אח שלנו התחתן
לואי עלי היה רגע מלאבד את אבא שלו, העיתונאי ריאד עלי, שנחטף בעזה. רגע מלהתחתן, עד שהארוסה שלו העיפה אותו כי לא בנה לה בית, ורגע מלהישאר זמר אלמוני שבורח מכלבים בחתונות של המגזר. אבל אז הכל התהפך: עם הלהיט 'אח שלנו מתחתן', בן טיפוחיו של אייל גולן, הפך לדרוזי הראשון שמסלסל בקאמרי ב'זה אני', שהופיע במצעד הגאווה, ובאירוויזיון - עם עידן רייכל. אחרי כל זה, ברור שאהבת נעוריו בסוף אמרה לו "כן"
כשלואי עלי היה בן 12, הרבה לפני שחרך במות ושיחרר להיטים, הטלפון בבית צילצל עם בשורה מפחידה עד מוות. אביו, ריאד עלי, כתב הטלוויזיה הוותיק של ערוץ 1 (עכשיו ב'כאן'), עבד אז בסי־אן־אן, ונחטף במרכז העיר עזה על ידי גדודי עז א־דין אל־קסאם. חוטפים חמושים הגיעו למכונית, שאלו מי זה ריאד עלי ולקחו אותו. "אני הייתי הראשון שענה לטלפון. דיברו איתי באנגלית ולא הבנתי", הוא נזכר.
"ניתקתי והתקשרו שוב. קראתי לאמא שלי, היא בכתה ולא הבנתי מה קורה. שאלתי, 'אולי הוא מת?' אף אחד לא נתן לי תשובה. רק מאוחר יותר סבא שלי עידכן אותי. ברגע שהבנו שאבא נחטף, ראיתי את הסבל של כולם בעיניים. אמא בכתה, סבתא בכתה. הייתי בעיקר מטושטש. אלפי אנשים באים ומחבקים אותי, שואלים מה אני מרגיש. ואני רק בוכה ואומר משפט אחד: שייקחו מה שהם רוצים, רק תחזירו את אבא שלי. יש לי את האבא הכי טוב בעולם. בראש עברו מחשבות קשות. ירו בו, הרביצו לו? סיוט, סיוט, סיוט. בכיתי הרבה. עד היום, הרגעים האלו לא עוזבים אותי. לא ידענו אם הוא יחזור חי".
48 שעות אחר כך הוא שוחרר. "ביום שהוא חזר, אלפי אנשים היו מסביב לבית, ואנשי ביטחון. כילד לא הצלחתי לעבור את ההמון. ניסיתי וניסיתי, ולא הצלחתי, עד שהוא קלט אותי ופינו לי דרך. לא האמנתי שהוא חזר. אמרתי, אולי זה חלום. אל תפתח ציפיות. רק בסוף היום כשהוא לקח אותנו לבית שלנו, סגרנו את הדלת, נקרעתי בבכי. אבא בכה. אמא בכתה. כולם מנסים להבין מה מו מי. הוא אמר, 'אתם לא יודעים מה עבר לי בראש. לא היה לי מושג אם אתם בכלל יודעים שנחטפתי. מאוחר יותר סיפר לנו שהם רצו שיתאסלם, ושיגיד שהדרוזים לא צריכים לשרת בצבא".
מה עוד הוא סיפר על השעות שלו שם?
"בשנים הראשונות הוא לא הסביר לנו עוד מה היה. וכשכבר גדלתי והוא רצה לספר לנו, לא הייתי מוכן לשמוע. אף פעם לא שאלתי אותו ואני לא מתכוון לשאול. זה לא יעשה לי טוב, צביטה בלב לכל החיים".
איך החטיפה השפיעה על החיים שלכם?
"שלושה שבועות לפני החטיפה הוא לקח אותנו לטיול גדול לאילת, ים המלח, ירושלים. בתקופה הזאת עבד בסי־אן־אן והיה יותר כסף בבית. והוא אמר, אני הולך לעזה, וכשאחזור נתחיל להתארגן לקראת מעבר לארצות־הברית, ששם הציעו לו עבודה. הוא הבטיח שכולנו נבוא איתו, ואנחנו כבר ראינו את החיים שלנו שם. אחרי החטיפה הכל השתנה. הוא הפסיק לעבוד, לא טסנו ונשארנו בארץ. אבא חזר לעבוד בערוץ 1".
