים על בינוניות. הנשים עוד היו אז בשלב שבו קיבלו הכל בשקט, אז כדי למנוע דרמות הן פשוט זכו במדליית הזהב.
המיתוס האמיתי של הנבחרת האמריקאית נבנה על זו שזכתה במונדיאל ב־1999 וקיבלה את הכינוי ה־99ers. ה־99ers שינו את המשחק בכל כך הרבה פרמטרים, עד לרמת תפירת מדים במידות של נשים, כי אפילו זה לא היה מובן מאליו. לפני מונדיאל 99' הן היו רגילות לשחק לעיני 5,000 צופים. את גמר המונדיאל ראו 90 אלף, וגם היום זה עדיין שיא צופים לאירוע ספורט נשים. אחרי הזכייה הן ביקרו את ביל קלינטון בבית הלבן, טסו באייר פורס 1 והלכו לדיסנילנד, אבל כשנגמרה החגיגה חזרו למציאות שבה אין ליגה מקצוענית והן צריכות למצוא עבודה.
הנבחרת הנוכחית כבר מורכבת משחקניות שיש להן ליגה מקצוענית, רק ששכר המינימום לשחקנית בליגה עומד על 16,538 דולר בשנה – וזה עוד אחרי העלאה השנה – בעוד שכר המינימום אצל הגברים הוא 50 אלף דולר. אלכס מורגן, המפורסמת באמריקה כמו ליאו מסי, מגיעה למיליון דולר בשנה, שכר ופרסומות. בשביל מיליון דולר בשנה, מסי לא יוצא מהמיטה בבוקר.
במשחק הראשון שלהן בטורניר הנוכחי ניצחו האמריקאיות את תאילנד 0-13. בערך אחרי הגול השמיני זה כבר היה לא נעים לעיניים ובסיום חטפו לא מעט ביקורות, גם על הבקעת 13 שערים מול נבחרת חלשה וחסרת אונים, וגם על השמחה שלהן אחרי כל גול. מורגן, שהבקיעה חמישה מתוך ה־13, ניגשה אחרי המשחק לנחם את השוערת התאילנדית שמיררה בבכי, והשיגה לעצמה עוד נקודות זכות שנראות טוב בטלוויזיה: קטלנית במשך 90 דקות ונשמה טובה בדקה ה־91. התקשורת האמריקאית וטוויטר כמובן אהבו את זה, אבל הם אוהבים כל דבר שקשור במורגן, אמריקן גירל מושלמת, שאפילו לגומיית השיער הוורודה הקבועה שלה יש חשבון טוויטר.
אבי וומבך, שפרשה ב־2015 ומאז נואמת ברחבי ארה"ב והודפת לחצים להיכנס לפוליטיקה, מיהרה לצייץ: "עבור כמה שחקניות זה הגביע העולמי הראשון, ברור שהן מתרגשות ומתלהבות. זה חלום לשחק ולהבקיע בגביע העולמי. אז הן חגגו. האם הייתם אומרים לנבחרת גברים לא להבקיע או לא לחגוג?" יתרה מכך, יש סיבה אמיתית בגללה השחקניות האלה לא רואות שום דבר חוץ מכדור ברשת: הן במשימת חייהן.
במשחק הבא, נגד צ'ילה, החליטה המאמנת, ג'יל אליס, להוריד לספסל כמעט חצי מההרכב הראשון, כולל מורגן, למרות שהיריבה הייתה טובה הרבה יותר מתאילנד. "יש לנו הרבה שחקניות טובות וזה טורניר ארוך, אנחנו צריכות שכולן ירגישו חלק מהמאמץ לפני השלבים המכריעים", הסבירה. את הקהל ביציעים זה איכזב. לפני שנתיים שיחקה מורגן באולימפיק ליון, מועדון הנשים המקצועני המצליח בהיסטוריה, והצרפתים התאהבו בה.
