לעוף כמו דה וינצ'י

הדרך למנזר האחיות מציון תלולה וצרה. שעות בוקר מאוחרות, עין כרם. בין חומות האבן רצות נזירות אל חזית האפסיס של קפלת התפילה. איתמר מנדס־פלור בולט בנוף השלו והנוצרי של מתחם המנזר, שהוקם לפני 150 שנה כמרכז סיוע ליתומות נוצריות שהוריהן נהרגו בידי פורעים. ישראלי מתולתל בן 40, אמן, פסל, נגר וצלם, עבד בעברו על סרטים ומיצגי תיאטרון. עכשיו הוא אוחז בקופסת פח של לכה ומושך במברשת קורת עץ ארוכה.

"זו לא סתם לכה שקניתי בהום סנטר", הוא אומר בחיוך ומבריש בעדינות כל קצה ושפיץ, "זאת הלכה המקורית שהשתמשו בה במאה ה־15, בתקופה של לאונרדו דה וינצ'י. היא מיוצרת מצואה של חרקים קטנים הגדלים על עצים בדרום־מזרח אסיה". עוד מעט יחבר את הקורה למשטח רחב שהוא בונה בשבועות האחרונים בעמל, חלק אל חלק, כמו פאזל עתיק שמקים לתחייה את אחת ההמצאות הגדולות של דה וינצ'י — הדָּאוֹן.

הדאון הוא בעצם כלי טיס שדה וינצ'י שירטט מאות שנים לפני שהאחים רייט חלמו בכלל לטוס. איתמר מונה את החומרים השונים שבהם השתמש בבנייה: במבוק, בד פשתן, עץ צפצפה ושלאק. האחרון הוא "חומר פולימר טבעי המיוצר על ידי חרקים קטנים", הוא אומר ומוסיף בחצי חיוך: "אני עובד עליו כבר חודש וחצי, לילה ויום, על הדאון הזה. גוף שגודלו עשרה מטרים. הכל לפי השרטוטים שדה וינצ'י השאיר אחריו".

הכל?

"הכל. הפרטים פה חשובים. אני רוצה לבנות את זה בדיוק כמו שדה וינצ'י היה בונה את זה. כך שאני לא באמת בא לתקן את החישובים שלו. הדאון הוא כלי טיס כבד שהמראתו נעשית באמצעות ריצה של אדם ששוקל עד 51 קילו ורץ במהירות של 21 קמ"ש".

שרטוטים שקמים לתחייה

הדאון הוא אחד מעשרות מיצגים שקמים עכשיו לתחייה היישר משרטוטיו של לאונרדו דה וינצ'י. זה קורה לרגל תערוכה חגיגית שתיפתח לקהל הרחב בשבוע הבא לציון 500 שנה למותו של אחד מגדולי אמני הרנסאנס. מדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, צייר, פסל ומה לא — דה וינצ'י קנה לו מקום ייחודי בתולדות האנושות כאדם הבקיא במרבית תחומי הידע האנושי בזמנו, וככזו גם התערוכה המרכזת את המצאותיו. לצד בית המלאכה במנזר האחיות מציון בעין כרם עובדים גם במוזיאון המדע בירושלים על בניית מכשירים פרי המצאתו של דה וינצ'י, והם יוצגו ב־5 ביולי כחלק מחגיגות השנה למותו.

"במהלך כל הפרויקט היו ימים שהתחילו בשבע בבוקר ונמשכו לתוך הלילה", איתמר מסביר. "לפעמים העבודה סיזיפית ונכנסים לאיזה מצב מדיטטיבי ולפעמים היא קשה ומתסכלת, וכל מה שאתה מחפש זה לצאת להפסקות כל חמש דקות".

כמו דה וינצ'י גם איתמר מצליח לחבר בין תרבות מודרנית למנזר. הוא במקור מירושלים אבל היום חי בבית הגת בעין כרם. מספר איך נכנס לתחום ותוך כדי מביט על תמונה של דה וינצ'י שתלויה על ארון העבודה שלו. "הכל קורה כאן", הוא אומר ומצביע לעבר בית שיושב על גבעה. "אני חי פה עם עוד שישה אמנים בבית הגת. זו עמותה פנים־כנסייתית של מנזר האחיות מציון. זה בדיוק מה שהם רוצים לעשות — לשים אותנו בדיאלוג מתמיד בין הדת לתרבות, אמנות והגות. דווקא בעין כרם. זה טבעם של אמנים, להיות בודדים. החיים שלי פה, אני כמעט לא יורד למכולת".