בגלל הטראומה?
"עד היום הוא מתעורר בלילות. נחטפת - זה ילווה אותך כל החיים. לפעמים הייתי קם באמצע הלילה ורואה אותו יושב ובוהה עם עצמו. שואל, 'הכל בסדר' והוא מהנהן בראש. אבל אני יודע שזו החטיפה. זה סיוט לכל החיים. מאז אנחנו חוגגים פעמיים בשנה. ביום שהוא נולד, וביום שהוא שוחרר".
× × ×
עלי (27) נולד וגדל בכפר מע'אר, ויש לו עוד שני אחים ואחות. גבר דרוזי אמיתי, הוא מסביר, צריך להקים בית לארוסתו. פיזית, לא מטפאורית. עם גרניט פורצלן, אוטו בחניה וכל המשכנה הזאת. בלי הנדוניה הגשמית, הבנדיט מחוץ למשחק. אהבה לא קונים רק בדיבורים והבטחות על ירח דבש בטנריף. אולד־סקול? עלי חותם גם עכשיו על הקונספט למרות ששילם בשיברון לב גדול.
"בגיל 20 התארסתי לבת הזוג שלי, בושרה", הוא מספר. "לאבא שלה יש תיאטרון במגזר, ואני בתקופת תיכון הייתי שחקן. ככה הכרתי אותה והתאהבתי. הייתי בן 18, והיא בת 17. אמרו לנו, זה לא הזמן, עד שבגיל 20 אמרתי, חלאס, אני רוצה להתחתן. הלכתי עם ההורים וביקשתי את ידה. נפגשים, יוצאים, אבל כל הזמן שומרים".
ומה קרה?
"עברו ארבע שנים, החלפתי עבודות ולא התקדמתי עם הבית. שרתי מדי פעם בחתונות במגזר, אבל זה לא הספיק. לא ידעתי מה אני רוצה מהחיים. הייתי עיוור. לא ראיתי כלום חוץ מהאהבה. גם המשפחה שלי לא הסכימה שאמשיך להיות איתה כשאין בית באופק. יום אחד היא באה ואמרה, זהו זה. היא כבר סיימה תואר ראשון, ואני בלי כלום. זה קרע לי את הלב, אבל ידעתי שהיא צודקת. אני צריך פטיש של חמש קילו על הראש כדי להתעורר".
הייתם שוכרים דירה, חצי מהזוגות הצעירים במדינה חיים ככה.
"הבית זה הכוח. כל העולם יכול לבעוט בך, אבל אתה תמיד תחזור לשם. אישה צריכה להרגיש שיש לה בית. לא מוכן לזרוק כסף על דירה שכורה, זה אלף־בית אצלנו. התארסת? תתחיל לבנות בית. ואתה יודע מה, כשבן־אדם מתחיל לבנות בית, הוא מוצא את הכסף, כאילו אלוהים מסדר את זה".
ואלוהים סידר, או בעצם לואי, בעבודה קשה. לפני כחודש התחתן סוף־סוף עלי עם הכלה ממע'אר. אפילו כתב לה שיר במיוחד לרגע הזה, "בזכותך אני שלם", שגם שחרר השבוע לרשת. "כדי לבקש את ידה עוד פעם הייתי צריך לבוא כבר ג'ונגלר. אחרי ההופעה בטקס הדלקת המשואות, ההצלחה של הלהיטים - אמרתי, עכשיו אני צריך זוגיות. יש מישהי שאני אוהב אותה, בושרה, אי־אפשר להוציא אותה מהראש. הייתי בקשר טוב עם המשפחה שלה, ובדקתי כל הזמן מה קורה איתה. כשהרגשתי שיש לי אור ירוק הרמתי לה טלפון. אמרתי לה, אני אוהב אותך ורוצה להתחתן. אמרה, אתה רוצה אותי, גש להורים. הלכנו עם ההורים שלי לבקש את ידה שוב".
לא חששת?
"הפעם עליתי עם תאריך חתונה".
ובית?
"עובדים על זה".
אגב שמירה על מסורות, שריף הזמר הדרוזי התחתן עם יהודייה.