חודשיים לפני המונדיאל הגישו 28 שחקניות הסגל הרחב תביעה נגד ההתאחדות האמריקאית, בדרישה להשוות את השכר והבונוסים שלהן לאלה של הגברים. זו לא רק בקשה לשכר זהה עבור עבודה זהה, הן בפירוש כותבות בתביעה כי 'אנחנו טובות לפחות כמו הגברים ומגיע לנו לפחות אותו שכר'. הן טובות הרבה יותר כמובן, אבל גם הן יודעות שאם זה הטיעון שלהן, הן יצטרכו לחזור מצרפת עם הגביע העולמי ולכן לא מוכנות להוריד הילוך.
ההתאחדות האמריקאית טוענת כי הפער בשכר הוא תוצאה של דרישות השוק שמתעניין הרבה יותר בכדורגל גברים. אבל רק השבוע דיווח ה"וול סטריט ז'ורנל" כי בין השנים 2016 עד 2018 ייצרו משחקי נבחרת הנשים הכנסה כוללת של 50.8 מיליון דולר בהשוואה ל־49.9 מיליון דולר של הגברים. את גמר מונדיאל הנשים ב־2015 ראו יותר אמריקאים משראו את גמר מונדיאל הגברים שנה קודם. הנשים שזכו בגביע ב־2015 חילקו ביניהן בונוס של 1.73 מיליון דולר; הגברים שהפסידו בשמינית הגמר שנה קודם, חילקו ביניהם 5.38 מיליון דולר. לנשים לא מגיע שכר שווה, מגיע להן יותר, אבל לפחות כבר לא משכנים אותן יותר במוטלים זולים, עכשיו הן גרות במלונות בוטיק מפנקים.
נגד האלימות המשטרתית
החתך הסוציו־אקונומי של שחקניות כדורגל אמריקאיות שונה מסיפורי הספורט הקלאסיים. כדורגל נשים הוא לא מסלול ליציאה מעוני או מקיפוח על רקע גזעי. רוב השחקניות לבנות ובאות מהמעמד הבינוני. הן נשואות ורווקות, סטרייטיות ולסביות, וכולן מודלים לחיקוי בדרכים גדולות וקטנות.
למשל קרלי לויד, שבתחילת השבוע הבקיעה צמד בניצחון 0-3 על צ׳ילה. קפטן הנבחרת ואחת השחקניות המוכשרות אי פעם, כבר בת 36, עולה מהספסל וזה יהיה כנראה המונדיאל האחרון שלה. היא ובעלה מתכוונים להקים משפחה, אבל כשהיא מסתכלת על חשבון הבנק בסיום קריירה מפוארת, היא לא רואה שם הרבה. "אני לא יכולה להגיד, 'זה המשחק האחרון שלי, עשיתי עשרות מיליוני דולרים, ואני יכולה לפרוש בשקט ולגדל ילדים'. אני מחויבת לראות את המאבק הזה עד סיומו".
בינתיים היא ממשיכה לחסל בחיוך את מי שמטריד אותה. במהלך ההכנות לטורניר ניסו שני עיתונאים, גבר ואישה, לשחק איתה אחד על אחד. הגבר סיים את ההרפתקה עם קרע בגיד אכילס כשניסה לחטוף ממנה כדור, האישה שברה את שורש כף היד כשניסתה לעצור בעיטה שלה בשער.
או למשל מייגן ראפינו בת ה־33. לפני שלוש שנים היא כרעה ברך בהמנון לפני המשחק כהזדהות עם שחקן הפוטבול קולין קאפרניק, אשר מחה נגד אלימות משטרתית כלפי שחורים והוחרם בידי כל קבוצות הליגה. ראפינו הייתה הספורטאי הלבן היחיד, גבר או אישה, שכרע ברך כתמיכה בקאפרניק. ההתאחדות האמריקאית נבהלה, שינתה את התקנון וחייבה שחקניות לעמוד בהמנון. אז ראפינו, פעילת זכויות אזרח שנים רבות, אמנם עומדת, אבל מצמידה ידיים לגוף במקום להניח יד על הלב, ולא שרה. היא עדיין סופגת ביקורת, וזה עדיין לא מזיז לה.