איך הגעת דווקא לדה וינצ'י?

"אני ודה וינצ'י לא בווטסאפ ביחד אבל אנחנו כן מטיילים באותם תחומי עניין. בתור אמן יש לי זיקה למלאכות עתיקות, כמובן לא באותן ספירות גאוניות, אבל הטבע מרתק אותי ממש כמוהו".

הדאון הוא אולי המיצג המזוהה ביותר עם דה וינצ'י, אבל בתערוכה מוצגים מכשירים נוספים ששירטט לפני מאות שנים: בורג ארכימדס להובלת מים, נדנדת מנוף גדולה ששימשה להרמת סוסים, דיסקית "ראצ'ט" שנועדה לאבטח את נפילתו של חפץ כבד שמורם מעלה, גלגלי תנופה שפותחו כדי לשמור על יציבות הסיבוב של מערכת גלגלים, מערכת גלגלי שיניים שמתרגמת תנועה סיבובית לתנועה קווית, ועוד.

אני ניגשת למיצג שנקרא "בורג אוויר" - בורג בגודל 2.5 מטרים, בדיוק חצי מהמידה אותה ציין דה וינצ'י בטקסט הנלווה לאיור המפורסם שלו. אני אוחזת בידית המחוברת, מסובבת, ופלאי המכניקה מתעוררים - אוויר נושב ממש כמו במנועי הכנף של מטוסים.

"דה וינצ'י השתעשע ברעיון של דחיסת אוויר באמצעות 'תבריג גדול' במידה שתספיק ליצור תעופה", אומר דמאון שוסטרמן, אוצר שותף לתערוכה לצד ד"ר אמיר בן־שלום. "הוא אף הציע לבנות דגם קטן דמוי מדחף שיונע בקפיץ כדי לבדוק את היתכנות הרעיון. לא ברור מהאיור של הבורג מה אמור להיות הכוח המניע שלו, והוא כבד מכדי להמריא".

את הדרך לתערוכה של דה וינצ'י סלל שוסטרמן בעמל רב. הוא נסע יחד עם אייל פוגל, המעצב התעשייתי של התערוכה, למסע בעקבות האמן המפורסם, גישש בין שרטוטים, חיפש בין כתבים. שנה שלמה הסתובב בין תערוכות בטוסקנה, פירנצה, מילאנו ובמקומות שונים בצרפת. "אפשר להגיד שנשמתי את רוח דה וינצ'י במשך כל התקופה", הוא אומר. "כדי שתהיה לנו תערוכה טובה צריך לבקר בכמה שיותר תערוכות ולראות את כל המוצגים הקיימים כיום. היינו במקום הולדתו ובמקום שבו נפטר".

מה הפך אותו לכזה איש אשכולות?

"דה וינצ'י היה האדם הכי סקרן בעולם, אין תחום שלא עניין אותו. הרבה פעמים מה שקרה זה שהוא רצה לפתור בעיה מעשית ואז הוא כל כך נכנס לעומק הדברים, שהבעיה כבר הפסיקה לעניין אותו. הוא כל הזמן נמשך לתחום המדעי".

בקצה בית המלאכה ניצב מנוף שבקצהו מחוברת קובייה. שוסטרמן אומר שזאת תהיה משימה לא פשוטה להרמה. "מנופים הומצאו על ידי היוונים כבר במאה השישית לפני הספירה", הוא מסביר, "ומכיוון שהופעלו רק בעזרת כוח השרירים הם כללו תמיד מערכות להכפלת כוח". אני לוקחת סיכון ומרימה. ניסיון ראשון הולך די בקלות. "מזל של מתחילים", צוחקים אנשי המוזיאון.

