לירן, אני יוצאת / צה"ל היום לא דומה לזה של 1968. הוא יותר משוכלל, גדול ועדכני, עם ראיית לילה ושמיעה מודיעינית מעולה.
ומה זה מסלול טאלנט שצה"ל הכריז עליו לאחרונה? זה המסלול שבו, בזמן שאתה משרת בצה"ל, אתה גם עושה קריירה. כלומר, שילוב תרבותי בין יחידת דובדבן וסיירת פסטיגל. נחמדוש, לא? רק חבל שבזמני זה לא היה, כי אנחנו שילבנו את הטאלנטיות הזִמרתית שלנו יחד עם הפגזות.
אז אני הולך להיזכר קצת. סבבה? לא, לא רק במשפט האלמותי, "לירן, אני יוצאת", של שירי מהסדרה "חתונה ממבט ראשון", שהסתיימה השבוע לצערנו ושבסיומה שירי ולירן נשארו יחד והם חיים באושר עד היום הזה, או לפחות עד שלשום.
לא־לא. אני הולך להיזכר אמנם גם בחתונה (שלי), אבל גם במלחמת ההתשה הנואשת ההיא משנת 1968. כי אם בקהיר חגגו השנה את שנת ה־50 ל"חצייה" של תעלת סואץ בסרט אקשן, ואנחנו עדיין מיסטלגנים מאז (מלשון נוסטלגיה), על "בלוז לחופש הגדול" עם גיבורי הסרט דאז - שחר סגל שמזמן נהיה במאי פרסומות מצליח ומסעדן, ולמפיק הטלוויזיה המוכשר יואב צפיר שמקדיש את חייו למציאת והאדרת טאלנטים כמו נטע ברזילי – אז למה שאנחנו לא ניזכר? נכון שהעולם ההוא נגמר. אבל אני אוהב עלמות שננטשים ונותרים מותשים ובלי כוחות, ממש כמו חוף. אגב, חוף זה טאלנט או סתם חוף?
שאלתה של אמא / “איפה היית השבוע, ילד?” שאלה אמא כשהשלכתי את מדי חיל הים המסריחים בחדר שלי באחד מימי השישי בשנת 1968, אחרי שבועיים של היעדרות מהבית.
"היינו בתעלת סואץ והופענו לפני חיילינו במעוזים".
"וירו עליכם?" שאלה המודאגת מהשואה.
"מה פתאום", שיקרתי לה, כי ידעתי שממילא הקשר בין ההתרחשויות האלימות בתעלת סואץ לבין תל־אביב שהמשיכה לחיות את חייה הבורגניים בנתק גמור, היה מטושטש.
וזהו. וביום ראשון, אחרי שבת מנוחה מסוייטת מחלומות, שוב יצאנו (להקת חיל הים) לסיני, בנסיעה ארוכה ומטלטלת במשאית הצבאית המקרטעת והמעשנת (הייתי אלוף בלישון על רצפת המשאית), דרך רצועת עזה, אל־עריש (שם היינו עוצרים לפלאפל), למדבר סיני דרך ביר גפגפה, שכונתה בשפתנו רפידים, ועד למעוזים הקדמיים בציר קנטרה, העיר סואץ ומוצב טמפו.
הבנתם? טוב, זה דורש מצפן, מפה, מסטינג, מימייה והסבר על המלחמה המושכחת והנשכחת ההיא, שעכשיו מלאו 50 שנה למותה ולקבורתה בגל המלחמות שבאו אחריה.
חול ולוף / זה באמת קרה לפני המון שנים, כשביבי ואני היינו עדיין בסדיר וכשאחותי עוד הלכה לתיכון גימנסיה הרצליה עם גבי אשכנזי. אבל זה לא אומר שזו מלחמה פאסה. עובדה שבמרכז ע"ש יצחק רבין בתל־אביב מישהו נזכר להרים לה ועשה לכבודה תערוכה בימים אלה.
הייתי חלק מזה. טוב, לא יריתי. אני לא מתיימר. אבל הייתי והיינו שם, במלוא גופנו ונפשנו, והקדשנו את עצמנו לסיטואציה הזו שצה"ל נקלע אליה, כלומר לשמור על ישראל דרך כמה בונקרים שכונו מעוזים, עם מעט חיילים אמיצים ושלושה טנקים מול המוני המצרים שישבו מעבר לתעלה.
ההתשה הייתה בהחלט מלחמה לא הרואית, אבל כזו שיושבת בסל הזיכרונות המסווגים שלי, כלומר אלה שלא מדברים עליהם. כן, שם קבורים נעוריי וזיכרונותיי. כמו הרגע שבו בדרך לתעלה, באיזה צומת אבוד בסיני, אנחנו עוצרים ומתבשרים שהייתה תאונה והזמר רומן שרון, שהיה זמר צעיר ומבטיח, נהרג, כי החיים היו שווים אז כקליפת השום. או כשהתבשרנו שאריה פלדמן, המכונה פפה מלהקת פיקוד צפון, ירד בהתנדבות לבדר שם את החיילים, ונהרג מרסיס פגז.
זה היה גיהינום אכזרי מסוגו. ושם חיינו, הופענו, שרנו, שיקשקנו, בכינו ואכלנו חול וקונסרבים עם לוף. כן, שם אפילו אהבנו והתאהבנו, תוך הימלטות מאלפי זבובים בשמש. ובמצלפות (שירותים בעמידה) פיתחנו מיומנות שהנוזלים לא יעופו עלינו.
