כשפובי בן העשר יהיה גדול הוא רוצה להיות מטפל של בעלי חיים. החלום של יעל בת ה־12 וחצי הוא להיות רופאה. אייבן בן ה־12 שעולה לכיתה ז' עוד מתלבט בין תיכון לאמנויות, שאליו כבר נרשם, לתיכון למדעים. במציאות אחרת הם היו עסוקים כרגע, כמו כל בני גילם, בתחביבים של קיץ: ים, גלים וארטיקים. אבל אם לא יקרה משהו דרמטי, כל הילדים המופיעים בכתבה זו, ועוד רבים מחבריהם, עומדים להיות מגורשים מישראל במהלך החודשים יולי־אוגוסט. כ־50 משפחות מועמדות לגירוש רק בתל־אביב (ברחבי הארץ ישנן עשרות משפחות נוספות). הילדים שיושבים מולי נולדו לאמהות פיליפיניות שבאו לכאן כדי לטפל בקשישים, ורצו להגשים במהלך התקופה הזו את החלום הטבעי ביותר: להפוך לאמהות. חשוב להדגיש, כל הילדים נולדו בישראל. הם מדברים וחולמים בעברית, היו שמחים להתגייס לצה"ל כשיגיעו לגיל 18, חבריהם הטובים ישראלים והם מעולם לא היו בפיליפינים.

במאבק הקודם נגד הגירוש, שהתנהל ב־2010 והרטיט את לב הישראלים, קיבלו אשרה ילדי עובדים זרים רבים שנולדו בארץ. אבל ההסדר החד־פעמי ההוא כלל ילדים שהיו אז מעל גיל שש. הילדים בכתבה זו היו קטנים יותר בזמן חתימת ההסדר, וחלקם אף עדיין לא נולד. קשה לשמוע את הדברים שהם אומרים. למפגש שקיימנו אתמול בחצר בית הספר בלפור בתל־אביב, ממנה יוצאת המחאה הנוכחית ששיאה בהפגנה שתתקיים מחר בכיכר הבימה בשעה 17:00 — הם מגיעים עם אמותיהם.

"המצב כבר אבוד", הן אומרות לילדים בני התשע, עשר ו־12. "תגידו כל מה שעל ליבכם, אל תפחדו, עכשיו זה המאבק בשביל החיים שלכם". הילדים, מצידם, אינם ממהרים לפתוח את ליבם. כולם מדברים עברית שוטפת, אבל בהרבה רגעים הם שותקים. אולי זה הפחד המוטמע בהם, הצורך להיות בשקט, כדי לא למשוך תשומת לב.

"החברה בת הארבע גורשה"

"אמא אומרת", מסביר ג'ף, "שבבית צריך להיות בשקט, שלא יבואו השוטרים". הפחד הזה מהשוטרים, למעשה, פקחי רשות האוכלוסין וההגירה, ניכר היטב לא רק בימים של הילדים האלה, אלא בעיקר בלילות. יעל חולמת שהמשטרה באה ולוקחת אותה מהבית. סיון בת העשר מגלגלת שוב ושוב מה תגיד בשיחה האחרונה לחבריה בכיתה ו' של בית הספר בלפור, מתכננת את מכתבי הפרידה שתכתוב לחברותיה. אם הגירוש יתרחש לא תראה אותן עוד. במפגש איתם ניכר הפחד, הכל כך זר לילדים ישראלים רגילים, להגיד את כל מה שהם חושבים. לכן הם מעדיפים לשתוק. כשאני שואלת את סיון שאלה פשוטה, אם היא ואחותה מיכל בת התשע וחצי גרות עם אמא שלהן, היא רצה לאם, ומקבלת אישור ממנה להגיד לי שיש לה אבא. לא לכל הילדים יש זוג הורים. רבים מהם ילדים לאמהות יחידניות. אלו שנולדו לבני זוג ישראלים אינם בסכנה. "בימים גרועים, כמו עכשיו", מספרת סיון, "אמא אומרת לנו לא ללכת לשום מקום, רק לצופים או לבית הספר. היא לא רוצה שנסתובב בחוץ, שלא יראו אותנו".

"אני לא חי כמו ילד רגיל", מודע ג'ף למצב. "ילדים אחרים לא מפחדים. אצלנו, אם רואים אותנו ברחוב, יכולים להעיף אותנו. השנה סיימתי את בית הספר בלפור. כבר בחרנו תיכון, אבל לא בטוח שנגיע אליו".

"לא עשינו להם שום דבר רע, אנחנו כולה ילדים", מנסה דן־דן בן ה־12, חברו למחזור של ג'ף, להביע את תסכולו. "בלילה", הוא מספר, "חלמתי שאני נמצא במטוס בדרך לפיליפינים, אבל אני קופץ ממנו ונמלט. אנחנו לא מבינים את השפה הפיליפינית, גדלנו פה ולמדנו פה. אנחנו לא יודעים כלום על הפיליפינים. זה מפחיד אותי לנסוע לשם. לא לראות יותר את החברים שלי מפה. שם אין לי חברים בכלל".