צילום: שמוליק דודפור

"אנחנו מתרגמים את החזון של אוצרי התערוכה והופכים אותו למוצגים פעילים שאפשר לגעת ולשחק בהם", אומרת רוני בן־חיים, מנהלת ההפקה. אנחנו נמצאים בבית המלאכה שממוקם מתחת למוזיאון המדע בירושלים. רעש המכונות והעובדים החייכנים מזכירים בית חרושת קדום ומאובק. כאן מקימים לתחייה את השרטוטים של דה וינצ'י. "לא הרבה יודעים שבית המלאכה הזה בכלל קיים", היא אומרת. "יש לנו כאן הכל - נגרים, חשמלאים, אלקטרונאים. יחד אנחנו חושבים איך דה וינצ'י היה בונה את השרטוטים אילו היה חי היום".

הערות שדה וינצ'י השאיר

בחזרה לאיתמר במנזר האחיות מציון. הדאון כבר גמור, נשאר רק להרים את הכנפיים הגדולות. הקיץ מנחית גלים של חום על בית המלאכה הקטן של איתמר. כאן אין מזגנים כמו במרתפי המוזיאון. הוא מספר לי ברגע של נחת איך ניגש לנגר נפתלי רדזינר מבית הספר לנגרות מסורתית בצפון כדי להבין את רזי הבנייה.

"בהתחלה המוזיאון חיבר ביני לבין קבוצה של בריטים שמורכבת ממדענים, חוקרים, היסטוריונים, מומחים של דה וינצ'י ומומחי תעופה. כל החבר'ה האלה פיצחו בסוף שנות ה־90 את השרטוטים של דה וינצ'י ואת הטכניקות שבהן השתמש במאה ה־15 כדי לבנות את הדאון. אני קיבלתי את החבילה הזאת מוכנה".

אז אפשר לומר שאתה השני בעולם שבנה את הדאון של דה וינצ'י?

"לכי תדעי, אולי איזה מוזיאון בסינגפור השיג אותי", הוא צוחק ומוסיף: "בהתחלה הרגשתי שאני בכלל לא בליגה של החוקרים האלה. הייתי צריך לאתר את החומרים שהם החליטו שדה וינצ'י היה משתמש בהם. לקח לי זמן להבין את הטבלאות ואת השפה שהם השתמשו בה. תירגמתי הכל מאינצ'ים לסנטימטרים. אחרי חודש פתאום הייתה לי הברקה וקניתי מטר אינצ'י. אני גם בניתי את הסדנה הזאת אחרי שפניתי למנזר האחיות מציון בעין כרם וקיבלתי את ברכתו של הנזיר של אבו גוש".

מה הפתיע אותך בבנייה?

"גיליתי הערה קטנה שדה וינצ'י השאיר במכתבים שלו: צריך בד. זה יוצר חיתוך כמו חיתוך כנף מודרנית שעושים היום. זה הופך את זה לכלי תעופה מתפקד. דה וינצ'י היה מסובסד על ידי הכנסייה רוב חייו. לו הכנסייה הייתה מסבסדת את הרעיונות שלו, סביר להניח שהמין האנושי היה מצליח לטוס 400 שנה לפני".

ומה לגבי המעבר למוזיאון?

"בהתחלה חשבנו ללכת איתו ברגל את כל הדרך מהמנזר. זה כמובן נדחה על הסף. אבל בסמטאות אנחנו צריכים להעביר את הדאון בעצמנו, צריך עשרה אנשים בשביל לסחוב אותו. בינתיים הפרויקט הלך ממש חלק, ייתכן שהפאשלה עדיין מחכה בקצה".

ומה יהיה בגורלו של הדאון כשהתערוכה תסתיים?

"אני מתכוון לבקש מהמוזיאון שיחזירו לי אותו ואז ננסה לעוף איתו. אבל האדם שיסחב את הדאון צריך לשקול 51 קילו, אז זה לא יכול להיות אני. אבל את יודעת מה, יש משהו מרגיע ביצירה הזאת. אתה מתמסר לידיו של גאון, יש בזה משהו נטול אגו ודאגה. רק איזו התמסרות למלאכה בעקבותיו של מאסטר כזה".•