איפוק הוא כוח

עד כמה שהדבר נראה משונה, בהתחשב במסכת השיגיונות הבלתי פוסקת של נשיא ארצות־הברית דונלד טראמפ, התנהלותו מול איראן עד כה נכונה, כולל פרישתו מהסכם הגרעין הפגום, הטלת סנקציות חדשות עליה ודרישה מהמשטר האיראני לפתוח בדיאלוג מיידי עם אמריקה. הוא לא נגרר אחרי פרובוקציות ומקרין עמימות התואמת כל כך את ההתנהלות האיראנית ההיסטרית והמבולבלת.

למשטרים דמוקרטיים נטייה לייחס למשטרים דיקטטוריים דבקות במטרה, היגיון ברזל מודרני ואסטרטגיה לאומית קבועה. אולם אפילו הדיקטטורות הגרועות מכל זיגזגו תכופות במדיניות הפנים והחוץ שלהן. שליטיהן הפגינו חוסר עקביות והחלטיות, קפריזיות ואקראיות, נעו באי־שקט ואי־ביטחון ובלית ברירה שיווקו את ההפתעה כיתרון מחושב. בניגוד גמור לדימוי שנוצר לראשי ממשלים טוטליטריים וסמכותניים, אפיינו ומאפיינים אותם פחד קיומי עמוק, חוסר תחכום וחששות מדעת קהל.

טעות נוספת היא להתייחס לכל הדיקטטורות כאל דגם אחד. בשעה שהדמוקרטיות הליברליות מעצם טבען דומות האחת לאחותה, הדיקטטורות שונות זו מזו, מה שמקשה על חיזוי מהלכיהן. וכך, לעיתים בשטחיות, נערכות השוואות בין איראן של ימינו לקוריאה הצפונית. ההשוואות מופרכות: לא אותו משטר, לא אותה דיקטטורה, לא אותה אכזריות, לא אותה שיטה כלכלית ועוד. גם בנושא הגרעיני ההבדלים בולטים. איראן זנחה הלכה למעשה את פיתוח התוכנית הגרעינית הצבאית שלה אחרי מלחמת המפרץ השנייה וחידשה אותה רק בשוליים, כדי לשמר את הידע ואת המעמד. קוריאה הצפונית לעומת זאת שיעבדה את כל משאביה לפרויקט צבאי גרעיני ממומש, למרות העיצומים הבינלאומיים הקשים ביותר בהיסטוריה.

הרפובליקה האיסלאמית של איראן מצויה בסבך הולך ומתעבה של מאבקים בין מוקדים יריבים של כוח פוליטי, השפעה דתית וכסף. היא גם זן ייחודי של כפייה דתית מלמעלה ודמוקרטיה חלקית מלמטה שאין לו ממשיכים וצאצאים, ולכן קשה מאוד לפענח את מהותו. אף שכישלונה ברור – לא הושגה אף אחת מהמטרות המוצהרות של המהפכה החומייניסטית בת ה־40, לא בתחום הכלכלי, לא החברתי, לא המדיני ואפילו לא הדתי – מועד ואופן נפילתה לא נגזרו מראש. זה יכול לקרות מחר, או בעוד חודשים ואפילו בעוד שנים.

מעשית, המשטר האיראני כיום מבודד כמעט לגמרי. הוא שנוא על מדינות ערביות. הוא בעימות קטסטרופלי יזום עם ארה"ב, מאוים על ידה ועל ידי ישראל וערב הסעודית. סין ורוסיה לא יגנו עליו והאיחוד האירופי יוצא ידי חובה כלפיו באמצעות הכרזות ללא כיסוי. אף תאגיד עסקי מערב אירופי גדול לא נשאר בטהרן וההקמה המובטחת של מנגנון פיננסי עוקף סנקציות אמריקאיות לא יוצאת לפועל. לצבא האיראני הסדיר נשק מיושן, חלוד בחלקו, וטכנולוגיה המפגרת שנות דור אחר צבאות אחרים. טעות היא, לכן, להפוך אותה לשחקן מרכזי במדיניות החוץ והביטחון הגלובלית ובכך להעניק לה יוקרה ומעמד. כן, ממשלת איראן עדיין מגבה טרור ולפעמים מממנת אותו – ולא, היא לא אחראית למעשי הטרור בעולם בעשור שחלף. הפשע הגדול שלה הייתה תמיכתה הפעילה במשטר הדמים של אסד. אבל לא טהרן הצילה את הרוצח מדמשק - מוסקבה הצילה אותו. הרפובליקה האיסלאמית האיראנית המתנוונת מסוגלת, לכל היותר, לעקוץ. להזכיר את קיומה על ידי פרובוקציות מקומיות ולא יותר.

נכון החליט אפוא טראמפ כשוויתר ברגע אחרון – בכוונת תחילה או במחשבה שנייה - על תקיפת מתקני ההגנה האווירית האיראנית. המסר נשלח, האיום נותר וההיגיון גבר. מעצמה אמינה יודעת להשתמש בכוחה במשורה, לאיים ולהתרסן, או כפי שאמר זאת ראש הממשלה המנוח אריאל שרון בשיאה של האינתיפאדה השנייה: גם איפוק הוא כוח.