המציאות הזו של ילדים שנוסעים ולא חוזרים מוכרת להם מילדות. מותירה לבבות פצועים לשני הכיוונים. "כשהייתי בת ארבע", מספרת יעל, "הייתה לי חברה מהגן שתפסו אותה ושלחו חזרה לפיליפינים, ומאז אנחנו לא בקשר. כבר מגיל קטן הבנתי שהשהייה שלי פה היא על תנאי. כל הזמן הפחד אם יתפסו אותי או לא. הייתה הפסקה אבל עכשיו שוב תופסים יותר".

"אמא התחילה לבכות"

המשפחות של אייבן ויעל גרות קרוב בפיליפינים, מרחק של כמה רחובות באותה עיר. "ובכל זאת", הם אומרים, "אם אנחנו נגורש מפה עכשיו, אנחנו לא נפגוש יותר אחד את השנייה". "מגיל שש אני יודע שיש דבר כזה, גירוש", אומר אייבן שסיים השנה את כיתה ו' בבית הספר גבריאלי. "כבר אז, אמא התחילה לבכות שעומדים לגרש אותנו, וסיפרה לי הכל. מאז אני מסכים לדבר עם כל מי שיכול להשפיע, מנסה להסביר למה להשאיר אותי פה. אני חושב הרבה על המציאות שלי, על זה שאולי אצטרך ללכת מכאן. נולדתי וגדלתי פה, מה הם חושבים? שפשוט אפשר להעיף בני אדם סתם ככה מארץ לארץ? אני, למשל, מבין פיליפינית, אבל לא יודע לדבר. שם יותר קשה להשיג כסף ועבודה, פה נמצאים כל החברים שלי. אנחנו לא ממש מדברים על זה עם החברים הישראלים שלנו. הם פשוט מנסים לעזור לי וזה מאוד מרגש אותי".

כמו אייבן ויעל, גם ליאור, 11 וחצי, תסיים בסוף השבוע הבא את בית הספר היסודי ואפילו נרשמה לתיכון. אצלה זה עירוני א'. אך העתיד עבורה, כמו אצל כולם, לוט בערפל. "סוג של פחד ועצב", היא מתארת את סערת הרגשות שבה היא נמצאת, "וגם כעס. כאילו, מה עשינו רע שכל הבלגן הזה קורה לנו? כן, אני כועסת על משרד הפנים. למה מגרשים אותנו? לא עשינו כלום".

צילום: שאול גולן

"אני מפחד", סוף־סוף אומר פובי את המילים המפורשות. "הסיוט שלי זה שאני אטוס לפיליפינים בלי להגיד שלום לחברים, אני מפחד שלא אראה אותם יותר. אם הייתי צריך להגיד להם משהו לפני הפרידה, הייתי רוצה שהם יידעו שאני אוהב את המקום הזה, טוב לי פה ואני מרגיש בטוח. יש לי פה חברים שהם כמו המשפחה שלי. אף פעם לא יצאתי מהארץ. אני אפילו לא מצליח לדמיין איך זה יהיה".

על הגירוש ואפילו על האפשרות שיגורש, הוא ממעט לדבר עם החברים. "בשנה שעברה", מסבירה אמו שנוכחת בשיחה, "באתי לבית הספר ודיברתי על זה עם התלמידים, וכולם בכו. אז השנה אני מנסה לא להכביד עליהם, שלא יתרגשו יותר מדי. ההורים של הילדים מהכיתה יודעים והם יבואו להפגנה ביום שני, אבל אנחנו מנסים להמעיט בדיבור כדי לא לרגש את הילדים יותר מדי".

"אתמול דיברנו עם ילדים מהכיתה שלי ובכיתי", אומרת מיכל, תלמידת כיתה ה' בבית הספר בלפור. "מאוד מרגש אותי שכל הילדים רוצים שנישאר ומנסים לעזור. בשבילי להישאר פה זה מובן מאליו, זו המדינה שנולדתי וגדלתי בה".

"הייתי רוצה לשאול את אלו שלא רוצים שנישאר", מתפרצת לדבריה אחותה הגדולה, סיון, ודמעות בעיניה, "איך אתם הייתם מרגישים אם היו עושים לכם את זה. נכון, באמת יש לנו משפחה גדולה בפיליפינים, אבל אנחנו לא היינו שם אף פעם. אני יודעת קצת פיליפינית, אחותי כמעט ולא. אני מעדיפה לא להמשיך לדבר על זה כי אני אבכה".

