"הרצח של דרק לימד אותי שאנשים יכולים לצאת בבוקר ולא לחזור"

"אוטיזם דפק לי בדלת/ לא רציתי לפתוח/ לא הזמנתי אותו בכלל/ נכנס אליי הביתה, לא שאל אף אחד/ יהיר, מתנשא, בטוח בעצמו/ התיישב לי על הילד/ ולא עזב אותו.// בהתחלה לא דיבר/ ועכשיו/ מדבר מוזר, חוזר על דבריו,/ נוגע, מצטמרר,/ לא מתרגלת אליו/ מעכב ומקבע שאפשר להשתגע.// ואני מחייכת, מתעלמת, מחבקת, ממשיכה/ מחפשת אותי שלמה ושקטה/ בין בליל טיפולים, משפטים חוזרים,/ פערים לא נסגרים וילדיי האחרים".

מתוך השיר "קיבלתי אוטי במתנה"

רצף, ספקטרום, אוטיזם. המילים המפחידות האלה שכל הורה חושש לשמוע, התדפקו על הדלת של שנית גב בהפתעה. התיישבו לה על הילד הרביעי ומאז לא עזבו. "זאת הייתה הפתעת חיי, אחרי שלושה ילדים בריאים", היא אומרת כמו מתכתבת עם השיר החזק שכתבה "קיבלתי אוטי במתנה". גב, בת 46, נשואה ליוחנן, רואה חשבון במקצועו, אם לארבעה; בת 20, בן 17, בן 12 וחצי ואופק, בן שש וחצי. "כתבתי הפתעה, כי בהתחלה לא היה שום סימן התפתחותי או אחר שיכול היה להעיד שיש בעיה", היא אומרת. "כל המדדים בטיפת חלב היו בסדר, חוץ מהדיבור שהיה אמור להגיע בגיל שנתיים. אבל הרופא לא התרגש ואנחנו בטח שלא התרגשנו".

שנית גב ודרק רוט | צילום: מתוך אלבום משפחתי

15 שנים הייתה עורכת דין ומגשרת. בנתה קריירה וצברה מוניטין בנתניה עד שהחליטה לעשות הסבה מקצועית וללמוד הדרכת הורים באדלר. בדיוק אז, כשהוא בסך הכל בן ארבע, אופק אובחן. "בגיל שלוש אופק עדיין לא דיבר, אבל הוא היה ילד רביעי, לא דאגתי", גב מספרת. "אמרתי, הוא ידביק את הפערים. אבל הוא היה מאוד מתבודד ומכונס. העדיף משחק אחד בלבד, להסיע את הרכבת מצד לצד".

מתי נפל האסימון?

"כשאת שומעת מהגננת שהוא לא מתעניין בחברים, לא נוגע בחומרים. התחלנו ללכת לקלינאית תקשורת והיא אמרה, 'תשמעי שנית, אני רואה עוד משהו. תתחילו אבחון'. בבטן את יודעת שזה הולך לכיוון הזה אבל רק במסגרת האבחונים קיבלנו את החותמת הסופית".

מה הייתה האבחנה?

"אופק אובחן אוטיסט בתפקוד גבוה, לא רואים עליו. לפעמים אומרים לי, 'מה את רוצה מהילד'. אנחנו שחיים איתו מבינים מיד את הקושי. הוא לא תמיד מדבר לעניין, או שהוא יכול לדבר בג'יבריש. מנגד הוא יכול לדבר רוסית או אנגלית. הוא לימד את עצמו שפות מהיוטיוב, זה דבר מדהים, אבל זה גם מסובך. יש קושי תקשורתי, צריך לתרגם אותו. הוא צריך עזרה עם אנשים שלא מכירים אותו. הוא בגן תקשורתי, ובשנה הבאה הוא יהיה בכיתת תקשורת בבית ספר רגיל. זו כיתה קטנה עם שמונה ילדים על הרצף, כשהמטרה היא לשלב אותם עם הזמן בכיתות רגילות".