אדם לאדם אדם / אדם לאדם אדם - זו כותרת המשנה של עמותת צימאון שאני קשור אליה ואוהב אותה. אז איך הכותרת הזו מתקשרת למלחמת ההתשה?
קו בר־לב היה מיזם הבונקרים שצה”ל בנה על קו תעלת סואץ (וחלק מהקבלנים, כך ריכלו אז, עשו ארגזי כסף מלבנות את הקו). וממול, מעבר לתעלה הצרה יחסית, שכבו המצרים, העלו קופים (חיילים שמשקיפים עם משקפות) על העצים, כדי לדווח על תנועת כוחותינו, צלפו (כך נפצע בראש הבן של עזר ויצמן, שאולי ז"ל), מיקשו את הדרכים והפגיזו את כוחותינו.
ואיך כל זה מתקשר ל”אדם לאדם אדם”?
כי שם, בגיהינום ההוא, שוטטנו כמו ליצנים, כך כינו אותנו בקשר, כשאנו חשופים לירי. והיינו יוצאים עם שחר בנסיעה איטית, כשלפנינו כוח של סיירת שקד שפתח את הציר ממיקושים, ומגיעים במקרה הטוב בצהריים לאחד המעוזים בתעלה, כדי להופיע בפני שמונה חיילים מפויחים ושתי ציפורים שהתעופפו בתקרת הבונקר. ושם הבנתי את הסוד של המשפט האנושי הזה, אדם לאדם אדם.
ועוד יותר הבנתי אותו כשקירות הבונקרים היטלטלו בהפגזה נוראית, עד שכל אחד מאיתנו לחש לאלוהיו הפרטי: "די, שייגמר ונמות כבר". וכשבכל זאת המשכנו לשיר בשביל החיילים האלה את מרבית שירי להקת חיל הים (כולל אולי את "שיר לשלום" ואת "שלווה" שגנבנו מלהקת הנח"ל), נהיינו אדם לאדם אדם.
הרזה הזה חנוך / בזמן מלחמת ההתשה האריכו לנו את השירות הצבאי משנתיים וחצי לשלוש ואנחנו סתמנו ת'פה. ובזמן ההתשה, סאדאת הציע שיחות שלום לגולדה, אבל גם היא סתמה, כי מי רצה אז באמת שלום בז'אנר המלחמות?
אבל בעיקר אני זוכר שכשמילכה חברתי דאז רצתה שנתחתן בנישואי בזק, כי כולם התחתנו אז מוקדם, אמרתי לה: “מותק, בדרך לחתונה תני לי קודם להינצל”.
ורווח לנו כשהחלו להופיע בשוק יצירות מתריסות כמו "מלכת האמבטיה" שנכתבה על ידי חנוך לוין (בחור רזה ממושקף, חיוור פנים, שתקן ואניגמטי), שהציע ללהקה את המערכון הכי מצחיק בעולם בשם קוקוזילנד, על גבר שנסחף מהכנרת לאי קטן הרחק מאשתו הסוררת. אבל לצערי, כשביצענו אותו החיילים לא צחקו ממנו אלא עליו, ולכן הוא ירד מההופעה.
ואז התחתנו / שבוע אחרי השחרור התחתנתי איתה בגן אורנים בגני התערוכה, ועדיין הייתי חסר אוויר מהאירועים בצבא, כי 367 החיילים שנהרגו שם באו לי בחלומות. וכשקיבלתי את אות מלחמת ההתשה אחרי 33 שנה כעסתי למה הם נזכרו רק עכשיו, מסתירי המלחמות הקשות. ובעיקר קיוויתי שגם יעקב ע' (שהכרתי בגיבוש לשייטת בעתלית), שהיה נער ממוצא מרוקאי מהפריפריה שרק רצה להיות קרבי וחטף פגז בתעלה ונהרג, קיבל את האות.
האם אני מתגעגע? קצת ללהקה ההיא וקצת לטנדר המיטלטל, עם בקבוקי הטמפו והוופלות והטוויסט והאגוזי והטעמי שזללנו כל הדרך כשהתנדבנו להביא אותם לחיילים. ואולי בעיקר לסולידריות ולשותפות הגורל שהתפתחה שם בין החיילים הקרביים לטאלנטים מהלהקות הצבאיות, ובין השקמיסטים לטנקיסטים.
סרטי המשך / לו היה זה בידיי, הייתי מבקש מהבמאים של "בלוז לחופש הגדול", או של "הלהקה" (סרט שכמעט השתתפתי בו), לכתוב סרטי המשך, או אולי סדרות ארוכות לסרטיהם המצליחים מאז. רק שאני לא יודע איזה שם אפשר יהיה לתת לסרט או לסדרה שיתארו את הקושי ואת היופי שראינו והותשנו שם.
יודעים מה? אולי "בדרך לחתונה כמעט נהרגנו בתעלת סואץ". וכיוון שבנס לא נהרגנו, אז מיד אחרי השירות לא חיכינו וישר התחתנו ועשינו ילדים ושכחנו ונשכחנו. וכך חלפו להם 50 שנה, אלוהים ישמור.
ואגב, כששירי אמרה ללירן, "לירן, אני יוצאת", אולי היא התכוונה שהיא באה. עובדה שבסוף הם נשארו יחד. איזה כיף.
