50 מיליארד הדולרים שמציע ממשל טראמפ לפלסטינים הם סכום נאה. נאה מאוד אפילו, בכל קנה מידה היסטורי. ואין ספק, בכוחו לשפר באופן משמעותי את חיי התושבים ביהודה ושומרון ועזה: לצמצם את האבטלה, להוריד את שיעור העוני ולהגביר את ההזדמנויות לפרנסה. אבל דבר אחד כסף לא יכול לעשות, וזו גם נקודת התורפה העיקרית – וכנראה הקטלנית – בתוכנית השלום של הממשל האמריקאי. הוא לא יכול לספק לפלסטינים את הדבר העיקרי שבו הם, כמו כל עם, באמת חפצים: הגדרה עצמית.

איך אפשר לדעת זאת מראש? כי זה גם הלקח העיקרי מניצחונו של לא אחר מדונלד טראמפ בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות־הברית. "אמריקה תחילה" היא יותר מסיסמה: זו תחושת בטן שתורגמה למדיניות שמציבה את כבוד הלאום, ריבונותו וזהותו מעל הכל. טראמפ, בניגוד לקלינטון, פנה ללב ולא לראש: כאשר הבטיח "להחזיר את אמריקה לגדולתה" המסר לא היה רק כלכלי אלא בעיקר פסיכולוגי, ייצרי וסנטימנטלי. הנשיא מרבה להלל את "החירות והכבוד" האנושיים כערכי יסוד, ואת נאומו האחרון בפני עצרת האו"ם אף בחר לסיים בקריאה לחברות הארגון: "בואו נבנה יחד עתיד של פטריוטיזם, שגשוג וגאווה". אבל באופן אירוני, את מה שהבטיח אז טראמפ לאמריקאים הוא שולל עכשיו מהפלסטינים: תוכנית השלום שלו מכוונת רק לעבר הגשמת השגשוג, מבלי לקחת בחשבון את הצורך המקדים בסיפוק הפטריוטיזם והגאווה.

וכאן בעצם טמון המפתח לכישלון התוכנית. טראמפ אינו הראשון שמבטיח לפלסטינים כסף: גם קלינטון, בוש ואובמה דיברו על שיתופי פעולה כלכליים, השקעות מפתות, פארקים תעשייתיים ופרויקטי תשתיות מאסיביים לבניית מזרח־תיכון חדש. התנאי לכל השפע הזה היה הסכמה פלסטינית לוותר, או לפחות להקפיא, אותה בקשה קטנה, מינורית וטורדנית למדינה משלהם.

הפלסטינים לא עשו זאת אז וסביר להניח שלא יעשו זאת גם הפעם. וטראמפ לא צריך להיות מופתע: גם אבותיה המייסדים של ארצות־הברית לא הסכימו כשהציעו להם דיל דומה. ערב מלחמת העצמאות האמריקאית ב־1775 ניסו השלטונות הקולוניאליים הבריטיים למצוא פשרה שתוריד את כולם מהעץ ותאפשר למתיישבי 13 המושבות להניח את נשקם ולהימנע מהכרזת עצמאות. הפתרון היה להציע לאמריקאים אוטונומיה פוליטית מוגברת ועצמאות כלכלית מרבית (נשמע מוכר?). על הפרק: ביטול כל הגזירות, המסים והמכסים – לרבות המכס המפורסם על התה שהצית את מסיבת התה של בוסטון. גם לאחר פרוץ הקרבות המשיכו וניסו הבריטים לפייס את המתיישבים ולהגיע לפשרה גם, בין היתר, בעזרת הטבות כלכליות. אך האמריקאים סירבו פעם אחר פעם. מדוע? מספיק לקרוא את הכרזת העצמאות שחיבר תומס ג'פרסון בתגובה כדי להבין: כי כל עם זכאי "ליחס של כבוד הולם" על מנת להגשים את "הזכויות הטבעיות" עימן, כדבריו האלמותיים, נולד כל אדם – הזכות "לחיים, לחירות ולרדיפת האושר".

בממשל טראמפ כנראה התבלבלו: הם מציעים לפלסטינים את רדיפת העושר במקום האושר. אך ג'פרסון, לעומתם, ידע בדיוק מה הוא עושה ובכוונה סידר את שלושת ערכי היסוד האלו זה אחר זה: בשביל לרדוף אחר האושר (והעושר) יש תחילה להבטיח את החיים והחירות. אך במין ניסיון מעוות לבנות את הבית הפוך, מלמעלה כלפי מטה, דיל המאה של טראמפ מבקש להקדים את המאוחר ולהחליף את היסודות בתקרה. לא צריך להיות אדריכל כמו ג'פרסון כדי לדעת שבדיפלומטיה, כמו באדריכלות, התוצאה תהיה דומה: התוכנית המדינית, כמו הבית, תקרוס לתוך עצמה. √