"רק עכשיו נפל האסימון"

היוזמה להפגנה נולדה בבית הספר היסודי בלפור, שעם בוגריו נמנה הנשיא לשעבר שמעון פרס. בבלפור הצליחו לסחוף אחריהם את הנהגות ההורים מבתי ספר יסודיים ותיכונים רבים בתל־אביב — גרץ, גבריאלי, גימנסיה הרצליה, עירוני א' ועוד בתי ספר שבהם לומדים הילדים הפיליפינים. עו"ד יובל לבנת הוא אבא לילדה שלומדת בכיתה ג' בבית הספר בלפור. בכובעו המקצועי הוא מרצה על דיני הגירה ועמד מאחורי המאבק נגד גירוש הילדים בקיץ 2010. גם הוא מודה כי היה צריך לפעול מוקדם יותר, אבל לדבריו, "האסימון לא ירד לנו עד הסוף. לקח זמן להבין שיש לנו בבית הספר וגם בעיר ילדים בלי מעמד מוסדר שאוטוטו יועלו על מטוסים ויגורשו. אני רוצה להאמין שנמצא במשרד ההגירה מישהו עם לב פתוח. צריך להבין שהפגיעה אינה רק בילדי העובדים הזרים אלא גם בילדים הישראלים. איך פתאום אני מסביר לבת שלי, שהיא רק בת שמונה, שחבר לכיתה לא יבוא יותר ללימודים בגלל שהמדינה מגרשת אותו. יכול להיות שאנחנו נאיביים אבל זה מאבק גם לטובת הילדים שלנו, שירגישו שהם חיים במדינה אנושית".

לבנת מספר כי הוא מכיר אישית עשר משפחות שמועמדות לגירוש. "חלק בכלל לא מספרים לילדים שזה המצב. הם לא רוצים להכביד עליהם, להדאיג או להעציב. הם מקווים שמשהו יקרה ושהבשורה תשתנה. דיברתי עם הילדה שלי, אמרתי לה שאנחנו יוצאים למאבק נגד הגירוש. אבל מאוד קשה להסביר לה בגיל הזה את המשמעות ואת הקונספט של מאבק אזרחי".

אלעד זמיר, מורה ופעיל חברתי הפועל למען ילדים באוכלוסיות שוליים, כולל ילדי עובדים זרים, אינו מופתע לנוכח ההלם של הקהילה הפיליפינית — ילדים והוריהם. "כשאנחנו אומרים שהם ישראלים לכל דבר, אנחנו לא ממציאים פה שום דבר חדש, אלא חוזרים על דברי הממשלה. ההסדר הזה מתקיים במשך עשור, ואחרי עשור שבו לא הטרידו אף אמא של תלמיד, פתאום באו עם דרישה שהם יעזבו את הארץ. כי מה, עכשיו הילדים הפסיקו להיות ישראלים? שלא לדבר שכולן הגיעו לכאן לעבוד כמטפלות של קשישים בהזמנת מדינת ישראל, קצת הכרת תודה לא תהרוג אותנו".

זמיר אומר כי "הילדים האלו לא תופסים עדיין שהגירוש הוא מעשי ויכול להתקיים. הם לא מוכנים להכניס את זה לראש שמישהו יגרש אותם. היו החלטות חד־פעמיות ב־2010 וב־2006 שהעניקו אזרחות מלאה לקבוצות ילדים שעכשיו הם בצבא. הילדים האלו היו קטנים מדי להיכלל בהסדר".

למה לא ניצלתם את השנים האלו להסדיר את מעמדם?

"אין סיכוי לפתור את הבעיה בדרך משפטית, בתי המשפט מסרבים להתערב בסוגיה. ברשות האוכלוסין וההגירה צריכים להראות שהם עובדים. יש להם צורך להראות מספרים, השנה גירשנו כך וכך. אפשר שיהיו דעות שונות על הגירה, אבל לגבי הילדים אין שאלה".

מה שמקומם את זמיר יותר מכל זו הדרך שבה הדברים נעשים. "המעצרים מתבצעים באופן מקרי, לרוב ברחוב, לוקחים את האמא לבית המעצר של רשות ההגירה בבית דגן, אומרים לה 'כדי לצאת את צריכה לחתום כאן וכאן', ומסבירים לה שמדובר בגירוש דחוי לקיץ. הם לא עושים טובה שהם לא מגרשים באמצע שנת הלימודים כי בתי הספר מתנגדים לזה באופן מסורתי, אז התקווה שלהם תמיד היא לעשות את זה בשקט בקיץ, בחופש הגדול. יש בארץ כמה מאות אמהות כאלו, כי כל עובדת מאבדת את האשרה החוקית שלה ברגע שהילד נולד, ואז גם הילד חסר מעמד. הילדים האלה ישראלים בכל הווייתם, זה נזק לא מידתי לכל החיים לעקור אותו מפה. הם אוהבים את ישראל כל כך, מה זה כבר יעלה למדינת ישראל לאהוב אותם בחזרה? מה הנזק, מה הסיכון? לשנות מדיניות — בסדר, אבל לא על חשבון הילדים האלו".

תגובת רשות האוכלוסין וההגירה: "מדובר באזרחיות זרות השוהות בישראל תקופה ארוכה מאוד בניגוד לכל דין וללא כל מעמד מוסדר. בחלק מהמקרים, אבי הילדים שב למדינת המוצא. העובדות האמורות נעצרו בגין שהייה בלתי חוקית ואולם, מתוך התחשבות ורצון לבוא לקראתן, הוחלט כהחלטה עקרונית לאפשר לילדיהן לסיים את שנת הלימודים כראוי ושהאמהות תצאנה מרצונן יחד עם ילדיהן ותחזורנה לביתן. אנו מצירים על הניסיון לנצל את ההחלטה המתחשבת לרעה".•