"אני בעד דו־קיום, אבל יש דברים שלא צריך לגעת בהם. בן־אדם נולד עם דת, הוא צריך להישאר עם הדת שלו. לא להתערבב. שריף בחר להתחתן עם יהודייה, וחשב שזה טוב לו. יש אנשים שירימו גבה. הלב לפעמים מטעה בן־אדם. לא צריך לזרוק את הדת שלך, המנהגים. יש גם את עניין כבוד ההורים, שמאוד חשוב לי. בעיניי המסורת הזאת הכי נכונה, גם בהקשר של הילדים. אסור לשכוח מאיפה באת".
הדור שלכם לא מחפש איפה למרוד?
"הסובארו של שנות ה־80, היא לא הסובארו של היום. יותר משוכללת, נראית יותר טוב. אמא של היום, היא לא כמו אמא שלפני מאה שנה. היום השיתוף הדדי, אין בוס ושולט בבית. אם פעם אבא שלי היה יכול להתעצבן על הקעקועים שעשיתי, היום הוא מקבל. אבל עדיין יש מנהגים וערכים שאסור לעקוף אותם, לא משנה מה. בלי שמירה על המנטליות הזאת, החתונה לא שווה כלום. אתה יכול לחשוב שהכל חרטה־ברטה, אבל ברגע האמת אתה חוזר הביתה - אבא, אמא, מנהגים. זה חלק מהדנ"א".
× × ×
הוא התחיל כנגן ליווי בדרבוקה, ליווה את בן דודו הזמר בחתונות, ובגיל 19 התחיל גם לשיר. "פעם הוזמנתי לשיר בחתונה בכפר שלי", הוא נזכר. "בקבלת הפנים פתאום הכלב של החתן השתחרר מהשרשרת שלו. והוא גדול. ואני מפחד מכלבים. במיוחד מענקים. הכלב ניגש אליי, ואני עם המיקרופון ביד. עזבתי הכל והתחלתי לרוץ לכיוון הבית שלי. כולם אמרו, איפה הזמר נעלם. איך תעשה חתונה בלי זמר. הם הגיעו אליי הביתה וניסו לשכנע אותי לחזור. אמרתי בלי שהכלב קשור, אני לא חוזר".
לאחר שהשתחרר מצה"ל, שם שירת כחייל קרבי בגדוד הדרוזי ("הייתי זמר של היחידה, כולם דיברו ערבית") הבין כי תקרת הזכוכית נמוכה. "לא היה לי לאן להתפתח. לוקח 2,000 שקל להופעה ונתקע שם. אין מנהלים, אין יחסי ציבור. אתה דואג לעצמך. סוגר עם נגנים, סוחב ציוד הגברה. עונת החתונות מצומצמת לכמה חודשים, ובשאר הזמן אתה בבית. אצל היהודים חוגגים כל הזמן, ממציאים סיבה למסיבה. גירושים חוגגים! כשניסיתי לעבוד במקביל במקומות אחרים, לא מצאתי את עצמי. יושב שעות בשמירה כמאבטח ושואל, מה אני עושה עם עצמי. יש פה גרון שצריך לעבוד".
מיואש מהמצב ומהפרידה מבת הזוג, עבר לגור באילת. חודש אחרי, קיבל זימון לתוכנית שהצליחה להביא למרכז הבמה אמנים שהודרו מהמיינסטרים הישראלי, כמו נסרין קדרי, מורן מזור, בר כהן. עם יוסי גיספן, ירון אילן ודודו אהרון בצוות השופטים היה ברור לאן גולן מנסה למשוך אותה. "חבר מהכפר סיפר לי שמחפשים מתמודדים מהכפר. אמרתי לו, 'מה לי ולעברית'. אבל אז אמרתי, הפסדתי הכל בחיים, אני צריך להחזיר הלוואות - מה יש לי לאבד. באודישן הראשון שרתי בערבית, בשני ביקשו עברית. היה לי מבטא כבד, לא יודע איך סבלו אותי".
