קוראים לו ג'ון מייקל, הוא נולד בישראל, לומד בגימנסיה העברית הרצליה, רוצה לשרת בצה"ל ולאחר מכן להישאר כאן עם החברים – במקום שהוא הכי אוהב. אבל החלום הזה לא ייצא לפועל: בשבועות הקרובים ייאלץ כנראה הנער בן ה־13 לארוז מזוודה ולהמריא לארץ רחוקה שאותה הוא איננו מכיר ושאליה אין לו שום רצון להגיע. "זה מפחיד אותי, אני רואה את העתיד שלי כאן בישראל", הוא אומר.

בתקופה האחרונה התקיימו כמה הפגנות בהשתתפות עובדות זרות, מרביתן מהפיליפינים, בניסיון למנוע את גירושן ואת גירוש ילדיהן מישראל. מחר תגיע המחאה לשיאה: עשרות האמהות וילדיהן יתקבצו בחמש בערב בכיכר הבימה בתל־אביב ויבקשו מהממשלה: "תנו לנו להישאר כאן". בהפגנה ישתתפו תלמידים רבים הלומדים עם הילדים המועמדים לגירוש, וכן מורים מ־12 בתי־ספר שבהם לומדים הילדים.

מדובר בכמה עשרות נשים, מרביתן מהפיליפינים, שהגיעו לישראל לפני שנים רבות והשתלבו כאן בעבודות שאין כמעט ישראלי שמעוניין בהן: טיפול בקשישים – בהורים שלנו, בסבתות ובסבים שלנו – וכן בעבודות ניקיון.

מאז שהגיעו לא היה להן מעמד כלשהו, אך למרות זאת הממשלה התעלמה מכך ואיפשרה להן לעבוד. במרוצת השנים נולדו להן ילדים שגדלו כאן כישראלים לכל דבר: הם לומדים, מדברים עברית רהוטה, כל חבריהם ישראלים ומבחינתם העתיד ברור: הם רוצים להישאר כאן, לשרת בצה"ל ולהפוך לאחר מכן לאזרחים מן המניין.

בחודשים האחרונים שינתה הממשלה את מדיניותה – והחליטה לגרש את הנשים וילדיהן (האבות עזבו זה מכבר לארצותיהם). במסגרת זו החלו ברשות האוכלוסין וההגירה בגל מעצרים של העובדות הזרות הללו, ותמורת שחרורן חייבו אותן לחתום על התחייבות לעזוב את ישראל, עם ילדיהן, לאחר סיום שנת הלימודים. לאחרונה נמסרו להן צווי הגירוש, שיתחיל בשבוע הבא ויסתיים בסוף אוגוסט.

הן נתונות בייאוש גדול. אחת הנשים הללו היא מרלין מיי אצ'יווריה (47) שהגיעה מהפיליפינים לישראל לפני 14 שנה והשתלבה בעבודות סיעוד וניקיון. שנה לאחר שהגיעה ילדה את בנה ג'ון מייקל. השניים גרים בתל־אביב. מרלין השתלבה כאן היטב ובנה ג'ון הוא ישראלי לכל דבר ואיננו מכיר שום מציאות אחרת. הוא לומד בגימנסיה העברית הרצליה בתל־אביב, ובשבוע שעבר סיים כיתה ז'. בגלל הגירוש הצפוי, לכיתה ח' הוא לא יזכה לעלות.

"המצב הזה מפחיד אותי מאוד", סיפר אתמול הנער ל"ידיעות אחרונות". "קשה לי לחשוב על זה, ולפעמים בלילות אני לא יכול לישון. כאן נולדתי וגדלתי וכאן העתיד שלי. אני אוהב את ישראל ומאוד רוצה לשרת בצה"ל, זה החלום שלי מגיל קטן. אני לא רוצה ללכת לארץ שאני לא מכיר. אני רוצה להישאר כאן עם החברים שלי, והם רוצים שאני אשאר איתם". הנער מתחנן: "אל תגרשו אותי".

אמו מרלין מיי גם היא דואגת וחוששת מפני העתיד הלא־ידוע: "כאמא אני צריכה לתמוך בבן שלי ולהעניק לו חיים טובים יותר. זו החובה שלי, ולכן אני רוצה לעצור את הגירוש. זה לא טוב להיות מגורש בגיל 13. הוא רק ילד וזה ישאיר אותו עם קשיים פסיכולוגיים וחרדות".

מועמדת נוספת לגירוש, אם לילדה, סיפרה על המצוקה: "הילדים שלנו שואלים – 'מה עשינו? למה מגיע לנו הדבר הזה?' הם ישראלים לגמרי והחברים שלהם עצובים שעומדים לגרש אותם. הילדה שלי שאלה אותי, 'מה יהיה? למה מגרשים אותנו? אני עולה לכיתה ז' עוד מעט, איך אני אעלה אם מגרשים אותנו?'" האם המיואשת אמרה: "הילדה שואלת, ולי אין תשובות".

מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "מדובר באזרחיות זרות השוהות בישראל תקופה ארוכה מאוד בניגוד לכל דין וללא כל מעמד מוסדר. בחלק מהמקרים, אם לא ברובם, אבות הילדים ממתינים להם במדינת המוצא לאחר ששבו לשם. העובדות נעצרו במהלך השנה בגין שהייה בלתי חוקית אך מתוך התחשבות הוחלט לאפשר לילדיהן לסיים את שנת הלימודים, סוכם כי לאחר מכן יעזבו האמהות, מרצונן וללא גירוש, עם ילדיהן – ויחזרו לביתן. אנו מצירים על הניסיון הבלתי פוסק לנצל לרעה את ההחלטה המתחשבת".