"השמיים נפלו עליי"

ההתחלה לא הייתה קלה. גב צללה לעולם של כתבות ומאמרים שנכתבו על אבחונים דומים לזה של הבן שלה. במשך שנה שלמה היא הייתה בתהליך של "אבל מלא", כפי שהיא אומרת, "תהליך שאי־אפשר לברוח ממנו". אבל אז, ברגע של מודעות למצבה, החליטה שהיא מפסיקה לקבור את הראש ובחרה להסתכל למציאות בעיניים, והחלה לכתוב אותה. "האבחון הזה, זה משהו שמטלטל את כל העולם שלך", היא אומרת, "את כל מה שחלמת ורצית וקיווית בשביל הילד המקסים והמתוק שלי".

הלכת לטיפולים בעצמך?

"ודאי. אני אדם מאוד מודע. הלכתי לפסיכולוגים, הרגשתי את הכאב. אבל בסוף מה שהכי עזר לי היה הכתיבה. נתתי מקום וביטוי לכאב. הייתי כותבת ומניחה על הכרית את הרגשות, כדי שיוחנן יקרא, כדי שהילדים הגדולים יקראו ויידעו מה אני עוברת. וזה עורר שיח. עכשיו הם כולם מבינים".

הרשימות של גב התפתחו לשירים רגשיים על בנה ועל האבחון, ובין היתר על הילדות שלה, על נשיות וזוגיות, וגם על האובדן של אביה החורג דרק רוט, נהג המונית שנרצח ב־1994 בידי שני נערים בני 14, משה בן־איבגי וארבל אלוני. בהתחלה אזרה אומץ ופירסמה את קובץ השירים בפייסבוק. עכשיו הוא יוצא בספר "מביטה אל האופק" בהוצאת ספרי ניב.

"בשירים שלי תמיד יש מסר אופטימי, תובנה וערך של הרגעה", היא מספרת. "אחריו הגיע גם המופע. בחרתי מספר שירים שכל אחד מהם מלווה בפסקול מוזיקלי מקורי ותמונה שמלווה את השיר במסע מהחיים שלי. למופע שני חלקים — אחד זה הקשיים שאיתם אני מתמודדת; השני זה החלק האופטימי, החזק. במופעים האחרונים לקחתי את זה שלב אחד קדימה, ואמרתי שיש לי פה הזדמנות לעשות שינוי קטן — להכין את החברה עבור הבן שלי, לימים שאני לא אהיה כאן. לקרב את האנשים לעולם האוטיזם, ולהראות להם מה זה ילדים על הרצף, שפחות ייבהלו מהם. לכן אני משלבת במופע ילדים על הרצף".

"גיליתי סבלנות לעולם של צרכים מיוחדים". שנית ובנה אופק

באחד המופעים השתתף נער בן 15 על הרצף ששר וניגן בגיטרה. במופע הקרוב, שיתקיים ב־4 ביולי יופיע עם שנית, רועי מורי בן ה־12. "הוא הלחין את אחד השירים שלי", היא מחייכת. "כך אנחנו מחברים בין עולמות — אני כאמא לילד אוטיסט והוא כילד על הרצף. אני עם המילים והוא עם הלחן. כך אני יכולה לתת לילדים האלה מקום וביטוי, זה בשבילי הדבר הכי חשוב; שילדים בתפקוד גבוה יוכלו להשתלב — גם עבור אופק וגם עבור החברים שלו, זאת השליחות שלי".

לאחד השירים שלך קראת "קיבלתי אוטי במתנה". את באמת מרגישה שזאת מתנה?

"האוטיזם עצמו הוא לא מתנה. אני לא מאחלת לאף אמא אוטיזם. זה קשה ומתיש. יש לי עוד ילדים וגם להם יש צרכים. אבל יחד עם האוטיזם הגיעו מתנות. מצאתי כוחות, מצאתי אומץ לעשות שינויים. מצאתי תעוזה לעשות דברים שלא חלמתי שאוכל לעשות. גיליתי סבלנות לעולם של צרכים מיוחדים. גם מבחינתי העולם הזה היה פעם בשוליים, ויצאתי מהבועה. גיליתי שיש עוד צבעים. גם הילדים שלי הפכו לאנשים יותר מכילים ורגישים. אני יכולה להתנגח עם העולם, לכעוס שזה קרה לי. ראיתי את השינוי לטובה שזה הכניס לחיים שלי. אנחנו משפחה חזקה. גילינו את החוזקות שלנו. זה גם המודל שאני מעבירה לילדים".