סבלו, סבלו. למעשה אהבו. עלי שילב באחד השירים בית בערבית. גולן הזמין אותו לקיסריה. הוא אמנם כשל ברבע הגמר, אבל הופעה אחת בתוכנית של ירון אילן, שם כבר ניצח על חפלה, החזירה אותו למרכז. גולן הבין שיש לו יהלום ביד, שרק צריך ליטוש. "אייל זה כוח. בית ספר למוזיקה מזרחית. הוא מוביל דו־קיום, מה הוא שומע? מוזיקה ערבית. אייל אוהב את הערבית. הוא יודע מה הוא עושה. תראה מה קרה עם נסרין קדרי, מנחה ב'דה וויס'!"
עכשיו הוא תחת חסותו של גולן, עם חוזה ב'ליאם הפקות', הופעות אורח בקיסריה, ייעוץ מוזיקלי. שני להיטים כבר כבשו את הרדיו ('נעים מאוד לואי', 'אח שלנו מתחתן'). לא מזמן החל לשחק בקאמרי במחזמר 'זה אני' שכתב וביים מאור זגורי עם להיטי גולן. מגלם את מורד, צעיר פלסטיני ממזרח ירושלים, שרוצה להתגייס לצה"ל. בינתיים עובד כמלצר מזמר במסעדה, שם הוא פוגש את גיבורת המחזמר, נערה דתית לאומית שחולמת להתקבל ללהקה צבאית בניגוד לעמדת הוריה.
"אני דפקתי את המואל הראשון בקאמרי", הוא מתגאה. "אין יותר מזרחי מזה. קרה משהו? כל דבר שאני עושה תמיד אומרים 'הדרוזי הראשון'. הדרוזי הראשון ששר התקווה בטקס הדלקת המשואות. הדרוזי הראשון שמוזמן לשיר עם עידן רייכל בבמת האירוויזיון. והדרוזי הראשון שהופיע במצעד הגאווה".
איך מגיבה החברה המסורתית?
"שיכתבו ויגידו מה שהם רוצים. אני אופיע בכל חור ובמה במדינה שיזמינו אותי. אי־אפשר להתעלם מהם - לא כאן ולא בעולם. אני חושב שמצעד הגאווה שמו לב אליי בעקבות השיר 'מי שלא טוב לו', שבקליפ צילמנו את כל המגדרים והקבוצות - הומו, דתי, ערבי, נכה.
"להופיע במצעד הגאווה היה חוויה מלאה באנרגיות, לעמוד על הבמה מול 250 אלף איש. נפתחתי לקהל חדש. מקווה שגם בשנה הבאה אני אופיע במצעד. קיבלתי באינסטגרם תגובות מצוינות, כתבו, 'היית מהמם'. למחרת שמתי לב ש'מי שלא טוב לו', קפץ ב־60 אלף כניסות. בכפר לא עשו לי פרצופים, וגם אם יעשו - הכל בסדר".
עלי הצליח לפצח את טעם הקהל, ולחרוז שורות כמו "נעים מאוד, לואי. עלה לה יותר מדי. אבו עלי לא עליי. יא חביבתי די די די'". "השיר פתח לי את הדרך, זה הכיוון שהקהל מחפש", הוא מסביר את ווייב הבועות של הזמר הים־תיכוני. "אני מתייעץ עם אייל על כל צעד בקריירה שלי. זמר הכי גדול במדינה שמדבר איתך כאילו אני הבן שלו. לפעמים הוא קולט אותי בקהל, וקורא לי בהפתעה לעלות לבמה. אני בן משפחה, הולך לשם גם כשהוא לא בבית. יוצא עם הילדים שלו, מדבר עם אמא שלו. הכל בטבעיות. לפני שהופעתי בפסטיבל 'כתר המזרח' הלכתי למדוד חליפות. שלחתי לו תמונה של חליפה בצבע חרדל. הוא אמר, אתה נראה עמבה. תחליף. לבשתי בכל זאת. מאז הוא קורא לי חרדליקו".
אמנים וארגוני נשים נגד העלאת המחזמר 'זה אני' שאתה מככב בו, בגלל פרשת הקטינות.
"מה פתאום שייכנס להם שחור לקאמרי. אין קשר בין אמנות לסיפור שלו. בן־אדם עשה קריירה. מה שאייל לא יעשה, תמיד ידברו. לא הופתעתי. תמיד יש תלונות, תמיד יש כאלו שנגד. אי־אפשר למחוק אותו. בסופו של דבר הכוח ניצח. מכרו הצגות בכל הארץ. אייל גולן, העם איתו".
איך הקהל קיבל אתכם?
