בדרך הגשה

אושרת קוטלר נפרדה אמש מ"המגזין" בתום שנים ארוכות שבהן הובילה רצועה בצלמה ובדמותה. זהו משפט שניתן לכתוב על מעט מאוד מגישות ומגישים בטלוויזיה הישראלית. הכוונה היא לא רק למנהגה של קוטלר להביע דעות אישיות - שלבסוף קומם עליה ציבור רחב מאוד - אלא גם לפרויקטים, לכתבות ולראיונות שערכה. "המגזין" הייתה ונותרה חריגה בהקשר הזה.

אולם הקדנציה של קוטלר ב"המגזין" תיזכר בעיקר בשל אמירותיה, שנעו בין פובליציסטיקה מנומקת לטקסטים שעדיף היה לחשוב פעמיים (או חמש) על הניסוח שלהם. זה מה שקרה לפני מספר חודשים, במהומה החריפה ביותר שקוטלר חוללה: משפט אחד השכיח לחלוטין כתבה מעמיקה על נושא כאוב ומטריד. במקום שהדיון יתמקד בממצאים, הוא נדד למחוזות שלא קידמו אותו במילימטר. ההתנפלות הצינית על קוטלר מצד פוליטיקאים ואינטרסנטים אחרים היא חלק מהצייטגייסט. האיומים והגידופים שספגה - ובעקבותיהם הוצמדה לה אבטחה - היו מבהילים. לצד אלה, לא מעט אזרחים באמת ובתמים נעלבו ונאטמו כששמעו את המילים "חיות אדם" באותה נשימה עם חיילי צה"ל.

אם כן, לא מפתיע שהמהדורה האחרונה של קוטלר התנהלה על אש נמוכה יחסית. כשהגיע תורה לקדם את תכני "המגזין" ב"המטה המרכזי", קוטלר התייחסה לאייטם על אונס הילדה בבנימין והעירה כי המדינה אינה מטפלת בנפגעות. נשמע כמו פוטנציאל למונולוג קלאסי, מהסוג שקוטלר נשאה אינספור פעמים. אבל זה לא קרה, לא בפתיחה ולא באייטם החדשותי על הפרשה המחרידה. בהמשך, הראיון של קוטלר עם ראש עיריית רמת־גן על אודות מאבקיו עם הקהילה החרדית נגמר במסר פייסני, והמגישה הצטרפה אליו ואף תרמה את הביטוי הבלתי מנוצח "הצלחתם - הצלחתנו".

כתבה נוספת הציפה את האפליה כלפי לוחמי שריון, שאחרי השחרור מתקשים למצוא עבודה בתחום האבטחה. בתחילתה קוטלר הצהירה על עברה כקצינת ת"ש ונפגעים בשריון, "ומבחינתי האדם שבטנק לעולם ינצח". סביר להניח שהן הכתבה והן הגילוי הנאות המחויך היו יכולים להיכלל בסדר היום של "המגזין" בכל שנותיה של התוכנית. לאחר הסערה, ייתכן שגם לא מזיק ל"המגזין" להרים את המורל של גוף צבאי מרכזי. גם בתום תחזית מזג האוויר קוטלר לא ניצלה את הבמה כדי לנאום. "אנחנו נשוב וניפגש בעוד שנה", אמרה ונופפה לשלום.

קוטלר שידרה ביטחון, אבל שנה זה הרבה זמן, ודאי במונחי תקשורת ובטח בחברת החדשות של ערוץ 13, שניצבת לפני כמה וכמה שינויים אחרי עזיבת המנכ"ל. גם אם קוטלר אכן תחזור למשבצת כלשהי, ספק אם זה יהיה תחת הפורמט שהנציח אותה כדמות בולטת בנוף. לכן, בין אם התחברתם לסגנון ובין אם לאו, אתמול הסתיימה תקופה על המסך.

בקטנה

מעמדה של "סברי מרנן" כתופעת טבע מתבטא גם באחד הפרומואים, שבמקום לקדם קו עלילה או משהו בסגנון מסייע להבחין בין פרק חדש לפרק ישן: השינוי במראה של דביר בנדק, נוכחותה של ליאת הר־לב, ועוד. מה בעצם מנסים לרמוז? שהצופים לא עוקבים מספיק אחרי הסיטקום כדי לשים לב מתי התוכן טרי ומתי הוא ממוחזר? קצת מעליב (אבל לא כמו ההומור של הסדרה).