"היה אדם אופטימי"

"כאב האובדן הפתאומי/ האכזרי/ שוב הולם בי ומפחיד/ למה ילדים רוצחים נהג מונית?// הייתי שם/ כשקריאות הקינה והאבל/ הרעידו את האוזניים וקרעו את השמיים/ כששמעתי אותם קוראים עליך קדיש,/ מישהו החזיק אותי, שלא אפול/ אנשים שאתה מכיר כיסו אותך בחול/ ריח חזק של אדמה רטובה/ ומאות פנים שאהבת, ליוו אותך/ בדרכך לחיי מנוחה ושלווה".

מתוך השיר "הייתי שם"

אחד השירים הקשים והחזקים בספר של שנית, מעלה את כאב הפרידה שלה מאביה החורג, דרק רוט. "דרק הוא חלק מאוד משמעותי ורגשי בחיים שלי. הוא נכנס לחיים שלנו כשהייתי בת עשר", מספרת שנית, שהוריה התגרשו כשהייתה בת שש. "הוא היה נשוי לאמא שלי 11 שנה וגידל אותי ואת אחותי. הייתה לו ולאמא זוגיות מאוד טובה. הוא אהב והעריך אותה מאוד וזה היה מרגש לראות את זה ולחיות עם נשמה כזאת גדולה".

ב־9 בינואר 1994, כששנית הייתה חיילת בת 20, נרצח רוט באכזריות מזעזעת. "יום אחד הוא הלך לעבודה ולא חזר יותר. זה סיפור כל כך טרגי. עברו 25 שנה מאז, והוא עד היום לא יורד מהכותרות, פתאום זה בורח, זה מבצע שוד".

איך נודע לך על הרצח?

"חזרתי הביתה מהצבא, אמא שלי ואחותי לא היו בבית. הן השאירו פתק: 'היי שנית, אם את מגיעה, הלכנו למסעדה'. ככה חיכיתי שיחזרו. כשהן חזרו מאבו כביר הן בקושי הצליחו לדבר. הבנתי שמשהו נורא קרה והפצרתי בהן להגיד לי במה מדובר. אבל הן בקושי הצליחו לדבר ורק אמרו 'דרק נפטר'. מי? איך? לא יודעים. אמרו 'זה שוד' ובזה הסתיים. שלושה ימים לא ידעו מי עשה את זה עד שהילדים התרברבו בבית הספר, 'המקרה שאתם שומעים בחדשות, זה אנחנו'. והילדים סיפרו להורים, וההורים למשטרה".

הרצח המחריד עדיין פוצע ומדמם בחייה של שנית. "זה סיפור טרגי משפחתי", היא אומרת. "האובדן של דרק עצמו. אובדן הבנאדם, מה שהוא עשה לחיים שלנו, הוא היה אדם אופטימי, חזק, שעודד אותנו כל הזמן. הוא הכניס אותנו לפרופורציות, מה חשוב בחיים, לבחור בשמחה, למצות את החיים, להיות מעורב חברתית. הייתה בו אהבת הארץ, והוא אהב לקחת אותנו לטיולים, הוא היה אדם מלא רגש, אדם אוהב וחכם שנאלץ להיות נהג מונית רק בגלל הגיל שלו".

את זוכרת את היום שבו הוא נרצח?

"אני זוכרת רק את החיבוק שנתן לאמא שלי בבוקר. הוא היה אנגלי, היו לו גינונים של ג'נטלמן. אני לא הספקתי לדבר עם דרק ביום שבו הוא נרצח. מבחינתי אנשים יכולים לצאת בבוקר ולא לחזור. לכן חשוב לי תמיד לנסות לשלוח את כולם עם חיוך, עם מילה טובה, עם זיכרון שהכל בסדר. את הילדים, את בן הזוג, שלא יצאו חלילה וחס בריב. אני תמיד אשלח מיד חיוך, ואדבר איתם שלא יישאר משהו לא פתור. ככה זה עיצב אותי". •