"הרבה אשכנזים נמצאים בקהל. לא שמעתי מילה אחת לא במקום. בוכים מתי שצריך לבכות. יוצאים החוצה, מפרגנים, אומרים לך, אמאל'ה מה זה".
× × ×
אולי זה הרצון להתקבל, אולי חוסר תודעה פוליטית - כשצוללים פנימה, מפתיע לגלות את הפער בין הבן והאב. אחרי שעבר חוק הלאום נשא ריאד עלי בשידור חי כתב אישום חריף נגד החברה היהודית. "חוק הלאום הוא וידוא הריגה לחלום הישראלי שלי. כל חייל דרוזי הפך לשכיר חרב במדינת הלאום. אנחנו הידועה בציבור של מדינת ישראל. נותנים הרבה, מקבלים מעט. חוק הלאום אומר שהיינו הפילגש של העם היהודי. פילגש בת 70 שתם הזמן שלה ואפשר לזרוק אותה למדרכה".
״אבא שלי תופס את הדברים מהזווית שלו", אומר לואי, "אני ביומיום לא רואה את זה. כולם אוהבים אותי, אף אחד לא יצא עליי. לא נתקלתי בגילויי גזענות. אומרים, דרוזי אוהבים אותך, חולים עליך. אני ישראלי לכל דבר, אוהב את המדינה. אף אחד לא יכול לקחת את הישראליות שלי".
אבא שלך דיבר בגרון חנוק, מה הרגשת כששמעת אותו?
"כשאבא שלי אמר, 'בוא נדבר על החלל הבא אחרי חוק הלאום' הרגשתי את הצביטה בלב. קיבלתי סטירה. פתאום הבנתי את הצעקה. פגעו בנו מאוד. פגעו בי. אני מקווה שיתקנו את חוק הלאום הזה, כי את ברית הדמים הזאת אי־אפשר לשכוח. הדרוזים נאמנים למדינה שבה הם חיים. דרוזים בלבנון, נאמנים ללבנון. דרוזים בסוריה, לסוריה. אם היו דרוזים בעזה, הם היו נאמנים לשלטון שם. אני רוצה זכויות לדרוזים אחד לאחד כמו לישראלים האחרים. לא יותר, לא פחות. אני מבין למה הדרוזים נפגעו. הם לא בוכים סתם. מה שצריך להגיע - תיתנו. מעבר - אנחנו לא רוצים. אחי שוטר ששומר עכשיו על הר הבית".
אולי הבריחה שלך מפוליטיקה מקילה עליך את הקונפליקט הבלתי נמנע. ברמה האישית מתייחסים אליך כאל שווה בין שווים, אבל כקהילה אתם "פילגש".
"אני נהנה מכל העולמות. זו אולי הסיבה שאני לא רואה. אולי זה גם קשור לזה שאני שייך לדור צעיר".
אבא שלך אמר בראיון שהכניסה שלך למיינסטרים הישראלי תלווה אותך במאבק פנימי על הזהות הדרוזית שלך.
"הקושי הזה הוא נעים ויפה. אני אוהב ללכת נגד הסיכויים. אני לא עסוק בלמחוק ובלשרטט את הזהות שלי. אבא שלי הוא עיתונאי ובחומרים האלו הוא מתעסק. אבל באמנות אין פוליטיקה. במוזיקה אין דת, גזע ומין. מה יש לזמר לשרטט ולמחוק?"
אולי כבר הכרעת. שרת את התקווה באחד הטקסים הכי איקוניים של החברה הישראלית.
"רעדו לי הביצים, לראשונה דרוזי שר את ההמנון בטקס. אמרתי, אתן בראש. ראש הממשלה וכל העולם מולי. התרכזתי שלא אטעה בדיקציה 'וי־ירושלים'. את ה'וי' הזה אם אוציא לא נכון מהפה, אין טעם לשיר. היה לי יום אחד ללמוד. האחריות רק עליך. במגזר היו גאים, אמרו לי 'אלוף'".
נפש יהודי הומייה?
"אני מזדהה עם ההמנון, אבל אם ישפרו אותו אשמח מאוד. נפש דרוזית הומייה. לחברה הדרוזית יש קשר דם עם החברה הישראלית".
אלון הדר
לפנייה לכתב/ת 