ויש גם את ג'ולי ארטץ. היא נשואה לשחקן פוטבול, זאק ארטץ מפילדלפיה איגלס, שקיבל שחרור מאימונים כדי ללוות אותה בצרפת. כאשר חשבון הטוויטר של רשת CBS צייץ "זאק ארטץ עזב את מחנה האימונים של האיגלס כדי לראות את אשתו", הסתער עליו טוויטר ותיקן את הכותרת ל"כוכבת נבחרת ארה"ב, ג'ולי ארטץ, זוכה לביקור של בעלה שאף הוא ספורטאי". פעם תגובות נגד כאלה פשוט לא היו קורות.
האמריקאיות שלחו לצרפת כנראה את הנבחרת הכי טובה בהיסטוריה, ואחרי המשחק האחרון בשלב הבתים – אתמול בערב נגד שוודיה – יתחילו ביום ראשון את שלב שמינית הגמר כפייבוריטיות. אבל העולם מתקרב אליהן וזכייה שלהן בגביע היא לא דבר מובן מאליו. כך או אחרת, השחקניות הצעירות שייכנסו לנעליים של מורגן שנכנסה לנעליים של וומבאך שנכנסה לנעליים של מיה האם, יהיו בפוזיציה נדירה: נבחרת נשים לאומית בענף עולמי שהיא הרבה יותר טובה ואהובה מהגברים.
מורגן, שתחגוג בשבוע הבא 30, מדברת על הקמת משפחת ואולי לא תהיה במונדיאל הבא. אבל גם אם זה המונדיאל האחרון שלה, היא כבר הודיעה שאם הנבחרת תזכה בגביע ותוזמן לבית הלבן, היא תוותר על הכבוד. "אני לא חייבת לעמוד לצד ממשל שלא מייצג את מה שאני מאמינה בו", אמרה לפני הנסיעה לצרפת, "ואני לא מוכנה יותר לשמוע, 'את ספורטאית, אל תערבי פוליטיקה, אל תדברי על נושאים מחוץ לכדורגל, אל תדרשי יותר מדי, תגידי תודה'. אנחנו הרבה יותר מאשר רק ספורטאיות, והזמן בו ישבנו בצד ואמרנו תודה על מה שעולם גברי נותן לנו, עבר ונגמר. אוקיי?"
הכובשת והלוחמת
הכוכבת הגדולה האמיתית הראשונה של כדורגל הנשים הייתה מרתה הברזילאית, שסימלה את הזינוק מחצי־חובבנות למקצוענות אמיתית בענף. בגיל 33 היא עדיין בסביבה ומובילה את התקפת נבחרת ברזיל במונדיאל, מה שאיפשר לה לעשות היסטוריה: בשלושת משחקיה הראשונים של ברזיל היא הבקיעה פעמיים, בבעיטות פנדל, ובכך הפכה לשחקנית הראשונה אי פעם שמבקיעה בחמישה מונדיאלים שונים.
יותר מכך, היא התעלתה על מירוסלב קלוזה הגרמני, מלך השערים בכל הזמנים של משחקי גביע העולם לגברים. קלוזה, שפרש מכדורגל, כבש 16 שערים. מרתה כבר הגיעה ל־17 ועכשיו היא המבקיעה הגדולה בתולדות המונדיאלים, גבר או אישה. ולא נראה שהיא מתכוונת לעצור. אל תתפלאו אם תראו אותה מגדילה את המאזן בגיל 37, במונדיאל 2023.
באופן מפתיע, דווקא השחקנית הטובה בעולם לא מופיעה במונדיאל. אדה הגרברג הנורווגית החליטה להחרים את משחקי נבחרתה, לטענתה בגלל היחס הבלתי ראוי שמקבל כדורגל הנשים מההתאחדות הנורווגית. היא לא חוששת לצאת למאבק בזכות מעמדה המיוחד. שכרה בקבוצת ליון הצרפתית הוא הגבוה בענף – 400 אלף יורו לעונה – ולפני מספר חודשים זכתה בכדור הזהב, הפרס היוקרתי של המגזין "פראנס פוטבול" שמוענק לשחקן השנה בעולם, וחולק לראשונה גם בקטגוריית הנשים. המנחה חסר הטקט שאל אותה על הבמה אם היא יודעת לעשות טוורקינג, אבל המבט שתקעה בו הבהיר: הגרברג היא לא בובה של איש, אלא אישה שבאה לשנות את העולם.
יאיר קטן
לפנייה לכתב/ת 
